<h1>פירוש רבינו אליקים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שבעת ימים קודם ליום הכיפורים כול' מביתו, שאינו משמש מיטתו. פרהדרין, מפר' בגמ'. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, בלא פרישת שבעה. שמא יארע בו פסול, בכהן גדול, ויהא משמש זה תחתיו. שמא תמות אשתו, ולא יהא ראוי לעבודה ביום הכפורים, כדבר שנ' וכפר בעדו וגו' ר' יהו' חייש למיתה ולא רבנ', דאינהו לא חיישי אלא לטומאה דשכיחא. אם כן, דחיישת למיתה. אין לדבר סוף, דאפי' באחרת נמי איכא למיחש, הא [ד]כהן גדול זורק את הדם וכול', כדי שיהא רגיל בעבודה שלא יפשע בה ביום הכפורים. תנן התם, במסכת פרה [פ"ג מ"א]. מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו וכול', מ"ט מעלה בעלמ'. בירה, מפר' לקמ'. צפונה ומזרחה, בקרן צפונית מזרחית שלבירה מבחוץ היתה אותה לשכה בנויה. כלי גללים, כלי שיש, כדאמרי' התם [עזרא ו'] ונדבכין די אבן גלל. ל"א של צפיעי בקר, כמו גללי בהמה. כלי אדמה, שאינה אפויה דלא מקבלי טומאה, ומאי טע' היו כל מעשיה בכלים שאינן מקבלים טומאה, כיון דטבול [יום] כשר בפרה, כדלקמ' בפרק טרף בקלפי [מ"ג ע"ב], והזה הטהור, מכלל שהוא טמא, מיכן לטבול יום שכשר בפרה, דאע"ג דטבול יום טמא לתרומה ולמעשר, מיהא איקרי טהור, כדכת' ורחץ במים וטהר, וכדגמ' במסכת יבמות [ע"ד ע"ב]. ואיכא למידק נמי הך קרא ואסף איש טהור, דמצי למיכתב קרא ואסף איש וידעי' דטהור מעליא הוא, דלא גרעה פרה מקדשים דחטאת קרייה רחמ' וכת' טהור, שמ' מינ' דטהור כל דהו משמע. ומטבילין אותו, לאלתר, ומיד היה נוגע בפרה. צדוקין היו חולקין וא' טהור לגמרי בענן במעורבי שמש. דלא ליזלזלו בה, דאתי למימ' הואיל ואקילו בה רבנ' כולי האי, דנעבדת בטבול יום, איכא בה קילותא אחרינא, דאפי' נגע טומאה בכלים, יכולין לעשות בהן מעשה פרה בלא טבילה, הלכך תקינו לה רבנ' בכלים דלא מקבלי טומאה. דחטאת היא, דפרה איקרי חטאת, דכת' [במדבר י"ט] למי נידה חטאת היא. וחטאת טעונה שחיטה בצפון כדגמרי' בזבחים בפרק איזהו מקומן [מ"ח]. וכת' בה, בפרה אל נוכח פני אהל מועד, וגמרי' לקמ' בפרק הוציאו לו [נ"ה ע"א], אל פני הכפרת קדמה, זה בנה אב כל מקום שנ' פני אינו אלא פני קדים, אלמא כנגד כותל מזרחית שלעזרה צריך לעשות הזאת פרה, והכי נמי תנן במסכת פרה [פ"ג מ"ט] הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה, הילכך תקינו רבנ' שתהא הלשכה בנויה בקרן צפונית מזרחית. כי היכי דניהוי ליה היכירא, שיהא נזכר, שכשם שהלשכה בנויה במזרח צפון, כך צריך לו לעשות מעשה פרה שחיטה בצפון והזאה כלפי מזרח עזרה. מנהני מילי, דיום הכיפורים ופרה טעונין פרישת שבעה, דכת' גבי מילואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' עד כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. לעשות, זה מעשה פרה, דצריך פרישת ז', כאשר עשה ביום ההוא כולי קרא כאשר עשה וגו'. לאו בת כפרה היא, אלא לטהר היא באה.
<h2>דף ב:</h2>
אלא אימ' כוליה קרא ביום הכיפורים כת', ופרה דבעיא פרישת ז' מנלן, בתמיה, מה להלן בצוואת זאת חוקת התורה פרה, דנין צואת פרה דלפני עשיה דברישא כת' זאת חוקת התורה אשר צוה והדר ויקחו אליך, והכא נמי במילואים דרישא כת' צוה ה' והדר לעשות, ואין דנין צוה דיום הכפורים דלאחר עשייה דכת' ויעש משה כאשר צוה ה' עשייה ברישא ביום צוותו הוי נמי צוואה דלפני עשייה דכת' בתריה להקריב את קרבניהם, ואימא דליבעי פרישת ז' קודם הקרבת שום קורבן כי היכי דחזינן למילואים. מאי נפקא מינה, כלומ' מאי איכפת לן אי לא דמי אהדדי הנך ב' תיבות צוה וצוותו, דלא ילפי' חד מחבריה. והא תנא דבי ר' ישמע' וכול', זו היא שיבה, מה ושב הכהן בתחילה חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו, אף ובא הכהן נמי דכת' בתריה חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו ואע"ג דלא דמו תיבות אהדדי גמרי להו אהדדי, הכא נמי נידון צוה מצוותו הני מילי דגמרי' מדלא דמי היכא דליכא מידי וכול'. אימא כפרה דקורבנות, כגון קרבנות יחיד דכת' בהו וכפר עליו הכהן בכמה מקומות דליבעו נמי פרישת ז' כלמילואים. מי ידעי היכא מתרמי, כלומ' דמי ידע הכהן מתי יבוא לידו קרבן דליעביד קודם פרישת ז'. אמרי בעלמ', כלומ' ודאי בכהן בעלמ' דאתי בלא משמרה כגון ברגלים, וכדגמרי' במסכת סוכה בפרק החליל, וכי יבוא הלוי מאחד שעריך וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת וגו', וכל המשמרות שוות וההוא כהן ודאי דאתי ברגלים לא בעי פרישה מש' דלא ידע היכא מיתרמי באיזה יום, אלא בשאר ימות השנה תיבעי כולה משמרת בית אב ז' ימי פרישה קודם זמנה, דזמנה לא הוי אלא יום אחד, דמשמרה מתחלקת לז' בתי אבות וכל בית אב עובד יום אחד, ההוא יומא לא מתרמי ליה בשאר יומי ודאי לא מתרמי דהא לא זמנה לעבוד, וקודם אותו יום מיהא ניעביד כולה פרישת ז' דשמא יבוא לידי קרבן יחיד, דכת' ביה קרבן וכפר עליו הכהן דבר שקבוע לו זמן כגון יום הכיפורים ממילואים דהוה נמי זמן קבוע לאפוקי קרבנות דאין זמנן קבוע. דיומא איתנהו ויומא ליתנהו, כלומ' איכא יומא דאתו איכא יומא דלא אתו. ואימא רגלים, דכהן המקריב קרבן בהן ליבעי פרישה דקרבנות רגלים (נמי) מכפרים נמי, כדגמרי' במסכת שבועות [ב' ע"א] דמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו והוי דבר שקבוע להן זמן. דבר שנוהג פעם אחת בשנה, כגון יום הכיפורים. ואימא רגל אחד, מהנהו ג' רגלים אי פסח אי עצרת אי סוכות, דחד מיניהו לא הוי אלא פעם אחת בשנה. וכי תימ' לא ידעי' הי מיניהו, הוי דליבעי פרישה טפי מאינך, איכא לתרוצי בהכי דודאי איכא למידע שפיר, איבע' אימ' חג המצות הואיל ופתח בו הכת' תחילה ובכל מקום חג המצות כת' תחילה ולהכי דין הוא דליבעי פרישה ז', ואיבע' אימ' חג הסוכות אית בהו רבותא מהנך הורצה מצוותו שמקריבין בו שבעים פרים, ועוד שטעון סוכה ולולב ואתרוג וערבה והדס והילכך לחד מיניהו דתרתי רגלים ליבעי פרישה להי דבעי מיניהו. דנין פרישת שבעה ליום אחד, יום הכפורים שמפרישין ז' ימים קודם בשביל עבודתו בלבד, ובמילואים נמי הופרש ז' כדי לעבוד ביום שמיני לחוד כאמור בענין. חג המצות וסוכות הוי פרישת ז' כדי לעבוד ז' ימים. ואימא שמיני של חג, דכהן המקריב בו ליבעי פרישת ז' דהוי פרישת ז' ליום אחד, יום הכפורים שאין קדושה לפניו, ומילואים נמי שיש קדושה לפניו כגון יום שמיני. ולאו קל וחומר הוא, וכל שכן דתיבעי ליה פרישת ז' הואיל ואית קדושה לפניו, דהשתא ומה יום הכפורים שאין קדושה לפניו מיבעי פרישה כל שכן האי. אמר רב משרשיא, לא דילפינן הך קל וחומר מני' דהזה, כת' כאשר עשה ביום הזה מריבויא דהזה דמש' כזה כלומ' ליום שיהא כזה דליכא קדושה לפניו ליבעי פרישה ולא ליום אחד. רב אשי אמ', היינו טע' דשמיני לא בעי פרישה למימ'. מי איכא מידי דעקר רגל, כגון ימי החג שלפניו ולא בעי פרישה. טפל, שמיני טפל לשאר ימי החג הוא.
<h2>דף ג.</h2>
פז"ר קש"ב, פייס בפני עצמו, כדאמרי' במסכת סוכה בפרק החליל [נ"ה ע"ב] בשמיני חזרו לפייס הרגלים שכל המשמרות חוזרין ומפייסין עליו בפני עצמו כבתחילה אע"פ שנשתיירו שם משמרות שלא שילשו בפרים לא היו עושין אותו פר הבא בשמיני אלא על ידי פייס. זמן בפני עצמו, שהחיינו ד' בשאר ימים פרים ואילים והכא פר ואילים. רגל בפני עצמו, דלא בעי למיתב בסוכה כבשאר יומי ותו דבעי הלכה. קרבן בפני עצמו, דבשאר ימים פרים ואילים והכא פר ואיל. שיר בפני עצמו, שיר אחר שאין א' בשאר ימי החג. ברכה בפני עצמה, שאין א' חג הסוכות אלא שמיני חג העצרת, בין בתפילה בין בקידוש. תשלומין דראשון, טפל לראשון. וא' עצרת, שבועות, דפרישת ז' וכול' ואין קדושה לפניו. דנין פר אחד ואיל אחד, דכת' בעניינא דיום הכפורים בפרשת אחרי מות, ואע"ג דכ' אלים הוו אילו ואיל העם, לכל חד וחד מיהא לא הוו אלא איל אחד מפר אחד ואיל אחד, דכת' גבי מילואים בפרשת ויהי ביום השמיני, ואע"ג דלא כת' אלא עגל מין פר מיהא קא חשיב ולא (דייק) [צריך בין] עגל לפר, לאפוקי עצרת דאשכחן בה ב' אלים לעולה, בפרשת אמור אל הכהנים דכת' והקרבתם על הלחם שבעה וגו' עד ואילים שנים יהיו לכם, והכי נמי מצי למיפרך דב' פרים נינהו בפרשת פינחס אלא חד נקט, יום הכיפורים איל אחד הוא איכא למימ' דנין פר אחד ואיל אחד. אלא למאן דאמ' ב' אלים נינהו, דקרבן העם הוי ב' אילים. מאי איכא למימ', השתא לא מצית אמרת דנין פר אחד וכול', דבין כהן ועם הוי ב' אילים האמור כאן בסדר יום הכיפורים באחרי מות היינו ההוא איל גופיה דכת' בחומש הפיקודים בפרשת פנחס בעניין יום הכיפורים, וביום הכיפורים לא הוו אלא איל אחד. אפי' תימ' ר' אלעז' ב"ר שמע', סבירא ליה דנין
פר אחד ואיל אחד וכול', דהתם כי קא' תרי לא אמר אלא אחד דחובת היום וחד למוספין דלאו לחדא מילתא קאתו. ה"ג לאפוקי עצרת דתרוייהו חובת היום, דאותו קרבן דכת' באמר אל הכהנים חובת היום הוא. ואימא ראש השנה דפרישתו ז' וכול', ואית ביה פר ואיל דכת' בעניין ראש השנה ובפרשת פנחס ועשיתם עולה וגו' עד פר בן בקר אחד ואיל אחד, והיינו חובת היום דלא אשכחן שום קרבן בראש השנה אלא אותו בלבד, דנין יום הכיפו' דהוי
פר ואיל שלו שלכהן מפר ואיל של מילואים שלו.
<h2>דף ג:</h2>
למאן דא' קח לך משלך, דהיכא דכת' קח לך כגון גבי מילואים דכת' ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו' משלך משמ', איכא למימר כדקאמרת מפר ואיל של מילואים, אם כן דאפי' קח לך משל ציבור מש' מאי טע' שני קרא בדיב[ו]ריה וכת' קח לך כביכול משלך, כלומ' אילו איפשר הדבר להיות בשלך הייתי יודע רוצה אבל אין ציבור מתכפרין אלא בשלהן ומש' כעס קאמ' להו הכי, לפי שלא היו עושין רצונו של מקום. ע'א'ו' ל'ח'מ' נמי הוא כביכול משלך, כלומ' אי איפשר לאומרו אבל אם איפשר לאומרו, משלך אני חפץ יותר משלהם בזמן שאין עושין רצונו כול' כת' ועשית לך וגו', וניהדר למילתין דלעיל. עד כאן לא פליגי אלא בקיחות דעלמ', דאפי' למאן דאמ' קח לך משל ציבור לא קאמ' אלא בקח לך דעלמא, כגון קח לך סמים, אבל הני דמילואים ויום הכיפורים פרושי קא מפרשי דמשלך הוא ולא משל ציבור, דאע"ג דלא כת' ביום הכיפורים קח לך, עשה לך, והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, מיהא כת' ביה דההוא ודאי משלו הוא, שמ' מינ' קח לך משלך, דאם כן קח לך עגל בן בקר משל ציבור הוא, ליכתוב קרא קחו שעיר עזים ועגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, מאי הדר וכתב לש' יחיד קח לך עגל וגו', אלא שמ' מינ' קח לך משלך שמ' מינה, האי דכת' לו בהאי קרא בזאת יבא אהרן משלו הוא, רב אשי הדר מתרץ טעמ' באנפי נפשיה, דנין פר לחטאת ואיל לעולה דיום הכיפור' מפר לחטאת ואיל לעולה דמילואים. עבודה בכהן גדול, דיום הכיפורים. לאפוקי קושייתן, כגון רגלים וראש השנה וקרבנות דלאו עבודה בכהן גדול, אילימא תחילה בכהן גדול דכי היכי דתחילת עבודה שנעשית במילואים כהן גדול עשאה, ביום הכיפור' נמי בכהן גדול עשאה. היינו קמייתא, דנין עבודה בכהן גדול תחילה במקום, מה במילואים תחילת עבודה במקום שנעשית בעזרה את יום של מילואים נעשית, ביום הכיפור' נמי תחילת עבודה לפני ולפנים, כהן גדול עשאה ביום הכיפורים ראשון, ואע"פ שיש זכרים הנעשין בשאר ימות השנה לפניי לפנים, כגון פר העלם דבר של ציבור ושל משיח ושעירי ע"ז הנשרפין, דטעונין הזאה על הפרוכת דהיינו לפנים על מזבח הזהב שהוא מזבח הפנימי, קודם יום הכיפורים, ראשון מיהא לא אירע אותו מעשה, ונמצא דכהן גדול עבד תחילה לפנים ביום הכפורים. לאפוקי הני, רגלים לראש השנה, דלאו תחילה נינהו דעבודתם במזבח החיצון וכל ימות השנה עובדים שם. ר' יוח' מתני חדא, דלא מפיק מקראי דכאשר עשה ביום הזה פרישת ז' לפרה אלא דיום הכיפור' לחוד, וז' ימים קודם שריפת הפרה אלמא דלפרה נמי בעי פרישת ז'. ת' מעלה בעלמא, הוא דעבוד רבנ' לפרה דאצרכוה לכהן, דפרה פרישה ולאו מדאורייתא, ולהכי עבוד בה מעלה מני' דחמירא טפי דלמילוי המים בענן טפי טהור ממעי אמו, וכגמרי' במסכת סוכה בפרק הישן [כ"א ע"א], חצירות היו בירושלים כפויות על גבי סלעים ותחתיהן חלל מפני קבר התהום ומביאין נשים מעוברות ויולדות שם ומגדלות שם בניהן לפרה, ומביאין שוורים וכול'. והאמר רב מניומי וכול', אלא דר' יוח' נמי מתני תרתי, וקשיא דר' יוח' אדר' יוח' דרביה היא מפומיה דרביה דר' ישמעאל וליה לא סבירא ליה. דכי אתא רבין אמ' ר' יוח' מש' ר' ישמע' וכו', מר מהיכא קא יליף להפריש ז' ליום הכיפורים ממלואים כדלעיל, לעשות לכפר אילו מעשה יום הכיפורים מעכב בהן כדלקמ' ועשית לאהרן ולבניו ככה, דככה עיכוב הוא. וכי תימא הכי נמי, דכל האמור במעשה יום הכיפור' מעכב בו לעבודה. ליתני או אידי ואידי מתקינין, דליתני גבי כהן גדול נמי, מתקינין כהן גדול מביתו. או אידי ואידי מפרישין, דליתני נמי ומפרישין כהן אחר תחתיו. אמ' ליה ר' יוח' לריש לקיש, אלא מר דפריך לי הכי מהיכא קא יליף לה. וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן, כלומ' למשה ששת ימים והדר ויקרא ה' למשה, מאי ששת ימים דליכתוב קרא וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ויקרא וגו', אלא להכי כת' ששת ימים ללמדך מריבויא דקרא. זה בנה אב, פסוק זה בניין אב דמיניה גמרי' כל הנכנס למחנה שכינה, כגון ביום הכיפורים שנכנס בו ביום כהן גדול לפני ולפנים להקטיר קטרת, אמ' ליה ודאי לא בעי אלא ו' אלא מתני' דבעי ז' ר' יהו' בן בתיר' היא דחייש לקמ' לטומאת ביתו, דשמא יבא על אשתו ותמצא ספק נידה דכי נמצאת נידה אחר זמן נמצא דבעל ספק נידה והוי טמא ז', או אחד זה ואחד זה, בין כהן גדול הפורש קודם יום הכיפו' ובין כהן הפורש לשרוף את הפרה מכל חטאות דבית המקדש לא איפשר בציר מב' פרות, אחת שעשה משה ואחת שעושין בכל עת, שאותה של משה צריכא שתהא קיימת לעולם דכת' ויקחו אליך שלך תהא קיימת, ומאותה של משה מערבין באותה שעושין ולהכי מזין עליהם, דהיינו דומיא דמילואים דגמרי' מיניהו דהא הואי הזאה במילואים דכת' ויז' על בגדיו הזאה דמי חטאת.
<h2>דף ד.</h2>
דתני ר' חייא, לקמ' בסמוך בברייתא תחת הזאת דם שהיה במילואים. הזאה בסיני מי הוה, כלל, לא מדם ולא מים. א' ליה מעלה בעלמ', עבוד רבנן דעביד הזאה בפרישת פרה ויום הכיפורים, אבל מדאורייתא לא. כותיה דר' יוח', ממילואים. מאי היא, כלומ' במאי משתעי האי קרא דקאמ' בזאת יבא אהרן וגו' בעניין האמור למעלה בפרשת ויהי ביום השמיני גבי מילואים. אף לדורות וכול', ומשמש יום אחד ביום הכיפורים. לאפוקי צדוקין, שחלוקין הן בכך על חכמ' שא' שנותנין מבחוץ הקטרת על הגחלים ומכניסין אותו כשהוא מעונן לפני לפנים, דדייקי האי קרא כי בענן אראה על הכפרת, וחכמ' דייקי ליה לקרא בדרשה אחרינא כדלקמ' [נ"ג ע"א] ואמרי דיהיב ליה לקטורת בכף וגחלים במחתה מקמי דליעול לפני לפנים, ולהכי מוסרין שני תלמ' חכמים מתלמידי משה שילמדו לו סדר העבודה כדי שלא יטעה בדבר שהצדוקין (מודין) [מורין] בו. נכנסו מים תחת דם, כלומ' מתוך דבריך אנו למידין הזאת מים גבי כהן דפרה ויום הכיפור', תחת הזאת דם שעשו במילואים. האי בזאת, יבא אהרן וגו', מיבעי ליה לגופיה למאי דכת' בתריה בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וגו', ואת אמרת דאדלעיל קאי בעניין האמור במילואים. אמרי אי לקרבן לחודיה, הוא, כלומ' אי כדאמרת הוא דלא בא האי בזאת אלא למאי דכת' בתריה ולא (אמאי) [אהאי] דלעיל מיניה, נכתוב רחמ' בזה וכול'. ה"ג ש"מ תרתי מיהא מילתא במילואים ולהכי שני קרא בדיבוריה, דמשמ' נמי במה שאמר בעניין מילואים מאי וא' דקתני לעיל וא' כאשר עשה וגו' הא אפיק ליה שפיר מהאי קרא בזאת כדאשכחן במילואים דלא הוו אלא חד זימנא, ת"ש כאשר עשה ביום הזה וגו' דמשמע אפי' מיכן ואילך. נתקדש, פרישה שעמד שם ז' ימים קודם שעלה למרום לקבל (תורה) תורה כולה שאחר עשרת הדיברות, לר' יוסי הגלילי משמ' ליה ויכסהו הענן למשה אחר עשרת הדיברות היו אותן ששת ימים דקרא, תחילה לארבעים יום. מעיקרא משמ' לן דכל אותן ו' ימים היו קודם שהתחילו ארבעים יום שעמד בהר, ויום שביעי שקרא לו הוא היה ראשון שלא' ימים, ולקמ' פרכי' ומסקינן דהנהו ו' דפרישה הוו מחושבנא דמ' ימים, ומאי תחילה שכשנתנם יום ראשון (על) [של] פרישה התחילו המ' יום נמי מדריש חודש כדי לקבל עשרת הדיברות.
<h2>דף ד:</h2>
עומדין, כלומר שהן עומדין כולן ושומעין עשרת הדיברות, והואיל וכולן שומעין מאי טע' קרא למשה טפי מאחרים. לא בא הכת' אלא כדי לחלוק לו כבוד למשה, לא בא הכת' להפרישו למשה ששה ימים. אלא למרק וכול', ר' נתן ור' מתיה סבירא להו כר' יוסי הגלילי דלאחר עשרת [ה]דיברות היה אותו מעשה כדי ללמד למשה שאר התורה. במקום גילה, זו תורה דעשרת הדיברות. בשבעה, דהיינו למחר עלה להר לקבל שאר תורה, לר' יוסי הגלילי דאמ' זה היה מעשה אחר עשרת הדיברות סבר לה כתנא קמא דאמ' כול' בו' ניתנה ובז' עלה לקבל תורה. שאר תורה, והא איסתלקא לי[ה] הענן מששה, והכי כת' ויקרא אל משה ביום השבי' מתוך הענן הא מ[שבעה] איסתלקא לה, אלא ודאי וישכן כבוד ה' אחר עשרת הדיברות היה. ור' עקי', וישכן כבוד ה' מראש חודש וזה היה מעשה קודם עשרת הדיברות. סבר לה כר' יוסי, דאמ' בז' ניתנה ובז' עלה. בשלמ' לר' עקי', דחשיב יומי דפרישה מראש חודש והא דכת' ויקרא ה' אל משה ביום השביעי היינו יום שביעי בחודש, היינו דמשכחת לההיא דתנן במסכת תעניות [כ"ו ע"א], דבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, דכי שקלת ו' מסיון דהוי מלא פשו ליה כ"ד ושיתסר דתמוז וכול', דאי בששה ניתנה, ו' דפרישה הוי תרי בתר הכי ובתר הני ו' אתחלי המ' יום דהוה בהן, אישתכח דלדידיה לא איתבור לוחות עד כ"ג בתמוז. בהדי שיתא דפרישה, חשיב להו, דמיום שכיסהו הענן חשיב מ' יום. אמ' מר ויקרא אל משה [משה] וכל ישראל כול'. קול לו קול אליו, דכת' בסוף סדר נשוא, וישמע את הקול מדבר אליו, מדבר לו מצי למיכתב קרא אליו למה לי, אלא אליו משמ' אליו לחוד, משה שומע וכל יש' לא שמעו, ותיובתא דר' אלעז' דאמ' משה וכל ישראל עומדין, דמשמ' שאף יש' שומעין בסיני משה וכל יש' שומעין. באהל מועד יש' לא שמעו, והאי קרא מדבר אליו באהל מועד כת'. בקרייה, כשהיה קורא למשה היו כולן שומעין, אבל כשהיה מדבר עמו לא היו שומעין, ואידי ואידי באהל מועד. בתוך הים ביבשה, מה להלן שביל, שנעשה שביל בים, כדכת' והמים להם חומה מימינ' ומשמ', אף כאן נאמר עם השביל בתוך הענן. ויקרא וידבר, דכת' ויקרא אל משה וידבר. שלא יאמר אדם לחבירו דבר, שאם שנים הולכין או עומדין לא ידבר עמו אלא אם קוריהו לאמר שמדבר עמו. מכלל דתרויהו סבירא להו, לעיל קא מהדר, וקאמ' מדקאמ' ליה ריש לקיש לר' יוח' אי מה מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן (וכל) מדקא פריך ליה איהו הכי, מכלל דלדידיה סבירא ליה ומדלא מהדר ליה ר' יוח' ולא מידי ש"מ דאיהו סבירא ליה כוותיה בהכי. ה"ג דאיתמר מילואים ר' יוח' ור' יהוש' בן לוי וכול', מאן דאמ' כל הכת' בהן מעכב בהן, מעכב נמי סמיכה דכת' בהו.
<h2>דף ה.</h2>
ולדורות מנלן דלא מעכבא, סמיכה לסמיכה שירי מצוה, שאם שיירה ולא עשאה לגמרי כאילו לא כיפר, הואיל דכת' ביה ונרצה וכפר, כלומ' ואפי' הכי כיפר, דעיקר כפרה תליא בדם דכת' כי הדם הוא בנפש יכפר. תנופה כת' בהן, דכת' ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה. דקתני מתקינין, בלא פרישה. ולא קתני מפרישין, ואפי' הכי אם היה נפסל כהן גדול היה משמש זה תחתיו. ריבוי שבעה, ריבוי שמונה בגדים כל ז' ימים. ומשיחת שבעה, שמושחין אותו ז' ימים, דריבוי ומשיחה כתיב במילואים לדורות, שכל כהן גדול שמתחדש במקדש מרבין אותו בח' בגדים ז' ימים [ו]מושחין אותו כל ז' ימים, למלא היינו ריבוי, מה ת"ל דכהן אשר ימלא ידיו לכהן תחת אביו הא מכפר, פשיט דהרי הוא כאביו שבעת ימים, ולבשם כהן מתחתיו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקודש אין לו ריבוי לשרת בקדש אלא נתרבה בח' בגדים דז' ונמשך ז'. בסמוך מפר' ליה דהא לא כת' בהאי קרא משיחת ז'. ואפי' שעה אחת, נתרבה ונמשח לחוד, מנין שיהא כשר לכהן גדול מכל מקום ואפי' אחת, אשכחן ריבוי ז' לכתחילה דכהן שמתחדש במקדש לכהונה גדולה מרבין אותו בח' בגדים ז' ימים, כדכת' שבעת ימים ילבשם וגו', אבל אי לא עביד אלא שעה אחת לא מעכב משיחת ז' מנין, דהיכא כת' דטעון משיחה ז' לדורות, מדאצטריך קרא למעוטיה למשיחה דאפי' שעה אחת לא מעכב, כדאמ' אשר ימשח אותו מכל מקום, מכלל דטעון משיחה ז' דלא גרע מריבוי בגדים. והיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא וגו' איתקש משיחה וכול', אמ' קרא בסדר ואתה תצוה בצואה, דכת' וזה אשר תעשה להם לקדש אותם וגו'.
<h2>דף ה:</h2>
ועשית לאהרן ולבניו ככה ככה עיכובא, דמעכב כל מה שכתב' בפרשת ואתה תצוה, דכת' ולקחת את הבגדים וזה כתנת מעיל ואפוד וחשן ומצנפת ואבנט, ומגבעות דכת' אילו מצנפת של כהנים הדיוטות, וזה הדבר דכת' לקמן מפרש להביא מצנפת מכנסים ונזר הקדש זה ציץ, דמצנפת מקיף כל הראש כולו וציץ מונח על המצנפת (ומוקף) [ומקיף] מאוזן לאוזן, ואילו ח' בגדים כת' בפרשה דכת' ככה, ואימא הני כולהו ואיכא עיכובא, מילתא דלא כת' בפרש', כגון אורים ותומים דקביעי בחשן המשפט דלא כתיבי אלא במילואים, מנלן דהוי עיכובא, גמר פתח מפתח, כת' הכא באתה תצוה ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד, וכת' התם בצו את אהרן והקהל העדה אל פתח אהל מועד במילואים כת', מה להלן באורים ותומים אף כאן באורים ותומים. רב משרשיא א', לא צריך למיגמ' פתח הצוואה מפתח דעשייה, ובההוא עניינא דעשייה דכת' אורים ותומים כת' נמי עיכובא דכת' ושמרתם את משמרת ה' וגו' כלומ' לעכב. כי כן צויתי, כתיב בעשייה בפרשת צו את אהרן, ת"ר הני תלתא קראי כתיבי בעניין הדרישה שעשה משה, דכת' את שעיר החטאת דרש דרש משה וגו', כי כן צוויתי באנינות יאכלוה שהם היו אנונים לפי שמתו אותו יום נדב ואביהוא, ולפי שהקפיד דכת' ויקצף משה טעה בהוראה, דהא כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, בשעת מעשה א' להם שעדיין לא אמ' להם, אלא בשעת אותו מעשה שהיו אוננין א' להם שציווה לו המקום באנינות יכולין לאוכלו, לא מאיליי כלומ' לא מדעתי אני א' כך אלא מפי הגבורה. מכנסים אין כתובים, בפרשת מילואים, לא בצואה ולא בעשייה. אגב דתנא קמא דדריש ההוא צויתי קא דריש ר' יוסי האי קרא דמכנסים דכת' בההוא עניינא דגופיה ריבויא, דוזה הדבר משיב על ענין הראשון, והביא מכנסים הכתובין למעלה (מאותה) [באותה] פרשה בעניינא דבגדים ו' מוסף על עניין הראשון. ועשירית האיפה, שהיה כהן גדול מקריב בכל יום, שכל כהן היה מקריב עשרית האיפה ביום חינוכו לעבודה, וכהן גדול ביום חינוכו לכהונה גדולה מקריב שתי עשיריות האיפה, אחת להימשחו ואחת לחינוכו מיכן ואילך מקריב אחת בכל יום. בשלמ' מכנסים כת' בעניינא דבגדים, אמטו להכי דרש וזה להביא מכנסים. אלא עשירית האיפה, אתיא זה זה, מוזה קרבן אהרן וגו' עד עשירית האיפה סלת, אף זה דגבי צואה דמילואים להביא עשירית האיפה. מקרא פרשה שכהן גדול קורא ביום הכיפור' אחרי מות ואך בעשור כדלקמ' בפרק בא לו כהן גדול [ס"ח ע"ב] מנין דמעכב, דהא לא כת' בעניינא, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר אפי' דיבור מעכב, ואע"ג דהאי קרא לא כת' אלא בעניין המילואים, בסדר צו את אהרן, כיון דיום הכיפור' גמרי' מיניה, כדאמרן לעשות אילו מעשה יום הכיפור', אמרי' דאם אינו עניין למילוא', דהא במילואים מאי דיבור איכא, תניהו עניין ליום הכיפור' דהוה ביה דיבור מקרא פרשה. הלבישן, לאהרן ולבניו במילואים, וקא מתמה מה דהוה הוה, מה שעבר כבר למה לן לפרושי השתא ומשה עמהן, כלומ' מפי הגבורה דהא יודע היאך מלבישן. למיסבר קראי, כלומ' הכי קבעי כיצד הלבישן לפי הוראת המקראות דקשו אהדדי, דבצואה כת' בואתה תצוה וחגרת אותם אבנט דמשמ' בבת אחת, ובעשייה כת' ויחגור אותו באבנט משמע לאהרן לחודי' ואחר כך לבניו, ובין לצואה בין לעשייה אהרן קדים גבי מצנפת וכתנת, דבין בפרשת וזה הדבר ובין בעשייה בסדר צו את אהרן כת' קרא באהרן לחודיה תחילה, דכת' ויחגר אותם אבנט אהרן ובניו משמ' בבת אחת, להכי כתיב אותו לאשמועי' דאבניטו של כהן גדול לא זהו אבניטו של כהן הדיוט, דשל כהן הדיוט של בוץ ושל כהן גדול של כלאים, לדברי הכל, בשאר ימות השנה זהו אבנטו של כהן הדיוט דהוי לקמ' [י"ב ע"ב] פלוגתא, דלכהן הדיוט דר' א' של כלאים בשל כהן גדול ור' אלעז' ביר' שמע' א' בשל בוץ.
<h2>דף ו.</h2>
בבת אחת היכי משכחת לה, שיהא מלביש כמה פעמ' בני אדם בבת אחת. לא צריכא דאקדים, כגון שהלביש לאהרן כתנת ומצנפת ברישא, וחזר והלביש אבנט לאהרן ואחר כך לבניו, ואחר הלביש לאהרן מכנסיים ואחר כך לבניו, וכי האי גוונא חשיב בבת אחת, הואיל דכולהו ח' בגדים בפעם אחת לא הלביש תחילה לאהרן ואחר כך לבניו, אבל אי הוה מלביש תחילה כולהו ח' בגדים לאהרן הוי בזה אחר זה. לר' יוח' כדאית ליה, דיליף פרישה ממילואים. ולר' שמע' בן לקיש כדאית ליה, דיליף בסיני, מביתו למה פורש למה אינו משמש מיטתו. ה"ג תניא אמ' ר' יהו' בן בתיר' שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבא עליה, ונמצא טמא ז' כנידה עצמה, ולפיכך צריך לפרוש מאשתו. ברשיעי עסיק', דקאמרת דיבא על אשתו ספק נידה. ותמצא ספק נידה, לאחר שבא עליה הוי טמא למפרע הבועל, דשמא בשעת ביאה הות נידה. אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא, הך טע' דשמא תמצא אשתו ספק נידה ומטמא בועלה למפרע. כמאן כר' עקי', דאמ' במסכת נידה בפרק כל היד [י"ד ע"א], מטמאה את בועלה למפרע דאין דם על עד שלה לאחר זמן, דהשתא מספק אי בשעת בעילה נטמא בועלה או לאחר בעילה, ואפי' הכי טמאין שניהן מספק, ופליגי רבנ' עליה. עד כאן לא פליגי כול', דאמרי אין מטמאה את בועלה למפרע אלא באחר אחר, מפרש רב חסדא בפרק כל היד [י"ד ע"א], ששהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה ותטול עד ותבדוק בו, ואם נמצאת אחר הזמן הזה היינו אחר אחר, אחר שתרד ואחר שתדיח, הואיל ואישתהת כולי האי אימא דלא הות נידה בשעה בעילה, אבל בחד אחר שלא שהתה אלא כדי שתטול עד מתחת הכר ותעביר על פניה מודו ליה רבנ' דבשעת בעילה הות, וניטמא(ה) בועלה למפרע. דאי אמרת בועל נידה כנידה, האי כהן, הא מפרשינן שמא בא על אשתו ונמצאת נידה לאחר ביאה דטמא ז' (ומפרשי') [ומפרישין] ליה ז' ימים קודם יום הכיפור' כי היכי דשלמי ז' בערב יום הכיפו', שהוא ליל יום הכיפור' עצמו. ואימת טביל בליליא, דיום הכיפור' כדין נידה שטובלת בליל ח' לנידתה, דנידה טבילתה בלילה. למחר, ביום הכיפור' היכי עביד עבודה, הא בעי' למיעבד הערב שמש ואיהו טביל בליל יום הכיפורים לאחר שקיעת החמה, וטבול יום אסור בקדשים ליגע, אלא ודאי בועל נידה אינו כנידה וטובל ביום סמוך לשקיעת החמה, דהא בתלתא בתשרי אית ליה לאפרושיה, והרי ז' ימים קודם לשקיעת החמה, והשתא מפרש' בתרי בתשרי סמוך לשקיעת החמה, ומקצת היום ככולו ונמצא דליל ט' שלמו ז' שלו וטביל בליל ט' כנידה ולמחר ביום ט' שהוא ערב יום הכיפור' עביד הערב שמש לטבילתו. בועל נידה לא, וקשייא לרב שימי דאמ' בועל נידה כנידה, ת' אלא הכי קאמ' נידה טבילתה בלילה. וכל דאתי מריבויא, כלומ' וכל טומאה דאתי מחמת נידה טבילתו בלילה, כגון בועל נידה דאתי מחמתה כדאמ' לעיל ותהי נידתה עליו. בעל קרי כטמא שרץ, דמה שרץ מטמא באונס אף בעל קרי, והכי מפר' במסכת פסחים בפרק אילו דברים [ס"ז ע"ב], דאי לטומאתן פשיט דהאי הערב שמש כת' ביה והאי הערב שמש כת' ביה, מאי לאו דהכי קאמ' בועל נידה כטמא מת לטבילה דטבילתו ביום כטמא מת קשיא לרב שימי, לא לטומאתן קאמ' דבועל נידה הרי"ז כטמא מת בההוא כת' בהן דלטומאה שוין, אמ' ליה (קאי) [האי] לטומאתן לא אצטריך למיתני דבועל נידה כטמא מת, אלא להכי קתני לה אגב דאצטריך למיתני סיפא דהך ברייתא, אלא שחמור ממנו בועל נידה מטמא מת, שמשכב ומושב של בועל נידה מטמא טומאה קלה, כגון אוכלין ומשקין, דהיינו טומאה קלה דמטמא דאע"ג דלא נגע ביה, ולא אדם וכלים, אבל אי נגע ביה הוי מטמא אדם וכלים ולא משכבו ומושבו דאי כת' רחמ' ותהי נידתה עליו ושתיק הוה ידענא דמה משכבה ומושבה דנידה מטמא אדם כדכת' וכל הנוגע במשכבה וגו' הם, הכי נמי משכב ומושב דבעלה, השתא דכת' ביה וכל הכלי אשר ישכב עליו יטמא נתקו הכת' למושבו מטומאה חמור' לטומאה קלה דמשמ' יטמא טומאה אחרת טומאה קלה.
<h2>דף ו:</h2>
דתני ר' חייה וכול', אלמא בועל נידה אינו כנידה. ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו, דקאמ' דלהכי מפרישין אותו שמא יבא עליה ותמצא כול'. הפרישהו מטומאת מת, דאיכא למיחש מש' קבר התהום, ואמאי אצטריך למימ' טע' מש' טומאת ביתו. ולח'ע' דהכי פריך דהפרישהו מטומאת מת ואמאי אמרי' לקמ' ואחיו הכהנים נוגעין בו שאין פרישתו אלא לקדושה בעלמ', היתר הוא בציבור דאמרי' במועדו אפי' בטומאה דאיש טמא נדחה לפסח שני ולא ציבור, ומטומאת מת הוא דמעטינהו קרא דלא לידחו ציבור מקמה, אבל טומאת זיבה ונידה לא, ולהכי מפרשי' לה מש' טומאת נידה. דחויה היא בציבור, דהיכא דאיפשר למיהדר ולמיעבד בטהרה, ואי לא איפשר דחינן טומאה מפני העבודה. כי פליגי, היכא בכולהו בית אב פליגי להדורי כול', אי מצרכינן להו לחזור ולהביא (טוהרי) [טהורים] מבית אב אחר שאינו יומו.
<h2>דף ז.</h2>
אמר רב ששת מנא אמינא לה, דדחויה היא בציבור, אומר(ת) שהיא טמאה ומביאין וכול'. אם אין שם אלא היא, שקצורה בלילה כדין מצות עומר ושותק, שלא (תגלה) [יתגלה] שהיא טמאה, לפי שהכהנים אוכלין שירי העומר, והשתא מיהא לא יאכלוה במזיד בטומאה. קתני מיהת ומביאין אחרת תחתיה, אלמא מהדרינן אטהרה, ולא אמרי' דלכתחילה היתר הוא. היכא דאיכא שירים, להם לאכילה, כגון הכא במנחת עומר מודינא דדחויה היא ומהדרינן בתר טהרה משו' דאיכא חומרא דעון מיתה, אבל היכא דליכא שירים [ל]אכילה דכל המנחה כליל ודאי היתר היא דחג דליכא שירים במנחתם לאכילה כדמפר' בתורת כהנים, וקתני ומביאין אחרת תחתיה, דלא קביע ליה זמן וכל אימת דבעי מצי מייתינהו ומצי לאמתוני עד דמהדרינן בתר טהרה, להכי דחויה היא כיון דיחיד היא מהדרינן, והא לאו טומאה דחויה אלא אצל ציבור ואע"ג דלאו ציבור הוא היכא דלא איפשר קרב בטומאה דהא מפקינ' ממועד, כדגרסי' במסכת מנחות [פ"ג ע"ב] בשתי במועדיכם להביא אילו של אהרן, כבש הבא עם העומר דמנחה שלו זה הוא העומר עצמו אם זרקו בשוגג הורצה על ידי ציץ ואם היתר הוא למה לי ריצוי, ת' דיחיד הילכך במזיד לא הורצה, בהנך דלא קביע להו זמן, כגון פרים ושעירי ע"ז הילכך דחויה היא אבל אי קביע זמן לא אצטריך. ציץ, לרבות בציבור אם עון פיגול שמפגל ומקריב הרי כבר נאמר לא יחשב דאפי' ציץ לרבות בציבור. אם עון פיגול, שמפגל ומקריב. הרי כבר נאמר לא יחשב, דאפי' ציץ לא מהני.
<h2>דף ז:</h2>
הא אינו נושא, אלא עון הקל וכגון עון טומאה, ועון טומאה למה דמאי קילותא איכא שהותרה מכללה בציבור, דכת' במועדו, אלמא דהיתר הוא ולא דחויה ותיובתא דרב ששת. ט"ן דלרב נחמן קא פריך, דקתני מיהא דציץ מרצי עליה ואי היתר הוא למה לי ציץ, ואי קשיא הכא בין בשוגג בין במזיד בין ביחיד בין בציבור, הא אמרי' לעיל גבי יחיד במזיד לא הורצה, דהא מתרץ לעיל ביחיד והכא קתני בין במזיד בין בשוגג בין ביחיד וכול', לא קשיא, ההוא מזיד דלעיל אזריקה קאי דזרקו במזיד, והאי מזיד דהכא אטומאה קאי דניטמא במזיד אבל זריקה הויא בשוגג, והכי מפרש במסכת פסחים בפרק כיצד צולין [ע"ז ע"א], בין שישנו על מצחו בשעה שעובד לפני לפנים לפי שאינו נכנס בבגדי זהב לפני לפנים דאין קטיגור נעשה סניגור. כול' עלמ' לא פליגי, דלא מרצה הואיל דאינו ראוי למצח. דתלי בסיכתא, שלה. על מצח ונשא, והיה על מצח אהרן ונשא אהרן וגו', דמשמ' עודיהו על מצחו מרצה. תמיד לרצון להם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם וגו'. למיעל לבית הכסא, ולבית הכסא לא מעייל ליה, אלא הכי קאמ' תמיד מרצה הוא, ואפי' אין עודהו על מצחו. שלא (יסוח) [יסיח] דעתו, אלא ממשמש בו כל שעה שלא יפול.
<h2>דף ח.</h2>
אזכרה אחת, קודש לה'. אזכרות הרבה, קרית שמע. לקבוע לו מקום, שחייב להניחו במקום מצחו והיינו על מצחו. נפקא ליה, מוהיה על מצחו תמיד. ולר' יהו' נשבר הציץ מנא ליה, (דלא מרצי, ואי אמרת הא איכא דתלי בסיכתא דראוי למצח קאמ') דלא מרצי ואי אמרת הא היכא דתלי בסיכתא דראוי למצח קאמ' דלא מרצה הציץ מיבעיא, ת' להכי קבעי קרא לר' יהו' אף לנשבר, דאי לא הוה דריש אלא חד קרא אמינא הני מילי לנשבר שאינו ראוי למצח, אבל תלוי בסיכתא דראוי מודו דמרצי. ממצח מצחו, דמצי קרא למיכתב מצח, מאי מצחו הראוי למצחו. הני תנאי, דלקמן. כי הני תנאי, דלעיל דפליגי בהיתר ודחויה מזין עליו כל ז' וטבל נמי כל ז' אחר ההזאה. אלא שלישי ושביעי, כשאר טמאים. טומאה דחויה הוא בציבור, ולהכי מחמיר דמזין עליו כל שבעה, מש' כדאמר' לקמ' [ע"ב ע"א] ראשון שמא שלישי וכן כולהו ולהכי מזין עליו כל שבעה. ור' יוסי, דמקל סבר היתר הוא. אלא דכולי עלמ' הני תנאי כול', דדחויה היא בציבור וצריך הזאה ג' וז' דידיה, דהיינו כל ז', כדאמר' טבילה בזמנה מצוה וכל יומא ויומא איכא לספוקי בג' וז', ולהכי צריך הזאה וטבילה בכל יום. לא אמרי' טבילה כול', והוא הדין להזאה. לא ירחץ ולא יסוך, כדי שלא ימחוק את השם. טבילה של מצוה, כגון שהיה בעל קרי. כורך עליו גמי, על השם כדי שלא יעמד בפני השם ערום וטובל. גמי לא עביד חציצה דאי איפשר למיהדקי דעיילי ביה מיא. וטובל כדרכו, שאין צריך גמי. שלא ישפשף, מפני שלא ימחוק השם. וקיימ' לן, במסכת שבת בפרק כל כתבי הקודש [ק"כ ע"ב], תנא קמא דאמ' כורך עליו גמי סבר טבילה בזמנה לאו מצוה, דהא מצריך ליה לאהדורי בתר גמי ואיעבר זמן טבילה לית לן בה. טבילה בזמנה מצוה, מש' הכי לא מצריך גמי דסבר אי מצריכנן ליה גמי זמנין דלא שכיח ועבר זימנה, וטבילה בזמנה מצוה. מקשינן הזאה לטבילה, דכת' וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ וגו', דמקיש חטאו לורחץ, מה טבילה בזמנה מצוה אף הזאה נמי. ור' חנניה סגן הכהנים, ומאי טע' דקאמ' כהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' אבל כהן גדול ביום הכיפורים לא אי מקיש כול', מעלה בעלמ' כי היכי דלא ליזלזלו בה מש' קולא דאית ביה דטבול יום כשר בה כדלעיל.
<h2>דף ח:</h2>
פרישתו לקדושה, בעלמ', כדי לזמנו לעבודה, ולאו מש' טהרה מש' חששא דקבר התהום. אין אחיו הכהנים נוגעים בו, דטמאין לגביה. אי כר' מאיר אי כר' יוסי, [ל]תרוייהו לא משמ' לעיל חילוק בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול, אבל הא ודאי איכא ביניהו שזה לטהרה וזה לקדושה, ואיכא נמי האי ביניהו זה מזין עליו כל שבעה וזה שלישי ושביעי ותו לא. מתקיף לה ר' יוסי ביר' חנינא, אהא דקתני לעיל [ח' ע"א] מזין עליו כל ז'. בשלמ' ראשון, מזין עליו דאיכא לספוקי ביה שמא שלישי הוא לטומאה דקודם פרישתו ב' ימים ניטמא והשתא יום שלישי שהוא זמן הזאה היינו ביום ראשון לפרישתו. יום שני לפרישתו, נמי להכי מזין עליו דאיכא למיחש שמא זמן הזאה הוא, כגון שניטמא יום אחד קודם לפרישתו (והאי) [והוי] יום ג' (לפרישתו) [לטומאתו] [ו]טעון הזאה דאיכא למימ' זמן הזאה הוא שניטמא יום (ראשון) [שני] הוי שלישי. שישי, נמי איכא למיחש יום שביעי הוא, דיום אחד קודם פרישתו ניטמא, [ד]שיני לפרישתו שלישי הוא, ושביעי נמי להכי טעון הזאה דאיכא למימ' שמא יום ראשון שנפרש בא על אשתו ספק נידה וניטמא, והיינו יום ז' דהוי זמן הזאה. אלא ברביעי, לפרישתו אמאי טעון הזאה. לא בשביעי, איכא לספוקי דליבעי הזאה דאפי' אם שביעי הוא לא מהניא הך הזאה, דאם זה שביעי הוי יום אחד קודם פרישת[ו] שלישי ולא היזו עליו בג' לטומאתו והזאת ז' בלא ג' אינה כלום. ולא בשלישי איכא לספוקי, דהא מיום שנפרש לא ניטמא. אמ' ליה ולטעמיך, מצית למיפרך נמי דקתני כל ז' והזאה כל ז' מי איכא. והא קיימ' לן, במסכת פסחים בפרק אלו דברים [ס"ה ע"א]. דהזאה שבות כול', ומפיק טע' גזירה שמא יטל לשפופרת שבה מי חטאת בידו ויעבירנה כול'. אלא מאי אית לך למימ', כדקאמ' כל ז' לבר משבת קאמ'. א' רבא הילכך, דאמרי' דרביעי ושביעי אין מזין היכא דאיפשר לתקוני מילתא (מילתא) דליתי רביעי ושבת בחדא, מתקנינן. ובכהן גדול ביום הכיפורים דלאו בדידן תליא מילתא אלא בקיבעא דירחא, דלאחר קביעות החודש של ראש השנה הוא דאזלינן, ובתלתא בתשרי בענן לאפרושי כי היכי דליעביד פרישה קודם יום הכיפור' ז' ימים, דיום הכיפור' לא מצינן למידחי ליום אחר הילכך כל אימת דאיתרמי ראש השנה בתלתא בתשרי מפרשינן ליה ואע"ג דלא אתי יום רביעי לפרישה בשבת...0. דבדידן תליא מילתא, דאיזה יום שירצו יכולין [לעשות] את הפרה, לכך מכוונים כי היכי דמיתרמי יום רביעי לפרישתו בשבת, דהשתא בלאו הכי לא הוי מזה, ולא מבטלינן הזאה אלא יום אחד. בילווטי, עשירים, כמו בולאות של יהודה, ועל שם כהנים גדולים שהיו עשירים קרי ליה הכי. מתוך שנותנין ממון לכהונה, כלומ' מתוך שהיו כהני בית שיני רשעים ולא היו ראויין לכהונה גדולה אלא היו נותנין ממון על הכהונה למלך ולא היו מוציאין שנתן ומידי שנה בשנה היה עומד כהן חדש, ולפי שהיתה אותה לשכה לצורך כהנים גדולים, כל כהן וכהן שנמשח סותר אותה לשם שמים וחוזר ובונה אותה בניין נאה מן הראשון, ולפי שנסתרת מידי שנה בשנה ונבנית כפרהדרין הללו שמחלפין אותם כל שנה וקורין אותה לשכת פרהדרין. פרהדרין, אילו בני אדם שממונין לגבות את המס מן הבתים לצורך מידת העיר, וקורין אותן בלש' אשכנז בלנטש, וכן נוהגין בארץ אשכנז להחליף את אותן הממונין על השערים של לחם של בשר ושל פירות מידי שנה בשנה. הנחתומין, שקונין תבואה מעמי הארץ.
<h2>דף ט.</h2>
לפי ששלח, יוחנן כהן גדול כול', בפרק בתרא דסוטה. אלא תרומה גדולה בלבד, דסברי דליכא עון מיתה אלא בההיא. מעשר ראשון, מותר לזרים. המוציא מחבירו עליו הראיה, דעל כהן להביא ראיה שאותו עם הארץ שהנחתם לקח הימנו ולא הפרישם. אלא מעשר שיני, דלא איבעי להו למיתב לאחריני, נפרשוה נחתומין ונסקוה לירושלם וניכלוה דמאי הפסד יש להם אם אוכלין אותו בירושלם. חובטין אותן כל שנים עשר חודש, בין ביושר בין שלא כדין. לא אטרחינהו רבנ', לעלות לירושלם, הואיל ומטריחין אותן הפרהדרין. פורסי, גיזברין. אלא י"ח כהנים גדולים, ישמעאל בן פיאבי אלעזר בן חרסום שהיו כולם צדיקים. כל אחד, ואחד מאותן ש' כהנים לא הוציא שנתו. ה"ג מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים הללו גילוי עריות וביזיון קדשים. אע"ג דאמ' ר' שמו' בר נחמני כול', במסכת שבת.
<h2>דף ט:</h2>
אלא מתוך ששיהו, כלומ' מאי דעבדי מיהא דמי כגילוי עריות, דמתוך ששיהו קיני יולדות וזבות ולא היו חוזרות לבעליהן מהרה לפי שצריכות לעמוד על קרבנותיהן על פתח אהל מועד. גם בטרם יקטירום וגו', שהיו לוקחין מתנותיהן קודם הקרבת אימורים דהיינו ביזיון קדשים. שני ריעים כאחת, הקב"ה והמסכה. מי שכת' בו כונס כנד, מש' דכת' צרה כהתכנס מייתי מהאי קרא כונס כנד כנגד ג' עבירות שהיו בראשונים את[א]ן למקדש ראשון, שאותן שבמקדש ראשון היו רשעים ותלו בטחונם בהקב"ה ועל ה' ישענו דתלו בו בטחונן, הביא עליהם על הראשנ' ג' גזירות וכול'. לא הואי שנאת חנם, בתימ'. מגורי אל חרב, שהיו נאמנים לאכול ולשתות כאחד, ואעפ"כ היו דוקרים זה את זה בלשונם כחרב. ההוא, שנאת חנם שבמקדש ראשון בנשיאי יש' הוה, אבל בשאר עמא לא הוה אלא ג' עבירות. ה"ג דתניא זעק והילל בן אדם יכול לכל ת"ל וכול' ראשונים שבמקדש ראשון שנתגלה עונם, כדמפקינן לעיל מקראי כשגלו נתגלה קיצם, כדכתיב לפי מלאת לבבל שבעים שנה. אחרונים, שבמקדש שיני שלא נתגלה עוונם במקרא על מה גלו, לכך לא נתגלה קיצם מתי יגאלו. אע"ג דאיכא שיעבוד מלכויות קא עסקי בתורה, בתימ', והיכי אמרת דראשונים עדיפי מאחרונים. בירה תוכיח, בית המקדש, כדכתיב [דה"א כ"ט] (אל) [ולבנות] הבירה אשר הכינותי, כי חזרה לראשונים שנבנה בית שיני, ולאחרונים לא חזרה דעדיין אנו בגלות, ולא [נ]בנה בית המקדש. תנו עיניכם בבירה, שחזרה לראשונים בזכותן, ולא חזרה לאחרונים לפי שגרועים הן מראשונים. יהב ליה ידא, מראשונים יהב ליה ידא שהושיט לו ידו לסמוך עליו מש' כבוד לצאת מבית המרחץ. באלהא סנינא לכו, בשבועה שאני שונא כולכם בני בבל, לפי שנשארתם שם בימי עזרא. כחמה, שהאבנים נקשרות זו בזו. נמשלתם בכסף שאין הרקב שולט בו, כלומ' לא הייתם שוב גולים גלות אחר. ואם דלת היא, אלא בדלות זו אחר זו. מאי ארז, קאמ' שנמשלו כארז. ססמגור, ארז מגור מן הסס, ארז שהתולעת אוכל כל מה שבפנים כמו במגירה ולא נשאר אלא הקליפה. מאי היא, כלומ' ארז זה אם תולע שולט בו משתייר בו קצת, אבל יש' מה רמז נבואה נשתייר להם והילכך היאך נדמינו לארז בבית שיני. בת קול, נשתיירה להם, שהיתה בבית שיני כדתניא משמתו נביאים וכול'. יהבו ליה עיסקא בלא סהדי, דאי לא הוה תלמ' חכם ונאמן לא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה בשוקא. ובהדי רבה בר בר חנא הוה משתעי, בתימ'. שדי גברא ביניהו, דודאי לאו רבה בר בר חנא משתעי בהדה אלא אי ריש לקיש הוה האי דסחי וזעירי הוה האי דיהיב ליה ידא, אי רבה בר בר חנא ור' אלעז' דר' אלעזר סחי ורבה בר בר חנא יהיב ליה ידא. לאו היינו טע', דאמרת דלפיכך חזרו בגלות לפי שעלו בדלות, דאפי' אי סליקו כולהו נמי בימי עזרא וכול'.
<h2>דף י.</h2>
אע"פ שיפת אלהים ליפת, שכורש מלך פרס שהיה מבני יפת בנה מקדש שיני שהיה נאה ועמד יותר ממקדש ראשון. אין שכינה שורה עליו אלא באהלי שם, במקדש ראשון שעשה שלמה שהיה מזרע אברהם שבא מבניו של שם, ולכך לא [היה] נביא במקדש שיני. גרממיא מוקדוניא מוסיא סקיסתן גויאתא, כפרים הפנימיות, סקיסתן ברייתא החיצונה. ואית דמפרשי סקיסתן על שם עיר. בהיקוף אלפא פרסי, (ניפריצא אשור) שמגרשין והכפרים שסביבותיה מברייתא ומגוייתא הוקפן אלפא פרסי. ניפריצא אשור, זה נח שלא היה בעצת דור הפלגה שיצא מעצתם, כדמתרג' מן עצה ההיא נפק [בראשית י']. דבורסיף אקטיספון, מיומן מוטב, שהיה גיבור מכולם. שחיתות, חפירות, בשעה שהולך תלמים, שבמקום רגלו עושה חפירה ומצד רגלו תלם, והיינו נמי שחיתותא, אלא זה לפי שמו וזה לפי שמו. שמעניקין את החמה בקומתן, שהיו גדולים כל כך שנראה כמה שמגיע צוארם לחמה למעלה. לכן שמעו עצת ה' אשר יעץ על אדום ומחשבותיו אשר חשב על יושבי תימן אם לא יסחבום צעירי הצאן, דהיינו פרסיים, האיל זה הצאן והם צעיר שבחיות, ואימא יון דאיקרי נמי צעירי. אמרה קמיה ההוא מרבנן, הך קושיא דפרכיה לר' אימא יון האי צעיר, האי דכת' אם לא יסחבום צעירי הצאן לאו צאן קא דייק אלא צעיר לחוד. זוטרא דאחי, קטן שבאחים. דתני רב יוסף תירס זה פרס, דמוקים בתרא ככולהו בפרס. בנויי ביד סתורי, בתימ', דפרס בנה בית שיני ורומי החריבוהו, והיאך תיפול פרס ביד רומי. אינהו נמי קסתרי כמה כנישתא, ולא מסייעא להו הא דבנו בי מקדשא. ה"ג גזירת מלך היא ואית דגרסי ועוד גזירת מלך היא, ומפרש לה כגון לפי' לכן יתנם עד עת יולידה ילדה, שיניח הקב"ה את יש' ביד מלכות הרשעה עד שיהא לה ממשלה בכל העולם כולו. ט' חדשים, כשיעור יולידה שיולדת לתשעה. לא היה להן מזוזה, מש' דכת' גבי מזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך, מה ביתך שהוא חול ועשוי לדירת קבע טעון מזוזה, אף כל שהוא חול כול', לאפוקי לשכות שהן קודש ואינן עשויות לדירה. חוץ מלישכת פרהדרין, שהיא חייבת במזוזה, לפי שבה היתה בית דירה לכהן גדול בז' ימי פרישה. והלא כמה לשכות היו כול', כגון לשכה שעל פני הבירה שהיה בה דירה לכהן השורף את הפרה ולא היה בה מזוזה, אין הכי נמי לשכת פרהדרין אינה חייבת במזוזה אלא גזירה היתה כדלקמ' [ע"ב ע"א], שמא יאמרו כהן גדול בבית האסורין הוא חבוש הואיל ואין בה מזוזה לאו בית הוא, ומש' יקרא דכהן גדול עבדינן ביה היכירא, הניחא בשאר בית דמאי טע' דר' יהו' דלא מחייב ללשכת פרהדרין מזוזה מדאורייתא כל בית שאינו עשוי לדור בתוכו בין בימות החמה בין כול' ואינו בית חשוב, ולשכת פרהדרין אינה עשויה לבית דירה אלא ז' ימי פרישה בלבד. בית החרף על בית הקיץ, אלמא דבית הקיץ איקרי בית אע"ג דאינו בית דירה בחורף, בית סתמא, דתיהוי בית חשוב בפני עצמו לא איקרי. בחג, כל ז' ימי החג ר' יהו' מחייב במזוזה. בעירוב, שהדר בה מערב על בני חצר [ש]צריך עירוב מן החצר לסוכה, כדרך שצריך מן החצר לבית דדיורין גרמי למיסר הרשות על בני החצר בלא עירוב. במעשר, דאין הטבל חייב במעשר... [עד שיראה פני הבית], ופני הסוכה בחג כפני הבית, אלמא מדר' יהו' מחייב בסוכה במזוזה דחשיב ליה בית אע"ג דאינה... [ראויה לא לימות החמה] ולא לימות הגשמים. וכי תימ' הא דקמחייב ר' יהו' בסוכה עירוב ומזוזה ומעשר, מדרבנ' קמחייב דקא חשיב ליה בית להנך מילי אלא מעשר חורבא הוא דהא כי חזא אפי סוכה אכתי פטור מדאורייתא עד דלא חזי אפי בית.
<h2>דף י:</h2>
[דילמא אתי לאפרושי], מהך תבואה דפטורא אכתי מדאורייתא על החיוב שראתה פני הבית והיינו חורבא דלאו מעשר... [הוא מן התורה, ואע"ג דבכל] מעשרות דרבנן נמי איכא למיפרך הכי דילמא אתי לאפרושי כול', לא קשיא דבשאר מעשרות... [דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב] ידעו עלמא דגזירה היא דרבנ', הואיל ואית במיניה דחייב מדאורייתא כגון עציץ... [שהוא נקוב, וידעי עלמא דהאי] מדרבנן והאי מדאורייתא, אבל בסוכה דליכא במיניה (ליכא) היכירא הי דאורייתא הי דרבנן וסברי די... אורייתא היא, דאי מש' גזירה היא ליכא דדמי ליה דליתי למיטעי כל בז' ימי החג, כולי עלמ' לא פליגי דמיחייבא סוכה במזוזה. לא גזרי', שאר ימות השנה אטו שבעה, והיינו דקתני וחכמ' פוטרין בשאר ימות השנה דליכא למיגזר שאר אטו דחג. ור' יהו' סבר גזרי', שאר אטו חג, והיינו דקתני ור' יהו' מיחייב אשאר ימות השנה, אבל גבי לשכה אפי' ראוי לז' ימים לאו דירה הוא לאחיובי במזוזה מדאורייתא דדירה בעל כרחה לאו שמה דירה כדמפר' לקמ' סוכה טע' לחוד וכול'. והא סוכת החג בחג קתני, בברייתא, דר' יהו' מחייב וחכמ' פוטרין, והיאך אמרת דבסוכת החג לא פליגי דמיחייב. כי פליגי בז', דחג ר' יהו' מחייב במזוזה ואי אמרת והא גבי לשכה דהוי נמי בית דירה ז' לכהן וקא פטר... [ר' יהו'] מדאורייתא לא קשיא, דסוכה טע' לחוד דחשיבה ליה לר' יהו' דירה ולישכה לא חשיב בית דירה לטע' דאמ' סוכה דירת קבע היא במסכת סוכה [ב' ע"א], דקתני ר' יהו' מכשיר עד מ' ונ' אמה וקיימ' לן דלמעלה מכ' אמה אין אדם עושה דירתו דירת עריי אלא דירת קבע, דבעיא מחיצות חזקות, הואיל דדירת קבע היא דירה חשובה ובעיא מזוזה דירת ארעי דפסלי מכ' אמה ולמעלה. דירה בעל כורחיה, שמה דירה, כגון לישכה שבעל כורחו היה מופרש בתוכו, ולהכי שער ניקנור... [שלפני] חצר שלה, מש' דסמוך לה.
<h2>דף יא.</h2>
לימא רבנ' היא, דאמ' דלישכה עצמה חייבת במזוזה דאורייתא, ולהכי גזרי' שער ניקנור שסמוך אטו לשכה עצמה. היא גופה, לשכה עצמה לר' יהו' לא מיחייב' אלא מפני גזירה, שלא יאמרו כהן גדול כול'. אנן ניקום כול', כולה חדא גזירה היא דבית וחצר חשיב כחדא, הכי נמי לשכה ושער ניקנור חצר שלה, דאי לא עבדי מזוזה בשער עדיין יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים. ת"ר בשעריך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך פתחי שער במשמ'. מדינות, מדינה ממש עיירות כרכים [כד]מפרש. למקום, ציווי שכינה לעשות בהם מזוזה... [פתחים] שבבית חייבין במזוזה ובלבד שהוא פתח חשוב. ובשעריך, בכל שעריך. הני אבולי דמחוזא, שערי... [חומות העיר] עשויין איבולה כלומ' הני אבולי דמחוזא שעשויין ככיפה אי לא עבדי להו מזוזה, דיש ברגליה.0... א' ליה, הנהו כיפין לאו לשום העיר עבידן אלא לחיזוק, ליוקרא דכיפי, כדי שיכולין לקבל כובד הבנין שעליהן שגדול הוא, שהכיפין מחזקין הבניין שעליהן יותר מאילו החלל מלא. ויוקרא דכיפי גופא וכול', ...[ואותו בנין עצמו ליבעי] מזוזה, שמא יאמרו כשפים עושין, דהא תניא בכי האי גוונא שישבו זונות שאין... ...קיימו במקומן מפני הסכנה כמעשה שהיה. מזוזת יחיד, כגון מזוזות הבתים נבדקת... [שמא נרקבה שתי] פעמים בשבוע... [שמיטה דכיון [ד]של יחיד היא ליכא דארגיש עליה ולא ידעי (ואחת) [ושל] רבים כגון מזוזת שער העיר... [דהוה] של רבים אינה נבדקת... [אלא פעמים ביו]בל משו' סכנה דכיון [ד]של רבים היא וארגישו רבים [ו]חזו ליה... [הוי] שפיר. בארטבון, .0... קסדור, .0... שלוחי מצוה אין ניזוקין, והיאך נכשל זה במצוה. היכא דקביעא היזקא שאני, ... [כלומ'] שלוחי מצוה צריכין לאהדורי דלא ליתזק כגון הכא דאיכא למיחש מש'... [דכיון] דשכיחי... [גוים] ואתו... [לכלל סכנה]. [איך] אלך ושמע שאול וגו', דאע"ג דאמ' ליה קב"ה דליזול דהוי שליח מצוה אפי' הכי... [פחד. והא דאמ' ר'] אליעז' דשכיחי היזיקא כגון הכא. מפרש, הוא גופיה רב כהנא מתני לה. מאי ניאותות, רוחצות, שרוחצות... [ערומות] שמקום צנוע הוא שאין בני אדם מצויין שם לפיכך פטור(ה) מן המזוזה. טעמ' דרוחצות, שם נשים ולפיכך (פטורה) [פטורין] מן המזוזה. הא סתמ', שאין רוחצות בהן הנשים חייבין במזוזה. והתניא רפת בקר, והיינו בית בקר, פטורה מן המזוזה. אלא מאי ניאותות מתקשטות והכי קתני, ודאי בית התבן סתם פטורין ואע"ג שהנשים מתקשטות בהן... [וודאי בית] דירה היא אפילו הכי פטור מן המזוזה. לדידי נמי, דפרכת לי הא סתמא חייב והתניא רפת בקר וכול'. מתקשט[ו]ת תנאי היא, לדידי נמי דסתמא תנאי היא דאיכ' למימ' פטור ואיכ' למימ' חייבת. ביתך המיוחד לך, לבית דירה. פרט לבית כול', שאינן מיוחדין לבית דירה ופטור מן המזוזה. והיינו סתם דלא קתני בהן ברייתא שהנשים מתקשטות בהן ויש מחייבין בסתמ', אלמא סתמא תנאי היא. בית הבורסקי, בית שמעבדין בהן עורות. רב כהנא מתרץ, דכו"ע דסתמא תנאי היא. ור' יהו' מתרץ, לטע' דמתקשטות תנאי היא. בתירוצ' דרב כהנא גרס' ושהנשים ובתירוצ' דר' יהו' גרס' אע"פ שהנשים. היינו (שרחץ) [מרחץ], דקתני ובית המרחץ וב' זמני מרחץ למה לי. אשמעי' מרחץ... [דרבים, ו]קמ"ל נמי מרחץ דיחיד ולא מסיימי הי ניהו דיחיד והי ניהו דרבים, וצריך לאשמועי' תרויהו דסל' דעתך דנפיש זוהמיה ולהכי פטור מן המזוזה. ויש שמחייבין במתקשטות, אלמא דתנאי היא. ולרב יהו', דאמ' סתמא... [דברי הכל] פטור בתימ', דקא פריך לעיל והרי בית רפת בקר פטור מן המזוזה דמשמ' לדברי הכל. והתניא וכול'... יכל שאני מרבה אף בית שער וכול', לחייבם במזוזה.
<h2>דף יא:</h2>
הר הבית, חוץ לחומת עזרה בין... [החומות. ...יצאו אלו, הא] רפת בקר חייב ותיובתא דר יהו'. שער המדי, עשוי כעין כיפה שבאותו מקום היו תולין... [על השערים] כעין כיפות. וסלקת בשבעה, בתימ' דברישא קאמ' ששה שערים פטורי' וכול', וכי קא חשיב להו איכא שבעה. שער המדי תנאי היא, והואיל (האי) [וקאי] בפלוגתא לא קא חשיב להו במניין דשאר. שאם יש ברגליה י' וכול', ...שעליון בעיגול הכיפה שחייב... דאיכא מן השוה כשיעור התחלה מכיפה... דבין הרגל והכיפה ואין עומדין ברגל השלשה דהויא כיפה כלבוד לקרקע ואין גבוהה י'... דלית ליה שיעור' טפח ואין ברחבה של כיפה למעלה ארבעה שכן דרך כיפה... והולכו עד למעלה. ויש בה לחקוק וכול', חוקקין להשלים רואין כאילו חקוקה... [...חיבת] במזוזה, דלא... כגון דשותפין בית הכנסת... למען ירבו ימיכם, ימיכם משמ' הן דאשה הן דרבים. אלא ביתך למה לי, הואיל דסברת דרבים בכלל ביתך. דרך ביאתך, דהיינו בימין הפתח תן המזוזה. דכי יעבור איניש ועייל לביתיה כרעיה דימינא וכול', רגלו הימנית. בבית ארץ אחוזתכם, אתם ואשה נמי אית לה אחוזה. [... שמיחד ביתו לו], כלומ' שאין אדם... [משאיל] אשר בביתו כי אם הוא... [צר עין], קמ"ל ובא לו כלומ' בשביל זה שלא רצה להשאיל את כל[יו לאחרים] וצריך לו לפנות את כליו... [לפי שלוקה בנגעים ומתוך כך מתפנה מן הבית]. ה"ג במסכת ערכין בפרק יש (נערכין) [בערכין] להקל [ט"ז ע"א] דבעון צרות עין באין נגעים. ...[הא ר"מ], הא דקתני בית הכנסת מיטמא בנגעים ר' מאיר דמחייב במזוזה דחשיב ליה... [בית דירה]. ...[בית] הכנסת, חשיב ליה בית דירה וחייב במזוזה, [אי] נמי טמא בנגעים.
<h2>דף יב.</h2>
דכרכים, ...[דרבים] באין לבית הכנסת... [ובית] דרבים הוא אבל בית הכנסת של כפרים כיחידים דמו, כיון דמועטין הן וקרינן (בהו) [ביה] מיוחד לו וחייב במזוזה. ואין ירושלים מטמאה בנגעים, שום בית שבתוך ירושלם, מש' דלא קרינא ביה אחוזתכם. אני לא שמעתי, שאין ירושלם מטמאה בנגעים אלא בית המקדש בלבד. והא בתי כנסיות ובתי מדרשות, דירושלם מטמא. ואע"ג דכרכים נינהו, דמצוי שם רבים, אלמא דכרכין מטמא. ת' אימ' וכול' מקום מקודש, ובתי כנסיות בכלל מש' דכרכים נינהו ודכפרים להכי מטמא אע"ג דמקום מקודש הוא מש' דכיחידים דמו. תנא קמא, דר' יהו' סבר ירושל' לא נתחלקה וכול', לפיכך אין שום בית בירושלים שמטמא בנגעים שאינן מיוחדים. ור' יהו' א', כל הבתים שבירושל' מטמאין, אבל בית מקודש לא. והא דמיפלגי, בנתחלקה ולא נתחלקה בפלוגתא דהני תנאי. הר הבית, שחוץ לחומת עזרה. הלשכות והעזרות, שלפנים חומת עזרה, ומיכן ולפנים היה בחלקו של בנימין דהיינו האולם וההיכל ובית קודש הקדשים ...היה מזבח החיצון ...בפי חלקו של בנימין. ורצועה יוצאה מחלקו של יהו', ונכנסת לצד ההיכל בחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי, כלומ' מקצת מזבח היה בנוי באותה רצועה, שקרן מזרחית דרומית של מזבח היה מובלע באותה הרצועה, ולפיכך לא היה לו יסוד לקרן דרומית מזרחית שלא היתה בחלקו של טורף בנימין דכתיב בנימין זאב יטרף. ה"ג מצטער על אותה רצועה, שהולכת מעל המזבח מצד אחד שלא היתה מובלעת בתוך חלקו, והיינו חופץ כאדם שמצטער (וחופף) [וחופץ] עצמו, גרטיר. לפיכך, שראה הקב"ה שעתיד בנימין הצדיק להצטער על המזבח. זכה ונעשה אושפיזכן לגבורה, שהיה בחלקו האולם וההיכל ובית קדש הקדשים שהשכינה שורה בו, אלמא דהא[י] תנא סבר ירושלם נתחלקה. לפי שאינה שלהם דאין לך מי שלא היה [לו] חלק בה, דלא נתחלקה מעולם. אף לא מיטות, אין משכירין לעולי רגלים אלא משאילין להם, לפי שלא היו משכירין המיטות. היו בעלי אושפיזכן נוטלין, עורות קדשים של אותן שעלו לירושלם שהקריבו ושלמיהן בזרוע, לפי שעושין מהן מיטות. גלפא, חמת שלו. ומשכא, עורות של בהמות שהוא אוכל שם יניח לבעל הבית בשכר ביתו ומטתו, מדקא אמ' דעולי רגלים שבקי משכא לאושפיזכינהו דידהו. לאחוזה, דכת' בנגעים [ויקרא י"ד], משמ' דלא הויא לו אחוזה עד שיכבשו את הארץ. ואין כל אחד ואחד, ...[מכיר] את שלו שעדיין לא חילקו בתי אבות בין בניהן מנין שאין מיטמא בנגעים ה"ל כול', ובית הכנסת אפי' דכפריים אין כל אחד ואחד מכיר את חלקו ואמאי קאמרת דכפרים מטמא בנגעים. אלא מחוורתא כדשנינן, מעיקרא הא ר' מאיר הא רבנן, או הא (או הא) [והא] רבנן הא דאית ביה כול', דלא כאידך לישנא דתרצת הא דכרכין וכול'. פשיטא, לי. אם אירע בו פסול, שאם ראה כהן גדול ראשון קודם תמיד של שחר ביום הכיפורים. מחנכין, כהן המשמש... [תחתיו בשמונה] בגדים ועושה תמיד של שחר, דבענן שיהא כהן גדול מקמיה דעביד עבודה... [דכתיב] וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו כבר לכהונה גדולה, להכי מחנכין אותו לעבודה לכהונה גדולה בעבודה של תמיד [של] שחר, ותמיד של שחר לאו לכפרה אתי דלאו [מ]עיקר עבודה דיום הכיפורים הוא, שהרי בשאר ימות השנה היו מביאין... [אותו, ולאחר מיכן כשהתחיל בעבודה] מעבודת יום הכיפור' מעיקרא הוי כהן גדול. אבל הא... [שנמשח לכהן גדול] אחר תמיד של שחר אין יכולין לחנכו בח' בגדים ולשנותו מבגדי כהן גדול לא[רבעה בגדים] אלא... [באבנט, דלפני] ולפנים אין נכנס בבגדי זהב אלא בהנך ד' בגדים בלבד דכתיבי בקראי כתנת בד קדש ילבש וגו', והשתא במה מחנכין אותו שיהא נראה [כ]כהן גדול. הואי קשיא ליחנכיה בעשירית האיפה, כדאמר' במסכת מנחות בפרק התודה [ע"ח ע"א] א' רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שני עשירית האיפה אחת למשיחתו ואחת לחינוכו, ת' [הא] לא איפשר למיעבד ביום הכיפור', מש' דקרבנות יחיד דאין קריבין אפי' ביום טוב. באבנט, מחנכין אותו שאע"פ שאחר תמיד של שחר לא היה לובש אלא ד' בגדים כהדיוט, אבניטו מיהא היה משונה מאותו של הדיוט דאבנטו של כהן הדיוט היה של כלאים ושל כהן גדול של בוץ, כדכת' ואבנט בד יחגור כדלקמ' [ע"ב ע"א] פלוגת'... [מאי] ח' בגדים, ולא היה עושה בהן עבודת פנים אלא תמיד שהיה קרב כבר על המזבח היה מהפך האיברים... [בצינורא] לעכלן, ואחר כך לובש ח' בגדים ועושה עבודת פנים והיפוך בצינורא הויא עבודה. וכדרב הונא וכול', אשתכח דהוי מחונך... [בצינורא] מקמי דעביד עבודת פנים.
<h2>דף יב:</h2>
עבודתו מחנכתו, אותו כהן המשמש תחתיו ולא בעי חינוך קודם עבודה... [דהא דמשיחתו מקדשתו] (ד)בכהן גדול קמא קא משתעי, ולא בכהן המשמש תחתיו. ה"ג כי אתא רב דימי אמ' אבנטו של כהן גדול ביום הכיפו' כול', כגון בהנהו עבודות לקמ' ומרק אחר שחיטה על ידו וכגון נתנן לממרס.0... אין בין כהן וכול' אלא לאו ביום הכיפור' קאמ', אלמא דר' הוא דאמ' של כלאים... אלא אבנט דשל כהן גדול הוי של בוץ ולדברי הכל כדכת' והאבנט... של כהן הדיוט לא הוי אלא דבוץ לא תסתיים מיהא כלל. ולעול' בשאר ימות השנה, לא... [היה הבדל בין כהן גדול וכהן הדיוט] ...קאמ'. אין בין כהן גדול לכהן הדיוט, בהנך ד' בגדים דשוין דלית בהו... [שינוי בין בגדי כהן גדול ובגדים ש]כהן הדיוט לובש אלא אבנט בלבד דשל כהן גדול דכלאים (דשל) [ושל] הדיוט דבוץ... [ביום הכיפורים], ובשאר ימות השנה דברי הכל של כלאים כדכת' ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני וגו', דתכלת הוי צמר ושש הוי פשתן. אף אנן נמי תנינא, דר' סבר דאבנטו של כהן הדיוט בין ביום הכיפור' בין בשאר ימות השנה של כלאים. על בשרו, ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן וגו'. ילבש על בשרו, מה ת"ל ילבש ליכתוב יהיו על בשרו, אלא להכי כת' ילבש להביא מצנפת ואבנט דלא כתיבי בהאי קרא שצריך ללובשן בשעת הרמת הדשן, מדו בד זה הכתונת כמו מדיו, ט"א להביא מצנפת ואבנט בגזירה שוה דילבש ולבש, ד[כ]ההוא קרא (נמי) דכתיבי ביה כולהו ד' בגדים כת' ילבש דכת' כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו'. בגדי כהן גדול ביום הכיפור', אותן בגדים ששימש בהן עבודת פנים שהן כשירין לכהן הדיוט בין ביום הכיפור' בין בשאר ימות השנה ואפי' להרמת הדשן. שתי תשובות בדבר, להשיב לך שאינן כשירין לכהן הדיוט וכי אבנטו של כהן גדול וכול', והלא יש ביניהם הפרש גדול כדפרש' לעיל. קדושה חמורה, לפניי לפנים. לרבות את השחקין, בגדי כהן הדיוט שבלו שיכול ללובשן להרמת הדשן שאין צריך בגדים יפים. הרמת הדשן, זהו שהיה תורם מלא קומצו מן הדשן מעל המזבח ונותן למטה באמצע המזבח ונבלע מעצמו ועל ידי נס, והשאר היה זורק לבית הדשן. ואזדא ר' דוסא לטעמ', דאמ' לעיל שכשירין לכהן הדיוט. והניחם שם, בעניינא דיום הכיפו' כת'. מלמד שטעונין גניזה, שאינו לובשן עוד ועושין חדשים. שלא ישתמש בהן ביום הכיפור' אחר, הא הדיוט ישתמש בהן בשאר ימות השנה. לעבודתו, לכהונה גדולה כבתחילה. כל מצות כהונה עליו, דלובש ח' ועובד נמי ביום הכיפו' אחר. לא לכהן גדול, דאינו לובש ח' מש' איבה דראשון שיהא מקנא בו על שגדל להיות כמותו. ולא לכהן הדיוט, דאסור באלמנה ולא פורע ופורם מש' מעלין בקודש ולא מורידין.
בן אילם.
<h2>דף יג.</h2>
שאם עבר, על דברי חכמ' ועבד, או עבודת כהונה גדולה בזו או עבודת כהן הדיוט עבודתו כשירה. הלכ' כר' יוסי, דאמ' שאם עבר וכול'. הויא ליה צרות מחיים, לכהן ראשון דסבר ראשון זה מצפה למיתתי והויא ליה איבה מחיים, ואימ' דאינו חוזר קמ"ל. הא קא חיישי לשמא יארע בו פסול, ואמאי לא חישינ' שמא תמות אשתו. ורבנ', אמרי לך אי איכא למיחש למיתה גם למיתה דתרתי נמי חייש'. נימרו איהו לנפשייהו, היכא דמתקינין נמי אחר דאיכא נמי למיפרך אין לדבר סוף, דדיל' להך שיני נמי איכא למימ' שמא יארע בו פסול. זריז הוא, ויהא מזדהר בעצמו שלא יארע בו פסול. דעבדינ' לו צרה, שמתקינין לו אחר תחתיו. ומי סגי ליה בתקנתא, כלומ' לר' יהו' דאמ' מתקינין לו אשה אחרת הך תקנתא לא כלום היא דאי מתה ראשונה הך לאו אשתו הוא כלל, שהרי לא קדשה, [ו]ליכא למיקרי ביה ובעד ביתו [עד] דמקדש (ליה) [לה] והויא ליה אשתו, ואכתי כל כמה דלא כניס לה לחופה לאו ביתו היא הדר קושיין לדוכתיה דלית (להו) [ליה] אלא אשה אחת הואיל ומגרש להאי, ואי מת[ה] אידך קאי בלא בית. על מנת שתמותי, דאמ' לה אם תמותי יהא גט ואם לאו לא יהא גט, והילכך אם מתה הוי גט ואידך ראשונה הויא אשתו, דהשתא לא מצית למימ' דקם ליה בלא בית, ולאו תירוצא הוא כלל, אלא מפירכא דפריך ליה קדחי מיניה. ודיל' לא מתה, וכמה דלא מתה לא מיגרשה והוו ליה שני בתים. על מנת שלא תמותי, כלומ' שאם לא תמות(י) תהא מגורשת הא אם תמותי לא, וקא פריך ודיל' לא מתה והוי ליה כול'. דיל' לא מתה ולא חדא, והוי (להו) [ליה] ב' בתים. ועוד כי האי גוונא כו', על מנת שתמות אחת מכם, שאם תמות אחת מכם תהא מגורשת, והשתא הוה ליה למיפרך ודיל' מתה אידך והוי ליה גיטא דהאי גיטא וקם ליה בלא בית, אלא מש' דפריך ליה מעיקר הך קושיא (מנה) [מנח] ליה להך ומפריך ליה אחריתי, כי אמ' לה[ן] שתמות אחת מכם דתלי תנאה בנפשא דידה מי הוי גיטא. והא' רבא, במסכת גיטין בפרק המגרש [פ"ג ע"ב]. וחייכי אין זה כריתות, הואיל וכל ימיה לא איפשר למישוייה כרות דלא תיהוי אגידא ביה, דאי שתיא יין אינה מגורשת ודמי כמאן דאמ' לה שלא תשתה יין לעול', הכא נמי כי אמ' לה שתמות דתליא ביה תנאה לא הוה כריתות. כל ימי חיי וחיי פל' הוי כריתות, דדיל' מייתי ומקיימא ליה לתנאה והוי גיטא כרות. שלא תמות חבירתיך, כלומ' שאם לא תמות חבירתיך כל זמן עבודת היום תהא מגורשת, הא אם מתה לא ואשתכח דלא קם ליה בלא בית, דגיטא דהא לאו גיטא היא דמעולם לא היה גט הואיל ומתה אידך קודם שכלתה עבודת היום.
<h2>דף יג:</h2>
שתמות חבירתיך, והשתא איבעי מצי למיפרך דיל' לא מתה חבירתה ולא מיגרשא הא (והוה) [והוו] ליה שני בתים, אלא חדא מגו תרתי נקט ופריך לאידך גיסא, דיל' לא מתה חבירתה והוה ליה גיטא וקם ליה בלא בית ולחדא מגורשת הא מתה, והשתא איגלאי מילתא דאי מתה לאחר עבודת היום והוי גיטא דהא גיטא מעליא ולא עבד עבודה אלא בבית אחד, ואי מתה בפלגה דעבודה קיימא ליה אידך דלא הוי גיטא. ולחדא אמ' לה על מנת שלא תיכנסי בבית הכנסת, דאי נמי מתה [ההיא דעיילא] לבית הכנסת הוי גיטה גיטא ודחבירתה לאו גיטא דהא מתה הך. אלא לחדא אמ' לה, כדקאמרת על מנת שלא תמות חבירתיך. ולחדא אמ' לה הרי זה גיטיך על מנת שאכנס אני וכול', הא לא איכנס לא, דהשתא לההיא דאמ' לה שלא תמות חבירתיך הא מתה לא, הילכך אי מתה הא קיימא הא ואי מתה הא דקאמ' לה על מנת שלא תמות חבירתיך קיימא הא דאמ' לה על מנת שאכנס דהא לא נכנס ולא מיגרשא. קדים ועייל לבית הכנסת וכול', דהא עלה דההיא קאמ' על מנת שלא תמות הוא דאתני על מנת שאכנס וכול', כל הני תירוצי לאו תירוצי מעליי נינהו אלא לאשתמוטי בעלמ' נינהו, איסטניא, אלא מעתה כיון דאמרת בית אחד אמ' רחמנא ולא בעו שני בתים וכי אית ליה שני בתים אינו יכול לכפר אפי' אחת מהן. שני יבמות הבאות מבית אחד, שנפלו לו מאח אחד. לא יתיבמו, אפי' אחת מהן דכת' אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד ולא ב' בתים. ת' יבמתו [יבמתו] כתי', תרי זימני. ריבה, דאפי' אימא תרי יבמות מבית אחד חולץ לאחת ומיבם לאחת. אלא מעתה, הואיל דאמרת לעיל דכמה דלא כניס לה לאו ביתו היא. ארוסה, שומרת יבם מן האירוס. לא תתיבם, דבית אחיו כת' דהך לאו בית אחיו הוא, דאכתי אמ' ליה הכא ליכא למימ' הכי דהא כת' החוצה לרבות את הארוסה, דהכי משמ' אשת המת החוצה שהייתה עדיין חוצה שלא היתה כנוסה לא תהיה לאיש זה אלא תתייבם. מקריב אונן, כל ימות השנה בשעה שמת מוטל לפניו. ואינו אוכל, בקדשים. להביא מתוך ביתו, דלא תימ' כי עסיק בעבודה ואירע לו אנינות דיכול לגמור את העבודה דיצא לחוץ, אלא אפי' בתחילה מביאין ליה קרבן מתוך ביתו. ואי סיפ' דכת' בהו אלא להביאו מתוך ביתו, והכי גרסי' לה אלא אפי' הוא בביתו ואירע לו אנינות מביאין אותו לכהן גדול מתוך ביתו לעזרה ויכול להתחיל בתחילה בעבודה. אפוקי מפקינן ליה, לכהן הדיוט אונן מבית המקדש. דתניא היה עומד כול', בכהן הדיוט קא מיירי, וכיון דכהן הדיוט מפקינן ליה מסתמא לכהן גדול אי גמר עבודתו [מי מפרישינן], אבל להביאו מתוך ביתו לא, שאינו עובד כל היום אלא מפרש' ליה מן העבודה סמוך לשקיעת החמה דליהוי ליה היכירא [ד]אונן הוא דלא ליתי למיכל.
<h2>דף יד.</h2>
ואי מתה אשתו עביד עבודה, אע"ג דאונן הוא, הכא כשהוא אונן בשאר ימות השנה (כיון) דכיון דכול' עלמ' וכול'. וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות, דהך איתתא הא לא אשתו היא דהא מיגרשא כדאוקמי' לעיל דמגרש להי לתרויהו. (איטמר) [איטרד] מי לא מיטרדי, וכאונן דמי דאסור לאכול בקדשים מפני צערו, כדאמ' בקדשים צריך לאוכלם בשמחה כדכת' לא אכלתי באוני ממנו והיינו מעשר וכל שכן קדשים ואמרי' לשמחה כדרך שהמלכים אוכלים.
(משנה) כל ז' ימים, של פרישה הוא זורק את הדם של תמידין וכל קרבנות הוא מקריב כדי (לחנכן) [לחנכו] בעבודת יום הכיפו' ולהרגילו. הראש והרגל, של תמידין שהן קריבין ראשון בתמיד, שכהן גדול מקריב חלק בראש. (גמרא) מן תנא, דכל ז' ימים כהן גדול מקריב. אמ' רב חסדא דלא כר' עקי', טומאתו וכיון שמזין על כהן גדול כל ז' ימים קודם לכיפורים היכי עביד עבודה דמסתמא הוי טהור ואינו (מפריש) [מופרש] אלא לקדושה בעלמ' והיל' מטמאתו ההזאה ולאו כשר הוא לעבודה. דתניא והזה הטהור על הטמא, דמצי למיכתב והזה הטהור וממילא ידענא דעל טמא הוא מזה אלא מה ת"ל הטמא לומ' לך על הטמא טהור, שאם הזה על הטמא הרי טהור, וטהור אתא לאשמועי' דאי הזה על הטהור מטמאתו הזאה. אין הדברים הללו אמורים וכול', כלומ' האי קרא והזה הטהור על הטמא בא לומ' שאין דברים הללו אמורין בפרשה דהוי הזאה. אלא בדבר המקבל טומאה, וכי היזה בדבר המקבל טומאה מה שנשתייר באזוב כשר ויכול לטהר את הטמא באותן שירים שבאזוב, אבל אם היה על דבר שאינו מקבל טומאה לא הוי הזאה להכשיר את השירים שנשתיירו באזוב, בדתנן נתכוון להזות על הבהמה דלאו בת הזאה היא לא מקבלא טומאה דהיינו שינוי דבעי למיעבד, והזה על האדם דבר הזאה, ההיא הזאה לאו כשירה היא דהא לא נתכוון להזות עליו. ואם יש באזוב עוד כדי הזאה ישנה, כלומ' מזה עליו פעם שנייה לשם הזאה ומטהרו, דהיינו על הטמא טהור וכי הזה על האדם יכול לטהר בשירים. נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה, הואיל ונפלה ההזאה על הבהמה אין השיריים שבאזוב כשירין דלאו שירי הזאה כשיר' נינהו אלא שירי הזאה פסולה, וצריך לו לקנח האזוב ולהטביל [ו]להזות עליו פעם שנייה על האדם, דהכי משמע על הטהור טמא דכי הזה על הבהמה דלא מקבלא טומאה טמאין השירים שאין מטהרין כלל. ניכתוב רחמ' והזה הטהור עליו, וממילא ידענא דעל הטמא הוא דמשתעי קרא דהא כל הפרשה כולה בטמאין קא משתעי. ורבנ', ההוא על הטמא לדברי' המקבלין טומאה וכול' כדפרש'. אבל הכא קל וחומר הוא, דלאו כדאמרת דטהור שנפלה עליו הזאה טימאתו, דהשתא כי מזה על הטמא טהור, כי מזה על הטהור לא כל שכן דטהור. ור' עקי', אמ' לך דודאי קל וחומר הוא דכי נפלה על הטהור דליהוי טהור טפי אבל גזירת הכת' הוא דהכי הוא כדאמ', והיינו הך מילתא דקא מתמה שלמה עלה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שאיני יודע פשר דבר זה ועל הטמא טהור ועל הטהור טמא. ורבנ', לעולם קרא כי אתא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא וההוא דקאמ' שלמה אמרתי אחכמה וגו' למזה ולמזין עליו טהור, כלומ' על מזה ומזין עליו הוא דקא מתמה דשניהן טהורין אע"פ שנוגעין במי הנידה, ונוגע במי הנידה נוגע בעלמ' דלאו מזה הוא טמא, כדכת' והנוגע במי הנידה יטמא וגו' וקפריך ומזה טהור, בתמיה, והכתיב מזה מי הנידה, ת' מאי מזה דקאמ' קרא טמא נוגע אבל מזה טהור. והכת' מזה והכת' נוגע, דתרויהו טמאין דכת' ומזה מי הנידה יכבס בגדיו והנוגע במי הנידה יטמא וגו'. ועוד, היכי מצית למימ' דמזה היינו נוגע, והא מזה חמור מנוגע דמזה טעון כיבוס בגדים ונוגע אינו טעון כול'. אלא מאי מזה, דקאמ' קרא ומזה מי הנידה יכבס וגו' דטמא. נושא, דנושא מי הנידה טמא, אמ' ליה אם כן ניכת' רחמ' נושא מי הנידה, אמ' ליה לעול' מאי מזה נושא, ומאי טע' כת' רחמ' בלש' מזה הקמ"ל דבעינן שיעור הזאה, דנושא אינו טמא עד שישא כדי שיעור הזאה, מאי איכ' למימ' דלטעמ' ליכתוב רחמ' נושא, הני מילי דאין צריך שיעור כמה יזה אגבא דגברא קאמ' אבל במנא, בכלי שיטבול בו האזוב, צריכין שיעור דתנן וכול' אבא שאול אמ' אפי' תימ' כול', עד השתא שמעי' דבצפרא היו מזין עליה ולהכי [ל]ר' עקי' לא מציתו עביד עבודה כול'.
<h2>דף יד:</h2>
יומא, דטמא הוה, והשתא מתריץ אביי דבפניא מדו עליה לאחר העבודה והדר טביל, נמצאת למחר כל היום עבודתו בטהרה ועביד הערב שמש מש' טומאה דהזאה. אלמא קטרת, עבדי ברישא. והדר נירות, מדקתני במתני' ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנירות. מי שזכה, דכהנים היו מתחלקים לעבודת היום על ידי פייס (שכהן) [יש כהן] שהיה זוכה בדישון המזבח הפנימי ששם מקטירין קטרת כל היום, ויש כהן שהיה זוכה להטבת הנירות וקא חשיב הכא הטבת מנורה והדר קטרת, אלמא דמטיב נירות ברישא, הך משנה במסכת תמיד איש המצפה ומתני' דהכא רבנ'. והא איפכא שמעי' ליה, דשמעי' ליה לר' שמע' איש המצפה דפליג עילויה [ד]מתני' דתמיד דמשנה לה, אלמא דמתני' דתמיד לאו ר' שמע' היא, (דתנן) [דהתם] בתמיד קמיירי דטעון ב' מתנות שהן ד' כדין עולה ואותן ב' מתנות נותן אחת מזרחית צפונית אחת מערבית דרומית, בא לו כהן המעלה דם התמיד, ולקמ' [ט"ו ע"ב] מפרש מאי טע' מזרחית צפונית ברישא, משנה בתמיד מבשאר עולות דאע"ג דעולה היא אפי' הכי בעי ג' מתנות דבמערב' דרומית עביד ב' דיהיב במערבית לחוד ובדרומית לחוד ולקמ' מפר' טע' דתרויהו. מאן תנא סדר יומא, מתני' דהכא דקתני קטרת והדר הטבת נירות, ר' שמע' איש המצפה. ורמי סדר יומא, דקתני קטרת ברישא. אסדר יומא, דתנן בפרק שיני [כ"ה ע"א] ארבעה פייסות היו שם, פייס שיני שהיו מטילין גורלות מי יהא שוחט התמיד וכול' מי מדשן את המנורה דהיינו הטבת נירות, ופייס השלישי היינו שהיו מפייסין מי מקטיר את הקטרת, חדשים לקטרת בואו והפיסו, שהיה א' להם הממונה אם יש כאן בני אדם שלא הקטירו עדיין הקטרת יבואו עכשיו ויפייסו שלא היה שום אדם ששנה בקטרת, כדאמרי' באידך פרקין מעולם לא שנה אדם בקטרת אלא כל אחד ואחד היה עושה בפעמו, שהקטרת היה מעשיר את כל מי שמקטירו כדכת' [דברים ל"ג] ישימו (קטרת) [קטורה] באפך וכת' בתריה ברך ה' חילו, אלמא דהטבת נירות חשיב ברישא והדר קטרת. כאן בהטבת ה' נירות, דכהן שהיה בא בבקר להיטיב נירות אי אפשר שלא היה מוצא החמש כבויות והב' מזרחיות פעמים דולקות ופעמ' האחת נמי כבויה, אבל החיצונה לעולם היא דולקת עד הערב, והיל' הא דקתני מתני' דפייס הטבת נירות ברישא לאו הטבת כולהו קאמ', אלא הטבת ה' ברישא דהנהו ודאי היה מדשן מקמי קטרת, ודקתני מתני' דהכא קטרת ברישא, מקמי הטבת ב' נירות קאמ' דמקטיר קטרת והדר אתו אם דולקות שתיהן (ו)מכבה האחת ומדשנה והחיצונה מניחה דולקת דלא מדשן לה עד לערב, והשתא אשתכח דמתני' דהכא ומתני' דפייס חדא נינהו, דמטיב ה' נירות והדר קטרת ובתר הכי הטבת ב' נירות. למימרא דבקטרת מפסיק להו, בתימ', דודאי קטרת במילתא אחריתי בעי הפסקה בין הטבת ה' נירות לב' נירות. ולקמ' בפרק א' להם הממונה [ל"ג ע"א] משמא דגמדא שם חכם, ואית דגרסי משמא דגמרא כלומ' למד מתלמודו סדר המערכה. ובדם התמיד מפסיק לה, הה' נירות והב', כדקתני התם. הא לאבא שאול, הא דקאמ' אביי דבדם התמיד מפסיק להו היינו לאבא שאול, ולרבנ' בקטרת מפסיק להו דתנן לא ייטיב ואחר כך וכול', הך פלוגתא דרבנן ואבא שאול בב' נירות הוא דבה' נירות מודו כולי עלמ' דודאי [לפני] קטרת הוא הטבתן. אבא שאול או' מטיב, אף הב' נירות. ואחר כך מקטיר, את הקטרת, ובמאי מפסיק להו בדם התמיד. ומאי טע' דאבא שאול, דאמ' מטיב כולה ברישא והדר מקטיר.
<h2>דף טו.</h2>
בעידן הטבת, ב' נירות תהא מקטרא קטרת לבד. והתניא מערב ועד בקר, דכת' מחוץ לפרוכת באהל מועד יערך אותו אהרן ובניו מערב ועד בקר. זאת מידתה חצי לוג. אין לך עבודה שכשירה מערב ועד בקר, כלומ' שכשירה לעשותה כל כך מבערב בעוד שתחשך. אלא זו בלבד, הדלקת נירות שהיא אחרונה מכל (הנירות) [המלאכות] שבמקדש, הילכך ליכא למימ' והדר מקטיר קטרת שלבין הערבים, אלא מאי קאמ' רחמ' ובהעלות אהרן את הנירות בין הערבים יקטירנה הכי קאמ', בעידן הדלקה תהא מקטרא קטרת וכול', בעידן הטבה דב' נירות תהא מקטרא קטרת. ואבא שאול, אמ' לעול' כדאמרי בבקר בבקר בהטיבו וגו' והדר יקטירנה, ודקאמרת אם כן בין הערבים נמי ברישא מדליק והדר מקטיר, לא דמי כלל אהדדי, דשאני התם בין הערבים דכת' אותו יערך אהרן ובניו דמשמ' אותו מערב ועד בוקר ולא עבודה אחרת מערב ועד בקר. רב פפא אמ' לא קשיא, מהדר לתרוצי אדלעיל דרמי סדר יומא אסדר יומא, לא תימ' כאן בהטבת ה' נירות וכול' אלא לא קשיא. הא רבנ' והא אבא שאול, רב פפא לא דייק(א) הפסקה דחמש ושתיים אלא הכי קאמ', מתני' דקטרת והדר נירות רבנן דאמ' בעידן הטבה תהא מקטרא קטרת, ודקתני נירות והדר קטרת אבא שאול [הוא]. אימא סיפא, דסדר יומא בפרק אמ' להם הממונה הוא [ל"ג ע"א]. הביאו לו לכהן. וקרצו, שחטו, שהיה עושה עיקר שחיטה על ידו שהיה כהן הדיוט גומר שחיטה אחריו ולאו מש' דהויא עבודה, אלא מש' דמצוה למרק אתאן בהך סיפא לרבנן, דאינהו נמי אמרי קטרת ברישא והדר נירות, והשתא רישא וסיפא רבנ', מתני' דהך פירקא ומתני' באידך פירקא, ומיצעתא, פייס דהוי בפרק שיני [כ"ב ע"א] אבא שאול, בתימ'. בשלמ' לאביי, דמתרץ לעיל כאן בהטבת ה' נירות וכול'. לא אמ' כרב פפא, כלומ' להכי לא מוקים לה כרב פפא מש' דרישא וסיפא וכול'. אמ' לך, רב פפא תירוצא דאביי לאו מילתא היא. תנא רישא הטבת ב' נירות והדר תנא ה' נירות, בתימ', איפכא מיבעי ליה למיתנא, דהא הטבת ה' נירות ברישא לדברי הכל, ואביי מוקים לעיל רישא דסדר יומא דהיינו מתני' ותנא בהטבת ב' נירות, וסיפא דפייס דהוי בפרק שיני בהטבת ה' נירות, הילכך לא אוקימנ' לה כדמוקי לה אביי. הכא אורויי בעלמ' הוא דקא מיירי, מה היה עושה כל אותן ז' ימים ולא מיירי כלל בסדר יומא, והואיל דלא נקט לה מש' סדר דיומא אי איירי בה' נירות ברישא לא איכפת לן. [ו]סדר העבודות דשאר ימות השנה הדר ותני בפרק שיני [כ"ה ע"א], מי שוחט ומי זורק וכל שאר העבודות חשיב נמי כי האי גוונא הא בתר הא על הסדר וקא איירי נמי בהטבת ה' נירות כדאיתא בסדרא דיומא. מאי טע' דר' שמע' איש המצפה, דאמ' נותן ד' מתנות. עולה (הוא) [היא], דכת' על עולת התמיד. ואמ' רחמ' עביד בה מעשה חטאת, דכת' לחטאת על עולה, כלומ' מעשה חטאת עשה בעולה אחת שהיא שתים כמעשה עולה, (דמעלה) [דבעולה] נותנין שתים שהן ארבע ובחטאת ד' מתנות על ד' קרנות, והילכך נותן שתים שהן שתים כמעשה חטאת והיינו דנותן מערבה ואחר כך דרומה, וקפריך אמאי קעביד ביה פלגא דהך ופלגא דהך, ליעבוד כולה כמעשה עולה וכולה כמעשה חטאת דניתיב ב' שהן ד' כמעשה וכול', אמ' ליה הא ליכא למימ' שהרי לא מצינו דמים שמכפרין וחוזרין ומכפרין, דמאחר שעשה מתנות שלומות כמעשה עולה היאך יחזור ויעשה מעשה כפרה פעם אחרת דליעביד ד' כמעשה חטאת, אמ' ליה וליטעמיך איכא נמי למיפרך, וכי מצינו דמים שחציין וכול' דקאמרת דעביד ביה מקצת מעשה חטאת ומקצת מעשה עולה, אלא על כורחיך מאי אית לך למימ' מאי טע' עבדינ' ביה חצי חטאת וחצי עולה דהא לא איפשר בעניינא אחרינא שהרי הקישן הכת לחטאת על עולת התמיד, הכא (לא) [נמי] ניתיב ב' שהן ד' כמעשה עולה וארבע וכול' שהרי הקישן הכת', ומתרץ לעול' כדמעיקרא, אחת שהיא שתים ושתים שהן שתים, ודקאמרת וכי (מצינן) [מצינו] דמים שחציין וכול' לאו חציין חטאת היא אלא הכל מעשה עולה הוא, ודקא יהיב שתים שהן (שתאם) [שתים] פיסוק מתנות בעלמ' הוא ולא כמעשה חטאת הוא, דאילו וכל חטאת על כל מתנה ומתנה שהוא נותן טובל אצבעו בדם ונותן אבל הכא באילו שתים שהן שתים אינו טובל אצבעו בדם אלא פעם אחת אלא שהוא מפסיק במתנה ונותנה בב' מקומות מערבה ואחר כך דרומה דלא הוי אלא פיסוק בעלמ', דהא בין שתיהן ליכא אלא שיעור מתנה אחת והיל' לאו כמעשה חטאת הוא, אבל אי עבדי' ביה כולי מעשה עולה והדר כולי מעשה חטאת ליהוי שינויי יתירא דכי האי גוונא לא אשכחן. מתנות עולת בהמה, נותנין למטה מן הסיקרא, ושל חטאת בהמה למעלה, אבל בעוף נקיטינן איפכא בזבחים [נ"ג ע"א], חטאתה למטה ועולתה למעלה והיינו דקפריך מאי שנא דיהב כולהו מתנות למטה כמעשה עולה, ניתיב אחת שהן שתים למטה וכול'. והתנן, לקמ' בפרק הוציאו לו [נ"ח ע"ב]. הזה ממנו, מדם הפר. אחת למעלה, מן הכפרת. וז' למטה, מן הכפרת, אלמא דמצינן דם שחציו למעלה וחציו למטה. ת' כמצליף, באותן הזאות לא היה מתכוין לא למטה ולא למעלה אלא כאדם שמצליף היה מזה א' למעלה וז' למטה דלא חשיב הזאה. כמנגדנא, כאדם שמכה ברצועה לחבירו שעומד בצידו ומכה אותו כלאחר ידו, שאינו מתכוון להכות במקום אחד אלא כשהוא מגביה הרצועה וחוזר ומכה פעמים מכה למטה ופעמ' מכה למעלה, כך זה היה מזה אחת למעלה וז' למטה. כלאחר ידו בהגבהת ידו ולא כמתכוין ממש, והכי קתני בהדיא בפרק הוציאו לו [נ"ג ע"ב] לא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף, אבל במתכוין לא מצינו דמים שחציין למטן וחציין למעלן, ואכתי מי לא מצינו דמים שחציין כול'. והתנן וכול', והזה על טוהרו של מזבח בדם הפר ובדם השעיר קמיירי בפרק הוציאו לו [נ"ט ע"א], מאי לאו דהאי טיהרו היינו אפלגיא דמזבח שמזה שם והרי כבר נתן מאותו הדם למעלה על הקרנות של מזבח כדכת' וכפר אהרן על קרנותיו והכי קים לן דחטאת בהמה למעלה, והאי טיהרו משמע אפלגיה כדאמ' אינשי טהר טיהרא אפלגיה דיומא כלומ' האיר השמש והגיע הצהרים בחצי היום, אלמא דמצינו דמים שחציין למטה וחציין למעלה. ט'ן' אפלגיה דמזבח, דהיינו בחוט הסקרא שעומד בחציו של מזבח, וקתני היזה דאי איפשר לצמצם להיות במקום החוט כל ההזאות לפי שהוא דם אלא מזה למעלה ולמטה אלמא דאיכא חציו למעלה וחציו למטה.
<h2>דף טו:</h2>
לא אגופיא, דמזבחא למעלה במקום המערכה, דהשתא הוי כולה למעלה והיינו טיהרו שהיו מט(ו)הרין אותה תחילה יפה מן הדשן ואחר כך מזה דטהור היינו נקיות, והכי גמרי' בפרק הוציאו לו [נ"ט ע"א], [כ]שהיה מזה לא היה מזה לא על גבי אפר ולא על גבי גחלים אלא חותה גחלים אילך ואילך ומזה על גופו של מזבח. וכעצם השמים לטוהר, לש' נקיות. ומאי שנא דיהיב עולה ברישא, שהיה נותן בקרן מזרחית צפונית א' שהיא מש' עולה והדר עביד מעשה חטאת דיהיב מערבה ואחר כך דרומה. כיון דעולה היא, דאע"ג דעבדי ביה מעשה חטאת מכל מקום עולה איקרי, כדכת' עולת תמיד העשויה וגו' הילכך מתנות דגופה קדים. ניתיב איפכא, דליתיב דרומ' מזרח' מש' עולה והדר צפונ' מערב' מש' חטאת. עולה טעונה יסוד, כדגמרי' במסכת פסחים בפרק תמיד נשחט [ס"ה ע"א], על יסוד מזבח העולה לימד על העולה שטעונה יסוד, וקרן מזרח' דרומ' של מזבח החיצון לא הוה ליה יסוד כדמפר' טע' בפרק אי זהו מקומן [נ"א ע"א] לפי שלא היתה בחלקו של טורף דאמ' ר' שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה, ותנן במסכת מידות [פ"ג מ"א] חוט של סקרה חוגרו באמצע היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת לפיכך לא היו עושין בקרן מזרח' דרומ'. לא יהו אלא דרך ימין, למזרח כשהיה עולה בכבש שהיה בדרום ובא לו לקרן מזרח' צפונ' זהו ימין ובאותו קרן שפוגע בתחילה נותן תחילה, ובמסכת זבחים בפרק קדשי קדשים [ס"ב ע"ב] מפיק ליה מהאי קרא ומעלות(י)הו פנות קדים. וממאי דבעולה הוא, דקאמ' רחמ' עביד בה וכול' דדיקת הכי לחטאת. על עולת התמיד, עלה היא ועובד בה מעשה חטאת. דיל' בחטאת הוא דקאמ' רחמ' עיביד בה וכול', דהכי משמ' קרא לחטאת על עולת התמיד מה שעשית על עולת התמיד עשה על חטאת, כלומ' דבתר דעביד בחטאת מעשה עולת התמיד יעשה כן בחטאת עצמה מעשה חטאת. מדכת' על עולת התמיד יעשה ונסכו, ש"מ מידי דחטאת שדי אעולה דאי כת' תעשה ונסכה הוי משמע מידי דעולה שדי אחטאת. תנן התם, במסכת תמיד [פ"ג מ"א]. אמ' להם הממונה, הסגן, שהיה ממונה לאלתר כשהיה מאיר בעזרה היה א' להם צאו והביאו לי טלה. מלשכת טלאים, לשכה שבה נותנין טלאים לצורך תמידין כדי שיהו מבוקרין ד' ימים קודם הקרבה, ולא היתה פחותה לעולם מששה טלאים. והרי לישכת טלאים, בניחותא אתי, כלומ' וקים לן דלישכת טלאים היתה במקצוע בפינת צפונ' מערבית של בית המוקד. וד' לשכות היו שם, בלשכת בית המוקד, לשכת החותמות, מפר' לה במסכת שקלים בפרק אילו הממונין [מ"ג], ארבע חותמות היו במקדש וכתוב עליהם עגל גדי זכר חוטא, עגל משמע נסכי בקר של גדולים ושל קטנים, גדי משמע נסכי צאן של גדולים ושל קטנים ושל זכרים ושל נקבות חוץ משל חולים, זכר משמע נסכי אלים בלבד, חוטא משמע נסכי שלש בהמות של מצורע, כל מי שמבקש נסכים היה הולך אצל ר' יוח' בן פנחס שממונה על החותמות נותן לו מעות ומקבל (כנגדו) [כנגדן] (מעות) [חותם] וכול' ובאותה לשכה היו מניחין אותן חותמות. בית המיוחד (היו) [היה] בית גדול ושם היו עושין מדורה להתחמם בה בימי החורף לפי שהיו הולכין יחיפין בעזרה. ורמינהי, במסכת מידות [פ"א מ"ו] קאי הך מתני'. (י)היו [ל]בית המוקד, שהיו פתוחות לה. כקיטוניות פתוחות לטריקלין, כחדרים קטנים הפתוחות לבית גדול, וד' לשכות הבנויות בתוכה פתוחות לה ב' היו פתוחות לקודש והב' לחול, שלשכת בית המוקד היתה בנויה חציה בעזרה וחציה מחוץ לעזרה, והיו פסיפסין נתקעין בקרקע באותה לשכה כדרך תפיסת כותל העזרה להבדיל בין חול לקודש. מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן, השתא קשיא טלאים אטלאים דהתם גבי תמיד קתני צפונ' מערב' הוי לשכת הטלאים בה יורדין לבית הטבילה שפירחי כהונה היו ישינים לשם ואם אירע קרי לאחד מהן יורד וטובל שם.
<h2>דף טז.</h2>
ששיקצום מלכי יון, שעשאום ע"ז ועבדום. מאן תנא מידות, הך מתני' דגבי מידות. ר' אליעז' בן יעק' היא, דשמעי' ליה דעסיק במסכת מידות וליה לא סבירא ליה (בההיא) [ההיא] דמסכת תמיד. ומשלחין, ושורפין שם (שעריהן) [שערותיהן]. תחת הדוד, תחת הסיר, כדכת' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. דיר העצים, דירה לעצים. מתלעים בעצים, זורקין מן העצים את התולעים. לשכת המצורעין, ששם המצורעין טובלין בשמיני שלהם אע"פ שטבלו מבערב, לפי שכשילכו לשערי ניקנור לקבל הזאה בבהונות יהו (טהורות) [טהורים] בשעת מתן בהונות. לשכת שמניא מדקתני אמ' ר' אליע' שכחתי מה היתה משמשת מכלל דעד השתא מיירי ר' אליע' בן יעקב במידות, והכי משמע זו שכחתי אבל בכולהו שארא ברירא לי מה היו משמשות והילכך סתמות דמידות איהו קתני לה. והכי נמי מסתברא, דמסכת מידות ר' אליע' היא. דתנן, במסכת מידות [פ"ב מ"ה]. כל הכתלים שהיו שם, בעזרה. היו גבוהין, יותר ממ' אמה. מידה זו של מ' אמה איני יודע היכן דבמסכת מידות אינה נמנית. חוץ מכותל מזרחי, שהוא לא היה גבוה אלא מ' אמה, מפני שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ובשעת הזיית דם מכוון ורואה פתחו של היכל למעלה מכותל העזרה ומזה, כדכת' והזה אל נוכח פני אוהל מועד, ואם לא שכותל העזרה נמוך לא היה יכול לראות פתחו של היכל דרך פתחים של עזרה אע"פ שהן זה כנגד זה פתחו של היכל ופתח העזרה דכל הפתחים שכנגד פתח ההיכל היו זה כנגד זה, ולפיכך לא היה יכול לראותו לפי שקרקע ההיכל גבוה למעלה מפתח העזרה דפתחה לא היה אלא כדתנן כל הפתחים וכול' במסכת מידות [פ"ב מ"ג] לפנים הימנו דחומת עזרה החיצונה. חיל, לעיל מינה תני התם, סורג היה שם חוץ לעזרת נשים ולפנים הימנו חיל. סורג, פליץ בלע' חיל כמו חיל וחומה שעושין חומה קטנה לפני החומה מש' החיזוק. וי"ב מעלות, היו בו לפנים מאותו סורג בעליית חומת עזרה. רום מעלה חצי אמה, שכל מעלה ומעלה היתה גבוהה חצי אמה. ושלחה חצי אמה, כלומ' רחבה מקום דריסת הרגלים הוי חצי אמה, וכיון דרום כל מעלה חצי אמה ונמצא לי"ב מעלות שהיו גבוהות שש אמות עד פתח העזרה שבין הסורג לחיל היו יורדות מעזרת יש' לעזרת נשים רום מעלה וכול', ונמצא דעזרת יש' היתה גבוהה מעזרת נשים ו' אמות וחצי צרפם עם הז' הרי י"ג אמות וחצי, והשאר היה מקום חלק עד למזבח, ותנן בין האולם וכול' י"ב מעלות היו שם באותו מקום כ"ב אמות שבין האולם ולמזבח רום מעלה חצי וכול' הרי ו' אמות שהיה גבוה מעזרת יש', צרפם על הי"ג וחצי הרי י"ט אמ' וחצי שגבוה קרקע היכל כנגד (כנגד) פתח העזרה, ותנן נמי עזרת יש' היתה מאה ושלשים וכול' שכל העזרה כולה מבפנים עד אחורי קדש הקדשים היתה אורך קפ"ז על רוחב קל"ה [שרוחב עזרת ישראל י"א אמה] ורוחב עזרת כהנים שבצידה נמי י"א ואורכה נמי כעזרת יש' למזבח הוי אורכו ל"ב הרי נ"ד ומן המזבח לאורך כ"ב הרי ע"ו ואורך היכל ק' אמה עם קודש הקדשים הרי קע"ו ואחורי קדש הקדשים י"א אמה הרי קפ"ז וכי האי גוונא קיימי'. ותנן ר' אליע' בן יעק' א' מעלה היתה שם, בין עזרת יש' לעזרת כהנים, ואית דאמ' לפני האולם אורך קפ"ז על י"ב שבין האולם ולמזבח, ומסתברא הכי. ודוכן, כן, וכן באותו כן
ג' מעלות של חצי אמה, והך סיומא דהך משנה במסכת מידות [פ"ב מ"ב] נמצאת עזרת כהנים גבוהה מעזרת יש' כ' אמות ומחצה הילכך לר' אליע' בן יעק' הוסף האי גבהות על
י"ט אמות ומחצה דלעיל נמצא האסקופה התחתונה של פתח ההיכל למעלה ממפתן העזרה כ' אמות. אי אמרת בשלמ', הך מתני' דמידות דקתני כל הכתלים כול' ר' אליע' בן יעקב, דמרבה כ' אמות ומחצה. היינו דאיכסי ליה פתחא, דעזרה, שלא היה יכול לראות כלל מפתח ההיכל כנגד פתח העזרה, ולפיכך היה צריך שיהא כותל מזרחי נמוך כדי שיראה לפתח ההיכל למעלה מחומת עזרה. אלא אי אמרת רבנ', היא. הא איכא פלגא וכול', ופתח העזרה גובהו כ' אמה ואילו גובה כל המעלות שהיו שם לא היו
אלא י"ט אמות וחצי, והילכך כותל מזרחי למה לא היה
גבוה כשאר כל הכתלים שהיו שם. אלא שמ' מינ' וכול' רב אדא בר מתנה אמ' הא מני, מתני' דמידות דכל הכתלים ר' יהו' היא, דלדידיה נמי איכסי פיתחא. דתניא ר' יהו' א', מזבח החיצון ממוצע ועומד וכול' ל"ב אורך ול"ב רוחב היו לו, עשר אמות אמצעיות של מזבח כנגד פתחו של היכל, שפתחו של היכל היה נמי באמצע עזרה ולא היה ר(ו)חב אלא י' אמות, וי"א אמה היה המזבח ממזוזת ההיכל לדרום, וי"א אמה שנשתייר עדיין ממזבח היו ממזוזת היכל ולצפון.
<h2>דף טז:</h2>
נמצא מזבח מכוון כנגד היכל וכתליו, דמזבח ל"ב אמה ורוחב ההיכל כ' אמה, דכת' והבית עשרים אמה ארכו ועשרים רחבו, וכתלים דהיכל דצפון ודרום עוביין ו' ו' דכת' והתא עובי ו', הרי היכל וכותליו ל"ב אמה וכנגדן עומד המזבח, וכיון דאמ' ר' יהו' דמזבח כנגד פתח קאי איסתתם לה פתח עזרה, די"ב מעלות מפתח העזרה גדולה לעזרת נשים וט"ו מעלות מעזרת נשים לעזרת יש' דקאי מזבח בגויה הרי י"ג אמות וחצי, וי' אמות דגובהא דמזבח איסתתם ליה פתח עזרה, ולהכי בענן כותל נמוך. ה"ג אמרי אי ס"ד מידות ר' יהו' היא תיובתא היא, כלומ' ומי מצית אמרת מידות ר' יהו' היא, דאמ' מזבח באמצע עזרה הוא. והתנן, במסכת מידות [פ"ה מ"א] כל העזרה וכול', כיצד היתה אורך קפ"ז מקום דריסת רגלי יש', דהיינו עזרת יש' י"א אמה כדאמרי' לעיל ועזרת יש' רוחב י"א וכן עזרת כהנים היכל מאה עם אולם ועם בית קדשי הקדשים וקמפרש היכי דמי רוחב קל"ה. לטבעות, טבעות היו תחובין ברצפה שבהן מכניסין ראש הבהמה בשעת שחיטה כדי שיוכל מיד לשוחטה, דכת' ושחט אחד ולא שתים. שולחנות, שעליהן מפשיטין ומנתחין את הקרבנות. ננסין, יתידות ותחובין בהן מסמרות ותולין בהן הנתחים כעין אותן של קצבים. טבעות ושולחנות וננסות היו בצפון אבל כבש היה לדרום, הרי לך ק"י אמות, ואותן כ"ה אמות שנשתיירו ברוחב העזרה שלא נחשבו עדיין, הרי הן מן הכבש לכותל, ומקום הננסין דלא חשיב להו תנא בהדי הנך קמאי י"ג אמה מקום הננסין וי"ב אמה לדרום בין כבש לכותל. רובא דמזבח בדרום קאי, דמכותל דרום לכבש י"ב וכבש גופיה ל' היינו מ"ב, (ופלגו) [ופלגא] דעזרה ברוחבה ס"ז אמות ומחצה אשתכח דכ"ה אמות דמזבח קיימין בדרום ולא קאי ממזבח בצפון אלא ק' אמות, והילכך רובה בדרום קאי.
<h2>דף יז.</h2>
אלא ש"מ מידות ר' אליע' וכול', רב אחא בריה דרב יצחק אמ', אדלעיל קמהדר לתרוצי דקרמי לשכת טלאים אלשכת טלאים, והכי קאמ' לא קשיא, דהא לשכה אקצויי מיקציא, כלומ' היתה ועומדת בלשכת בית המוקד על פני המערב ואינה מגעת לא בכותל צפונ[י] ולא בכותל דרום ונראת כמו שמגעת בשתי מקצועי בית המוקד בצפונ' מערב' ובדרומ' מערבי' דמן דאתו מצפון והוי השתא קמיה האי כותל שבצד צפון וחזי שפיר דלא נגעה בצפון כלל, אבל לאידך כותל שבצד דרום לא חזי כולי האי ודמי ליה כאילו קיימא רובה בדרום, והכי נמי ההוא דאתי מדרום מתחזייא ליה כדקיימא בצפון, והילכ' האי תנא דתמיד דקאמ' דלשכת הטלאים היתה צפונית מערב' מיירי לההוא דאתי מדרום, ומתני' דמידות דקתני במערבית דרומית מיירי לההוא דאתי (לההוא) מצפון, וחדא נינהו, ולא אצטריך לאוקמי מידות כר' אליע' בן יעק'. ומסתברא, דתרויהו הנך מתני' מודו דיותר משהיא תופסת בצפונ' מערב' תופסת היא במערב' דרומ'. מדרמינן, בדוכתא אחריתי אתרוייהו. לחם הפנים אלחם הפנים, דבהא דמידות קתני דרומ' מזרח' היא היתה לשכה שעושין בה לחם הפנים, ובהא דתמיד קתני דלשכת טלאים צפונ' מערב' וסמיך ליה לשכת החותמות במערב' דרומ' וסמיך ליה לשכת בית המוקד דרומ' מזרח' וסמיך ליה לשכת לחם הפנים במזרח' צפונ' חזיא כסדרן כדקיימי קחשיב להו תנא, ואפי' אי חשבת להו איפכא אתיא לחם הפנים דרומ' מערב', והילכך קשיא לחם הפנים אלחם הפנים. ומשנינן אמ' (ר' יהוש' בריה דרב הונא) [רב הונא בריה דרב יהושע] מר קחשיב דרך ימין ומר קחשיב דרך שמאל, דהשתא אי אמרת בשלמ' אלשכת הטלאים היתה משוכה יותר במערב' דרומ' ובאותו קרן חשבינן לה היינו דקא מתרץ לה לחם הפנים, היכי דמי דמתני' דחשיב דרך שמאל והא דקתני לשכת טלאים צפונ' מערב' לאו מש' דקיימא בצפונית מערב' ממש דהא איתקצויי מיתקצייא למערב' דרומ', אלא מש' דמאן דאתי מדרום מיתחזיא ליה כמן דהויא בצפון, והשתא חשבינן להו הכי דרך שמאל לשכת טלאים מערב' דרומ' ולשכת חותמות שסמוך לה מערב' צפו' ולישכת המוקד צפונ' מזרח' ולשכת לחם הפנים מזרח' דרומית, ואידך דמידות קא חשיב דרך ימין דלשכת טלאים מערב' דרומ' ולשכת לחם הפנים דרומ' מזרח' וכול', והשתא מיתרצן שפיר.
<h2>דף יז:</h2>
אלא אי אמרת, דבצפונ' מערב' האי קיימא טפי ומהתם חשבינן לה, אם כן לא מיתרץ לחם הפנים אפי' קא אמרת דמר קחשיב דרך שמאל ומר דרך ימין, כיצד, דלשכת טלאים צפונ' מערב' והחותמות צפונית מזרחית ובית המוקד מזרח' דרומית ולחם הפנים דרומית מערבית, דבההוא סדר דחשיב להו תנא דתמיד חשבינן להו, והשתא קשיא, אלא לאו שמ' מינ' דלשכת הטלאים במערב' דרומ' הואי ומהתם חשבי' ליה, וקפריך היכי מצי ההוא תנו דתמיד למיפני ביה דרך שמאל והאמ' מר כל פינות שאתה פונה כול'. ת' הני מילי, בעבודות דמזבח כגון מתנות דדם שעל קרנות המזבח דהתם אזיל ועביד דרך ימין. אבל הכא חושבנא בעלמ' הוא, דקחשיב ללשכות, ומה לי דרך ימין או דרך שמאל. ונוטל אני חלה אחת, משתי חלות של עצרת. ממעשה לחם הפנים, כלומ' מלחם הפנים בהילקחו מעל השולחן, וארבע או חמש דקאמ' מפר' לקמ'. ר' א', לעול' נוטל חמש ממעשה לחם הפנים לפי שדרכו ליטול החצי מן הכל, די"ב חלות הן בלחם הפנים בשתים ליכא שום חלוקה לפי שמשמר הנכנס נוטלן בשכר הגפת דלתות, שנועלין דלתות העזרה במוצאי שבת אע"ג דאכתי לא מטא זימניה עד יום ראשון והשתא שקיל איהו, ומשמר היוצא ומשמר הנכנס נוטלין ה' וחולקין אותן ביניהן כדכת' מחצה לאהרן ומח' לבניו, מדקתני ארבע אלמא לא שקיל פלגא אלא בציר מפלגא כל דהו. רישא ומיצעיתא רבנ', כלומ' אפי' תימא רבנ' היא, ומודו רבנ' בפרוסה וכול' והא דקתני חלה אחת מב' חלות לאו מש' דסבירא להו דשקיל פלגא אלא מש' דלאו אורחא דכהן גדול לשקול חלה פרוסה הילכך מודו דלישקול ל(י)ה שלימה.
<h2>דף יח.</h2>
וד' או ה' דקאמרי רבנ' היכי דמי, לרבנ' דפליגי על דר' יהו' במסכת סוכה בפרק החליל [נ"ו ע"א], דאמרי דמשמר הנכנס לא שקיל טפי ממשמר היוצא דלית ליה שכר הגפת דלתות, אליבייהו מי"ב למיפלג כהן גדול, פלגא כמה הוי שית בציר חדא מינייהו מש' דלא שקיל פלגא שלם נמצא דנוטל כהן גדול חמש והיינו או חמש דקאמ', והא דקאמרי ארבע היינו לר' יהו' דאית ליה דתרתי אזלי בשכר הגפת דלתות, השתא לא קיימן למיפלג אלא (ד') [י'] ובצר חדא מפלגא שקיל ד' וכי האי גוונא הוי כרבנן דלעולם כהן גדול להכי לא שקיל פלגא. ור' סבר לה כר' יהו', דאיכא שכר הגפת דלתות, ואמטו להכי שקיל חמש דהיינו פלגא דהא לא קיימי למפלג אלא הכי. דינא כהן גדול עובד באיזו משמרה שירצה ונוטל הוא פלגא, ומשמר היוצא והנכנס אידך פלגא. אלא מאי ארבע, בתימ' דמשמ' דלא שקיל פלגא חמש בעי למישקל דהיינו פלגא, ואמאי קתני ארבע אפי' לר' יהו'.
הא דאיכא משמר המתעכב, דאמרי' יום טוב הסמוכה לשבת בין מלפניה בין מלאחריה היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים מפני שצריכות כולן לעלות לרגל ובעל כורחן היו מתעכבות שם בשבת בעת סילוקן נוטלין כולן וחולקין ביניהם, דהכי תקינו חכמ', חל יום אחד להיות בנתים בין
יום טוב לשבת, אם מוצאי יום טוב בלילי ערב שבת אמרי' להו מדוע לא הלכתם לדרככם בערב שבת לפיכך אינן שוות בחילוק, אבל אם נתעכב שום משמר שהיה מרוחק מביתו יותר ממהלך יום אחד או ב' משמרות או ג' נותנין להם
ב' חלות בין כולם, ונכנס נוטל שתים בשכר הגפת דלתות, [נמצא] שנשתיירו שם ח' לחלוק ונוטל מהן [כהן] גדול חציין דהיינו ארבע, ואי ליכא משמר המתעכב מעשר שקיל כהן גדול פלגא דהיינו חמש. אי הכי מאי ר' א' לעולם חמש, דמשמ' אפי' בזמן שמתעכב שם משמר. קשיא, אלא ודאי רבנ' היא, דאי ר' פעמים נוטל ד' ופעמים נוטל ה' מיבעי
ליה.
(משנה) מוסרין זקינים לכהן גדול, בסדר היום, כל סדר העבודה, וכל שבעה עושין לפניו כן כדי שיהא מכיר אי זהו פר ואי זהו איל. ורגיל לעבודה, למחר שידע להבחין בין זה לזה. (גמרא) בשלמ' שכח לחיי, שאם שכח א' לו קרא אתה דהיינו מילתא דעבידא ששוכח אדם מה שלומד, מי מוקמינן שום אינו של כהן גדול. כי האי גוונא, דלא למד. ובחכמה, אלמא דחכם בענן דליהוי. מנין שאם אין לו, עושר, שירד מעושרו לאחר שנתמנה לכהן גדול. שאחיו וכול', במקדש ראשון לא מוקמי אלא אם כן היה גדול מאחיו בכל אילו אבל במקדש שיני היו מעמידין, כגון על ידי שוחד. דאמ' רב אסי תרקבא, תרי וקב, דהיינו ג' קבין. מרתא בת בייתוס. ליהושע בן גמלא, בעלה. בכהני רברבי, לכהן גדול. מביאו לידי שינה, ומתוך שהוא ישן בא לידי קרי. אף השעירים, היו מעבירין לפניו ערב יום הכיפו', ותנא דידן כיון דעל חטא אתו אילו היו מעבירין לפניו חלשא דעתיה דכהן גדול שחושש וא' מי יודע שתהא כפרה על ידי. אי הכי פר נמי וכול', ואמאי מעבירין אותו לפניו כין דלא אתי על שום חטא אלא על חטא דכהן גדול ועל אחיו הכהנים, אי איכא איניש דאית ביה מילתא דעבד שום חטא מידע ליה דאזיל בין אחיו הכהנים, וקבעי לההוא דחטא ומהדר ליה בתשובה קודם לכן והילכך תו לא חלשה דעתיה, (בשיר) [אבל בשעירים] דאתו על חטא דכולהו יש' דלא ידע מאי ניהו דחטא ולא איפשר ליה לאהדוריה בתשובה להכי חלשא דעתיה. דיילא, שמש, כלומ' מוכס. חזי בשוקא קמיה דלא תחליף, השמר בעצמך שלא תלך לפניו בשוק, ולא תעסוק בשום סחורה לפניו, לפי שהוא יודע כל מעשיך הואיל ושכינך ובן אחותך הוא ויקח המכס ממך משלם, הכי נמי כהן גדול מכיר באחיו הכהנים וידע מאן דחטא. נקוסא. סלתות, העשויין במחבת כעין שתיתא. כדי למסמסו, שיתעכל המאכל מיד, דהיינו מאכל המתעכל הוא טפי משאר אוכלין, ולא יהא עליו כמשוי ולא ליטרדיה למחר. כל שכן, אם הוא אוכל הסולת והבצים שמביאו לידי חימום ולידי קרי. לא אב"י ולא אבב"י, דכולהו הני מביאין אותו לידי קרי. ה"ג אף לא יין לבן. זב תולין לו [ב]מאכל, שאם אכל אוכלין המביאין לידי זיבה, וראה זיבה תולין לו ואמרין דמחמת רוב מאכל וכל מיני מאכל שאכל הוא, כדאמרי' [זבים פ"ב מ"ב] בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה וגו', ולא זב גמור הוא אמ' רחמ' (ולא) [אלא] מחמת אונס דכת' כי יהיה זב מבשרו דמשמע מאיליו. אין מאכילין אותו דברים המביאין לידי טומאה, שאם ראה שתים אין א' שמא מחמת רוב מאכל הוא, ויאכילוהו עוד לנסותו אם יראה עוד [מ]רוב מאכל, אלא אין מניחין אותו לאכול אילו אוכלין, ואם יקרהו כפעם בפעם הוה ליה זב ואם לאו בידוע שלא ראה למפרע אלא מחמת אוכלין שלא שימר עצמו מהן. מורייס, שומן של דגים.
<h2>דף יח:</h2>
חלוגלוגות, פולפוד בלע'. גרגיר, אורוגא בלע'. מיגו דמיירי בהני עשבים מייתי נמי האי קרא ויצא אחד אל השדה וגו'. אם יכול לאוכלו, בשוק בעניינא שלא יראהו אדם אוכלו. [מעבירו ע"ג עיניו] מוללו בין אצבעותיו כעין קליות. מצרנא, שגדל על המצר מקום דריסת רגלי אדם, שאותו מאיר יותר. בטליתו של בעל הבית, שמא יראה בו קרי. בכילה, שאם הוא ישן תחתיה שמא יחשדוהו שהשכיב אשה עמו. ט"ן דיל' מנח סדין הפרוס על הכילה תחתיו בשעת שינה ויראה בו קרי ויהא נראה, והיינו דקתני בכילה ולא קתני תחת הכילה. לדרשיש, שם מקום. מאן הוייא ליומא, מי רוצה להנשא (ביום) [ליום] אחד לבדו. שכנציב, שם מקום. והיכי עביד הכי שנשא אשה בכל מקום שהוא הולך. זימה, מפר' במסכת יבמות [ל"ז ע"ב] זו מה היא, ספק בתו ספק (שאינו) [שאינה] בתו או אחותו. ת' אמרו רבנ' קלא אית להו וכול', כלומ' הכא ליכא למיחש דהיכא דאיכא בני רבנן כי הני קלא אית להו דבנייהו אינהו. וניפייסה, שנתרצת להינשא לו. ז' נקיים, דשמא מחמת חימוד בעל ראתה דם, ואינהו היכי הוו עבדי דבעלי לאלתר. מיקדם הוו קדמי, כלומ' קודם ז' ימים היו מקדימין לבקש אשה באותו מקום שהיו רוצין לילך כדי שתשב ז' נקיים. אי [בעית] אימ', לא איצטריכא להו לאקדומי דהא לא בעלו אלא מייחדי לה בייחוד (דעלמ') [בעלמא] כדי שלא יתנו עיניהם באשה אחרת. לפי שאינו דומה כול', דאותו שאין לו פת בסלו רעב מאותו שיש לו פת בסלו אע"פ שאינו אוכלו.
מסרוהו, לכהן גדול בערב יום הכיפו' זקני בית דין וכול' לעליית בית אבטינס (ולשכת בית אבטינס), ומפ' בגמ' מאי טע' השביעוהו כדמפ' ואזיל משביעין אנו עליך וכול'. ונפטרו והלכו להם, כלומ' שהיו משביעין אותו זקני כהונה. הוא, כהן גדול. פורש, מהן ובוכה, בגמ' מפר' טע'.
<h2>דף יט.</h2>
תנא, לפיכך היו מוליכין אותו לעליית בית אבטינס. ללמדו חפינה, שבית אבטינס היו מפטמין את הקטרת והיו מלמדין אותו היאך יעשה חפינה, כדכת' ומלא חפניו וכול' דיש בה אומנות גדול[ה] כדמפרש לקמ'. הפרוה, בפרק אמ' להם הממונה [ל"ה ע"א] מפר' מאי פרוה, ועל גגה של לישכת בית הפרוה היתה בית הטבילה לכהן גדול ביום הכיפו' דח' טבילות היה עושה בו ביום וארבע מהן היה עושה שם כדלקמ', ומביאין לו שם מים חיים בצינורות שהן קולחין שם על ידי..., ולפיכך היה טובל שם ולא היה טובל בשער המים היכא דעביד טבילה כל ז' ימים מש' דבעינן שלא יצא חוץ מקדושה. ומשם, מלישכת המדיחין. מסיבה עולה, דרך קטן שעולה לגג בית הפרוה, שדרך אותה מסיבה היו מביאין מים ללישכת המדיחין שהיו מדיחין (מהן) [בהן] קרבי קדשים. לשכת הגולה, שם היה בירה גדולה והגלגל נתון עליו ומשם מספק מים לכל העזרה. לשכת הגזית, שם היה סנהדרין גדולה של יש', היתה אחורי שתיהן, אלמא דלישכה אחת של כהן גדול היתה בצפון אבל לא ידעי' אי לשכת בית אבטינס אי לשכת פרהדרין. וגג שלשתן, של אילו לשכות שוה. שער הדלק, שבה מכניסין אש מן ההדיוט על גבי המזבח, שאע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט דכת' ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח. שער הקרבן, שכל מי שהיה מחויב קרבן היה מביאו דרך אותו שער. שער המים, שהיה עושה טבילה ו' קידושין שהיה מקדש ידיו ורגליו בו ביום ביום הכיפור', וכולן הטבילות בקודש בלישכת הפרוה שבעזרה חוץ מזו מן הראשונה שהיה עושה שחרית סמוך כשהיה נפנה, מש' דקודם שנכנס בקודש יכול לעשות טבילה בחול, אבל משנכנס בקודש לא (יהא) [היה] יכול לעשות טבילה אלא בקודש, ואחת שהיה עושה במוצאי יום הכיפור' לאחר כל עבודתו והיינו חוץ מזו. על גבי שער המים, על שער ממש מבחוץ לעזרה. ובצד לשכתו, של כהן גדול היתה שער המים, והיינו אחת בדרום ואשכחן דאחת בצפון ואחת בדרום. ולא ידענא וכול', מאי טע' מש' דלשכת פרהדרין הויא דירתו וכך היה דרכו בכל יום דמקדים וקאי, כשהיה עומד ומשכים בבוקר להסיך רגליו שהיה נפנה וטביל, דבמקדש כל המסיך רגליו טוען טבילה, וטביל שם בשער המים שהיה בסמוך לו בדרום ואזיל לצפון ששם היתה לשכת בית אבטינס וגמר חפינה בכל יום ויום. ואזיל לבית המקדש כול', כדקתני מתני' [לעיל י"ד ע"א] כל שבעת ימים הוא זורק וכול'. מדו עליה, שכל ז' ימים היו מזין עליו. ואזיל לדרום, לשער המים. וטביל, מפני ההזאה שנפלה עליו דכר' עקי' טומאתו דדיל' טהור הוה. וניח, בלשכת פרהדרין שהיתה בדרום סמוך לשער המים דלאלתר כשעולה מן הטבילה ניח בסמוך דליכא טירחא למיהדר. אלא אי אמרת, לשכת פרהדרין היתה בצפון לשכת בית אבטינס בדרום מכדי איהו עביד כדמפרש' דמיקדם קדים כול'. ואזיל לדרום, לשער המים וטביל ולאלתר נכנס בלשכת בית אבטינס דקיימא בסמוך לשער המים וגמר חפינה (ואזיל לדרום לשער המים וטביל לאלתר נכנס בלשכת בית אבטינס דקיימ' בסמוך לשער המים) וכול', ובעי מיהדר משער המים שהיתה בדרום ללישכת פרהדרין שהיתה בצפון דהיינו טורח גדול ואין מטרחי ליה כולי האי, אלא ודאי מסתברא דבדרום קאי, וליכא טירחא כולי האי. אלמא לא, בתימ', כלומ' ומי לא מטרחי כמה דמצינו לאטרוחיה. דאי צדוקי, לא משני מכהונה גדולה כי חזי דמטרחי ליה כולי האי, האי נמי להכי מטרחי ליה דאזיל מצפון לדרום כדי שלא תזוח דעתו עליו דאי נייח לאלתר הוה מגיס דעתו, ולעול' אימ' לך דלשכת פרהדרין בצפון מש' הך טע' דפר', דאי לא תימא הכי דמטרחי ליה ליעבדינהו לתרוייהו הני תרתי לשכות גבי הדדי ואמאי קיימא אחת בצפון ואחת בדרום. אי נמי וכול', אלא ודאי מסתברא דבענן דליטרח טפי, והילכך מסתברא דלשכת פרהדרין בצפון קאי. נימא מתני', דקתני דכהן גדול הוי שליחא דידן דקתני ואתה שלוחינו ושלוח בית דין. תיובתא דרב הונא בריה דרב יהוש', דאמ' במסכת נדרים [ל"ה ע"ב]. הני כהני וכול', כיון דאנן לא מצינן למיעבד להקריב קרבנות אינהו דהוו שלוחים היכי מצו עבדי, דקים לן דשלוחי דאיניש לא עביד מאי דמשלח לא מצי עביד אלא ודאי שלוחי דרחמ' נינהו.
<h2>דף יט:</h2>
ת' הכי קאמרי ליה, על דעתינו ועל דעת בית דין וכול', ולא קתני שלוחינו ושליח בית דין דודאי לאו שלוחי דידן נינהו. שחשדוהו צדוקי, שלפיכך היו משביעין אותו שלא ישנה מן הסדר דשמא צדוקי הוא ויהא משנה. החושד [ב]כשירים וכול', דשמא האי כהן גדול כשר הוא ולאו צדוקי ולהכי בוכין דעל כורחייהו איבעי להו לאחשודי ולמימ' הכי. וכל כך למה, כלומ' מאי עבדי דלא עבדי צדוקים דהוו חשדי ליה הא אנן לא עבדי בפנים אלא כאמור בסדר, ת' איכא חדא (שהצודקין) [שהצדוקין] משנין בה. שלא יתקין, הקטורת מבחוץ שלא ישים הגחלים על הקטרת חוץ בהיכל ואחר כך יכניס אותו בבית קדש הקדשים. כדרך שהצדוקין עושין, שהן היו דורשין אל יבא בכל עת כי בענן, שלא יבא לפנים כי אם בענן הקטרת כדגמרי' בפרק הוציאו לו [נ"ג ע"א], וחכמ' א' לא בא ענן זה אלא ללמדך שנותנין בו מעלה עשן אבל אינו מתקנו אלא לפניי לפנים דכת' ונתן את הקטרת על האש לפני ה'. בצדוקי אחד, שהיה כהן גדול. מתייראין אנו מן הפרושין, שלא לחלק על דבריהם. ומוטל באשפה, שמת מיתה חטופה. מחוטמו, דהיינו אבר שנכנס תחילה לפיכך לקה תחילה שנכנס שלא כדרך עבודה. רגל עגל בין כתיפיו, כלומ' רושם העגל ששם חבטו המלאך, ורגליהם של (מלאך) [מלאכים] כרגל עגל, [שנ'] וכף רגליהם כרגל עגל, ואם תאמר הא כת' וכל אדם לא יבא באהל מועד ואפי' מלאך, יש לומ' מפני שעשאו שלא כראוי נכנס בו מלאך וחבטו. אם היה חכם דורש, כל ליל יום הכיפור' אם היה יודע לדרוש, ואם לאו שאינו תלמ' חכם כל כך שאינו יודע לדרוש תלמ' חכמ' דורשין לפניו כדי להפיגו משנתו, שיהא למחר קל וזריז דשינה מכבדת את הגוף. זכריה בן קפוטל, כהן הוה, בפ"ה ולא קבוטל בבי"ת. ה"ג ומחוי ליה רב בידיה, בבי"ת, שהיה מראה לו באצבעו על הדף ומושכו כאן וכאן ועושה כעין ב' כלומר דקבוטל הוא ולא קפוטל, ואית דמפרשי שהיה עושה בשתי אצבעותיו כמין ב'. ונימא ליה מימר, באמירה זכריה בן קבוטל הוא, ואמאי מחוי ליה. קרית שמע הוה קרי, ולא הוה מצי למימ' ליה. וכי האי גוונא מי שרי, לאחויי בידיה בעידן דקרי קריית שמע. לא ירמז, היינו לא יקרוץ לש' סימן, אלא האי לישנא דעין והאי דשפה. לא אתי קראת יעקב, כלומ' לא קראת אותי כיעקב, דכת' בספר ההגדה שבשעה שבא יוסף ליעקב היה קורא קרית שמע, ולא רצה לספר עמו עד שגמר קרית שמע. בפרק שיני, מוהיה אם שמוע ואילך, אבל בפרק ראשון דאיכא מלכות שמים לא ירמז בעיניו וכול'. בם ולא בתפילה, כשאתה עוסק בדברי תורה אתה רשיי לדבר בדברים אחרים אבל כשאתה מתפלל אי אתה רשיי לדבר אפי' בדברי תורה. ע"א וח"ע בם ולא בתפילה כלומ' בדברי תורה תהא עוסק כל היום ולא בתפילה, בם משמ' תדיר דמשמ' עשה קבע כול'. כל הדברים יגיעים, כל הדברים שהן יגיעים כגון סיחת חולין. לא יוכל איש לדבר, שאין לו רשות לדבר.
(משנה) בקש להתנמנם, בלילי יום הכיפו'. באצבע צרדה, באותו אצבע שסמוך לאגודל, שדוחק הצרדה עם האגודל ומכהו על פיסת ידו ועושה קול גדול. עמוד והפג אחת על הרצפה, כלומ' הפג שנתך בדבר אחר כאן על הרצפה שתעסוק בדבר אחר. ט"ן עמוד והפג כלומ' דליקו[ם] לצוותא בעלמ' לבדוחי דעתיה פעם אחת על הרצפה. זמן שחיטה, של תמיד של שחר. (גמרא) דאגודל, כלומ' צרה של אגודל. מחוי רב הונא, באי זה ענין היו מכין לפני כהן גדול בליל יום הכיפו'. בכוליה בי רב, בכל הישיבה. על חדת, מה שהיו אומ' עמוד והפג, על דבר חדש (היה) [היו] או' לו שיעשה דבר חדש דבדיחה דעתיה. דקידה, היינו מילתא דלא שכיחא. אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, כלומ' לשוא היו עומלין (הבולים) [הבונים] אם לא מה' הדבר, שמראין לו שיכוון לבו לשמים ש[ב]הקב"ה הדבר תלוי. מיקירי ירושלים, ממכובדין שבירושל' היו עושין כן שלא היו ישינין כל הלילה, אלא שחוטאין, שבאין לידי פריצות שלא היו ישינים לא אנשים ולא נשים. קול הברה, קול שאונם. תרגומא נהרדעא, דמאי גבולין דקתני שהיו עושין כן, נהרדעא. וקב"ה מאי אמ', דהיכי מכריען לכף זכות.
<h2>דף כ.</h2>
לפתח חטאת רובץ, אנוסין הן מפני יצר הרע שמכשילן. תלת מאה ושיתי וארבע הוי, ימות השנה שס"ה, והשס"ד אית רשות לסטן (להסיטן) [להסטין] בשנה, ובציר יום אחד דהיינו יום הכיפו' דלית ליה רשותא לאסטוני. (משנה) תורמין, שתורם הכהן מן הדשן שעל גבי מזבח מלא קומצו כדלקמ' בפרק שיני [כ"ב ע"א], וההיא קמעא מנח אמדבחא ומובלע במקומו על ידי נס, והשאר מוציא חוץ למחנה במקום טהור. קרות הגבר, מפר' בגמ'. או סמוך לו בין מלפניו, כלומ' או שהיה מקדים מעט קודם לקרות הגבר או שהיה מאחר מעט מחצות לילה, לפי שכל עבודת יום הכיפו' אינה כשירה אלא בכהן גדול ואפי' הרמת הדשן להרים באותו יום, והיל' צריך לו להקדים שירים מחצות כי היכי דלא ליהוי ליה חולשא טפי בכמה עבודות דאיבעי ליה למיעבד. וברגלים, היו תורמין מאשמורה הראשונה מש' דנפישי קרבנות ציבור כולי יומא, ולפיכך היו מקדימין כל כך כדי לתקן הכל קודם שעלה עמוד השחר שהרי לא היתה קרות הגבר מגעת עד וכול'. (גמרא) אהיכא קיימי, כלומ' תרומה מאן דכר שמה במתני' בכל יום תורמין את המזבח, הא לא איירי אכתי בתרומת מזבח. איברים, של תמיד של בין הערבים. שפקעו, שקפצו. לא יחזיר, אותם על גבי המזבח. ואין מועלין בהם, אם נהנין מהן לפי שאינן חשובין, שכבר פסקה עבודת תמיד של בין הערבים, ומדפסקה עבודת תמיד מכלל דמהשתא לאחר חצות הגיע זמן לתרום את המזבח ואההי קתני תנא כי תנא בכל יום תורמין, מהמ' דעד חצות זמן הקטרה. כתיבה חד א', לאו מש' דתרי קראי נינהו דכתיבי הכי, אלא ברישא דפרשת צו את אהרן כת' על מוקדה על המזבח כל הלילה דהיינו הקטרת איברים של תמיד, וסמיך ליה ולבש הכהן וגו' והרים דכיון דכל הלילה כת' בין הקטרה להרמה שדינן ליה להא ולהא כמאן דכת' כל הלילה והקטיר וכל הלילה והרים, חציו להקטרת תמיד ומחצות ואילך זמן תרומת הדשן.
<h2>דף כ:</h2>
ואי דאורייתא הוא, דמחצות ואילך להרמה, אלא ר' יוח' לא פליג אההיא דלעיל חציו להקטרה וחציו להרמה, דאם כן אליביה לא הוה ידעי' טע' מאי איברים שפקעו לאחר חצות לא יחזיר, אלא לאורויי קאתי, דההוא זמן דהרמה לא הוי זמן קבוע כדשמעי' במתני' דזמנין דאית ליה זמן אחר, אבל חציו להקטרה כדקאי קאי, ומסתברא דהכי הוא דקתני ממשמ' שנ' כל הלילה איני יודע דהיינו עד הבקר ת"ל בוקר לבוקרו של לילה. בוקרו של לילה, היינו משיעלה עמוד השחר, וקודם שיעלה עמוד השחר היינו בוקר לבוקרו של לילה, וקאמ' רחמ' תן לו להרמת הדשן בוקר כלומ' שתוסיף על בוקרו של לילה לצורך הרמת הדשן, והילכ' כיון דליכא שיעור לההוא בוקר דמוסיפין על בוקרו של לילה אלא בדידן תליא מילתא, מוספינן אנן על בוקרו של לילה כמה שנראה בעניינו שראוי להוסיף דבכל יום בקריאת הגבר וכול'. קרא גברא, שהיה שם אדם שהיה מנער בני המשמרה וא' עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם, כדלקמ' בסמוך בברייתא וכדפר' רב. אבוב לחרי זמר (למרדאי) [לגרדאי] ולא קיבלוה מיניה, בתימ', משל הוא כלומ' כלי שיר שלועזין הרפא כשהיה מזמר לפני בני חורין והיה נאה להם ושומעין אותו בלבב שלם ועכשיו מזמר לפני גרדיים ולא חששו לקולו ולא קיבלוהו, הכי נמי לאשלי רברבי אמרי הא מילתא וקיבלוה ואת לא תקבל. רב, הוה אמורא דר'. נינח מר, כלומ' לישתוק מר דלא ניחא לי אמורא כוותך דאדם גדול את. אמ' ליה איתגרת ליה פוץ עמריה, משל הוא, אם נשכרת לאדם אחר אפי' אם הוא מצוה לך לנפץ צמרו נפוץ לו, להכי נקט צמר מפני שהוא מלאכת הנשים לשון גנאי, אף אני כיון שהתחלתי להיות אמורא שלך לא אחזור בי. מעלין בקודש, שלא היה שם אדם גדול כרב ואם היה מניחו לא היה לו אמורא כמותו. גביני כרוז, שם אדם שהיה מכריז בבית המקדש וא' עמדו כהנים כול'. וכבר אמ', כלומ' כבר היה מעשה בכהן גדול אחד שאמ' אנא השם. ונשמע קולו וכול', והיינו רבותא, דאע"ג דגבי כהן גדול איכא חולשא מעבודות שעבד כל היום קודם שהגיע לומ' אנא השם אפי' הכי נשמע קולו עד יריחו, (ולאילו) [ואילו] גבי גביני כרוז ליכא חולשא. והכא גבי יממא, גבי כהן גדול שאין קול אדם נשמע ברחוק ביום כבלילה, כדמפרש' בסמוך וגבי[ני] כרוז הוה מכריז (חלילא) [בלילה]. והאי חירגא לא שמיה, אותו דבר דק שנראה בשמש שמו לא [כך בתימ']. נשמע קול המונה של רומי, בכל העולם. ויש א' אף לידה, לא גרסי' והיינו כותיה דרב דאמ' קרא גברא, כדקתני בהדיא גביני כרוז מהוא.
<h2>דף כא.</h2>
עד שישנה, עד שיקרא שתי פעמ'. ובאיזה תרנגול אמרו, האי קודם קרות הגבר, אלמא דקריית הגבר היינו קרא תרנגולא. כיפני, שאינו ממהר לקרות יותר ואינו מאחר ל"א כיפני לא בחור ולא זקן. צפופים, כלומ' בדוחק. ומשתחוים רווחים, ובתלמוד ירושלמי כת' שכשהן מתפללין היו מרויחין כל כך שהיה בין כל אחד ואחד ד' אמות כדי שלא ישמע אדם תפילת חבירו. ונמשכין וכול', כלומ' אע"פ שכשהיו עומדין היו נמשכין י"א אמות אחורי בית קודש הקדשים מש' דוחק, אפי' הכי כשהיו מתפללין וחוזרין ובאין וכולן בעזרה לפני הבית כדי שלא יהא אחוריהן אל היכל ה' ומשתחוין, ואפי' הכי היו רווחין. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפו', ואי קשיא הא מעשה דיוסף בן אילם מציפורי שאירע פסול בכהן גדול ומינוהו תחתיו, ת' לא משום טומאת קרי אלא כגון שנתזה צינורא של עם הארץ על בגדיו. לא נמצא פסול בעומר, דאי הוה ביה פסול לא איפשר באחרינא, שהרי העומר נקצר בליל שיני של פסח ולא בזמן אחר ועכשיו אין מוצ(י)אין אחר כמותו. [הא דלא נמצא] פסול בעומר ושתי (העומר) [הלחם] ובלחם הפנים, חשיבי ניסים. פתח במקדש, דקאמ' נעשו לאבות' בבית המקדש ומסיים בירושלם. ת' איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא וכול', והני תרתי דבירושלם לא הויא בחושבנא. בקלנבו, מקום. שברי כלי חרס, כגון כלי חרס שבישלו בו את החטאת ונשבר כדכת' וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, ומש' בזיון קדשים מפני החטאת שניבלע בהן לא היו יכולין להוציאן חוץ לעזרה והיו נבלעין במקומן כדי שלא יזיקו לכהנים שהן יחיפין. ונבלעין במקומן, באותו מקום שהיו משליכין אותן דהיינו אצל המזבח, כדכת' והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח וגו'. פסולי' כמה הוו, ב' הנהו י' ניסין תלתא בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים חשבינהו בחד נס. אפיק תרי, כדעבדי' דלא חשבינן הני ג' אלא בחד ועייל הני תרתי בדוכתייהו בליעה דכלי חרס ובליעה דמוראה ונוצה וכול' והוו י'. אי הכי, דפסולי חשבת בחד, בלועי[ן] נמי וכול'. לשום לחם חום ביום הילקחו, ביום הלקח לא כת' אלא ביום הלקחו מעל השולחן. אינו מן המידה, דבית קדשי הקדשים לא היה רחב אלא כ' אמה, וקיימ' לן די' אמות הוי מיכן לארון וי' אמות מיכן. כרובים בנס היו עומדין, כלומ' גופן של כרובים, (שהיה) [שהרי] רחב בית קדשי הקדשים לא היה אלא כ' וכל כנף של כרוב היה מחזיק ה' אמות דהיינו כנפים כ' אמות, צא וחשוב מעתה גופן של כרובים היכן עומדין, ובבבא בתרא בפרק המוכר פירות [צ"ט ע"א] מפרש ארון וכרובים ומפיק להו מקראי. ניסי דבראי קחשיב, ודישון מנורה ומזבח הזהב ניסי בראי נינהו שהרי מוציאין אותן חוץ לכותל ושם היו נבלעין. ניסי דגוואי הוא, שהרי עומד [היה] שולחן (היה) בהיכל.
<h2>דף כא:</h2>
לנחת, שאינו מיטלטל. (אבל) [וכל] כלי עץ וכול', והיל' מאי היא דכת' טהור, אלא ודאי מיטלטל הוא שהרי מגביהין אותו כול', ולהכי מקבל טומאה דדומיא דשק בענן מה שק מיטלטל מלא וריקם אף כל המיטלטל מלא וריקם. ומראין אותו לעולי רגלים, בעזרה אלמא דלחם הפנים נמי ניסי דבראי הוא. והיו מוציאין, פירות של זהב בזמנן, בשעה ש(ה)שאר אילנות מוציאין. וה"ג ומהן היה פרנסתן של פרחי כהונה, מאותן פירות שהיו קונין מהם כל צורכן, לבנין בית המקדש. ניסי דקביעי, שאינן מיטלטלין ואינן זזין ממקומן, כגון הני אילנות, לא קחשיב. ארון וכרובים, נמי מצית לתרוצי דלהכי לא קא חשיב להו דניסי דקביעי נינהו, ולא תימא דניסי דגוואי נינהו ולא תיקשי לחם הפנים אדידהו. רבוצה כארי, רבוצה על המערכה כעין רבוצת ארי. וברה כחמה, שאינה אדומה כאש שלנו. ויש בה ממש, שיכולין למשמש הלהבה בגחלים. אוכלת לחין כיבישין, שלא היתה כבה מחמת בשר (לא) [לח] שהיו זורקין עליה. כדאמרי' דמעלה עשן, באותו אש שההדיוט מביא. במקדש שיני רבוצה ככלב, שאינה גדולה כל כך. מי הויא, כלל אש מן השמים. וארצה בו ואכבד, כת' וקרינן ואכבדה. ארון וכפורת, כדמפר' באידך פירקין [נ"ג ע"ב] דנגנזו במקדש ראשון וכרובים עמהם. ואש, שלא ירדה במקדש שיני מן השמים. ושכינה, שלא שרתה שכינה במקדש שיני. ורוח הקודש, שלא היה בו נביא, דחגי זכריה ומלאכי היו נביאים קודם לכן. ת"ר מיהוה הוה סיועי לא הוו מסייעי, דאינו שורף עצים לחין כמתחילה. הא דידן, אש שלנו שאוכלת עצים והמים מכבין אותה. שותה ואינה אוכלת, היינו אש דחולים שאינה שורפת הגוף ממש אבל כל הליחה שבתוך הגוף היא שותה, ולפיכך שותה החולה כל שעה ואינו אוכל. דמערכה, שבעוד שהעצים לחים והבשר לח (ושמי) [ושמן] אוכלתן ואין מניחין לייבש כאש שלנו שמייבש ואחר כך אוכל. דגבריאל, שדחה אש מן הכבשן לחוץ ונצטנן מבפנים, כדאמרי' במסכת פסחים [קי"ח ע"א], ושרפן לאותן מלאכים שהיו א' מה אנוש כי תזכרנו, כשביקש לבראות אדם הראשון. שגשמי שנה מרובין, לפי שזו היא רוח דרומית שמטה העשן כלפי צפון ורוח דרומ' מעלה רביבים ואין בעלי בתים יכולין לשמור את פירותיהן וממהרין למכור בזול, וכשנוטה כלפי (צפון) [דרום] מנשבת רוח צפונ' וגשמי שנה מועטין ופירותיה משתמרין שמוכרין ביוקר כדכת' מצפון זהב יאתה. וכלפי מזרח הכל שמיחין, שרוח מערב' יש בו גשם ואין בו כל כך ומשתמרין הפירות ואינן משתמרין כל כך ועומד השער במקומו שלא יזול ולא יתייקר. הכל עציבין, שרוח מזרחי אין בו שום לחלוח' לא לגדל ולא להשתמר, אלמא מיהא דנוטה לכאן ולכאן ואמאי קתני לעיל אין מזיזות אותו ממקומו. ת' דאזיל ואתי כי דיקלא, שהרוח נוטה אותו הולך ובא עם הרוח אבל אינה נשברת כעשן של הדיוט. מזרחית לעולם יפה, כלומ' רוח מזרחית, ולעיל קתני נוטה כלפי מערב הכל עציבין לפי שרוח מזרחית מנשבת ודוחה העשן כלפי מערב. מרבי, מגדל, האי מרבי דידיה. רוח צפונית יפה לחטין, לפי שהשולחן שנותנין עליו לחם הפנים עומד בצפון. ורוח דרומית יפה לזיתים, לפי שמנורה שמדליקין (בו) [בה] שמן זית בדרום עומדת. הא לן והא להו, הא לן דארץ יש' שצריכין גשמים הרבה לפי שיושבת בהרים רוח מזרחית קשה שאין בה גשמים, הא להו בבל שיושבת במצולה דאינה צריכה רוב גשמים לפיכך רוח מזרחית יפה לה, ומערב' קשה שמביאה גשמים הרבה ומרקיב פירותיהם, רוח מערבית מביאה גשמים כדגרסי' [ספרי דברים ל"ב] יערף כמטר לקחי זו רוח מערבית שבאה מעורפו של עולם.
<h2>דף כב.</h2>
בראשונה, קודם תקנת בית דין היו נוהגין שכל מי שהיה רוצה לתרום תרומת הדשן מעל המזבח היה תורם. בזמן שהן מרובין, שהיה שם כהנים הרבה שרוצין לתרום. יהיו ר(ו)צין וכול' לתוך ד' אמות, שהיה מגיע בתוך ד' אמות סמוך למזבח קודם לחבירו. ואם היו שנים שוין, שהיו שנים באין אצל המזבח ביחד, שלא הקדים אחד את חבירו, דעכשיו שניהן אין יכולין לתרום הילכ' הממונה א' להם הצביעו, בגמ' מפר' לה. אחת או שתים, כלומ' אצבע או אצבעים. אין מוציאין אגודל במקדש, בגמ' מפר' טע' תנא מפני הרמאין התקינו שלא יהו מוציאין אגודל, דהא כשמוציא ב' אצבעות אין הסגן מונה אותן אלא אחת שהרי מכיר שהן של אדם אחד, שהסגן (אין) [אינו] מונה אלא אצבע אחת לכל אחד ואחד ואפי' אם הוא מוציא שנים אין מונה אותן אלא במקום אחד, ופעמ' שאירע החשבון באחד שלא (יוציא) [הוציא] אלא אצבע אחד ויראה שיסיים החשבון באותו שלמטה הימנו ויוציא אגודל שלו בהחבא, ונראה כאילו אותו אצבע שהוציא תחילה הוי מכהן (אחד) [אחר] והאגודל שלו לפי שהאגודל מרוחק משאר אצבעות ויכלה בו החשבון ויהיה תורם, והיינו טע' דאגודל טפי מאצבע אחד.
(גמרא) והא, עבודה דתרומת הדשן. מעיקרא, קודם המעשה שאירע דמפר' במתני' מאי טע' לא תקינו לה פייס כדתקינו לשאר עבודות, כדלקמ' ד' פייסות היו שם, ת' מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה הוא כדתנן בפרקין דלעיל [כ' ע"א] בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר, לא חשיבא להו דהא ליכא עבודה שכשירה בלילה אלא היא, ולא חשיבא כל כך ולא (ניתו) [אתו] אלא חד או ב' או ג', והילכ' לא צריך פייס כיון דקא חזו וכול'. והרי עיכול איברים ופדרים, דעבודת לילה היא כדאמר' לעיל חציו להקטרת איברים, ואפי' הכי מפייסין של בין הערבים ואותם שמתעסקין בתמיד מתעסקין באיכול איברים. ת' סוף עבודה דיממא היא, ולהכי (חשבי') [חשיבא] להו [ו]ודאי אתו. אי הכי הא(י) נמי, תרומת הדשן תחילה וכול' וחשיב להו בדיממא. דאמ' ר' יוח', במסכת זבחים [כ' ע"א] אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה אחת ולא לעבודת היום, ולעיל תרומת הדשן [עבודת] לילה בפני עצמה היא. כיון דקחזו דקאתו, אע"ג דאיכא אונס שינה וקאתי לידי וכול'. שאני מיגנא ממיקם, כלומ' נוח לו לאדם לעמוד בעצמו שלא יישן קודם שישכב משיקום ויעור משנתו לאחר שכיבה, כלומ' דאיברים ופדרים הוו [קודם] שכיבה ואכתי הוו כולהו התם אבל תרומת [הדשן] הוה לאחר שכיבה והוי אונס שינה טפי. ל"א שאני מיגנא ממיקם, תרומת הדשן שהיה עומד מקרות הגבר דהוה ליה לאיתעורי משנתיה ולמיקם איכא אונס טפי, אבל איברים ופדרים דסוף עבודת היום (דניעור) דניעור ועומד הוא אע"ג דבעי למיגנא ליכא אונס שינה כל כך. ותקנתא להך גיסא הוי, בתימ' כלומ' ומי תקינו רבנ' פייס בתרומת הדשן מש' מעשה דנשברה רגלו לחוד דקאמ' כיון דעבודת לילה הוא לא חשיב' להו ולהכי לא תקינו לה פייס מעיקרא, והא מהניא תקנתא נמי להך גיסא לעבודת היום דחשבינ' להו דתניא מי שזכה וכול'. ובב' גיזירי עצים, שמצוה להביא לאחר סידור המערכה ב' חתיכות של עצים כדמפיק לקמן [כ"ו ע"ב] מובער עליה הכהן עצים, וגבי תמיד של בין הערבים נמי מצוה להוסיף כמו כן אלא אותן צריך שיביאום שני כהנים כדמפיק לקמ' [שם] מוערכו עצים. שתי תקנות הוו, כלומ' לא מצית למיפרך (כלומ') דמעיקרא לא מהניא תקנתא לשום עבודת היום אלא לתרומת הדשן לחוד, ולהכי סבור דלא חשיבא להו דשתי תקנות הוו מעיקר' כי לא תקון פייס מש' דסבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו וכול'. לידי סכנה, כדמפר' במתני'. מי יימר דמתרמי ליה, פייס, והיל' מש' הך ספיקא לא בעי למיקם, ועוד דלא חשיב' להו. והדר תקינו, להך תקנתא מי שזכה וכול' כי היכי דתיהוי חשיב' להו וניתו וניפייסו. ארבע אמות דארעא, בעוד ששניהן רצין בקרקע קודם שיגיעו לכבש בהנהו ד' אמות פשיט' לי דלא קתני כל הקודם וכול' דמשמע דלאחר עלייה הויא הרחקת ד' אמות ביניהן. קמייתא נמי, ד' אמות ראשונות דכבש דלאו היינו רוצין ועולין. דביני ביני, ד' אמות באמצע הכבש. דלא מסיימי, הי נינהו ד' אמות דצריך שיהא בהן קודם לחבירו, אלא פשיט' לי דד' אמות אחרונות של כבש גבי סמוך למזבח תנן. בעי רב פפא, כלומ' אלא הא קמיבעיא לי[ה] ד' אמות דבהדי אמה יסוד ואמה סובב, דסובב הוי כנוס אמה לפנים מן היסוד דהשתא הוו ב' אמות דיסוד וסובב וב' אמות דכבש.
<h2>דף כב:</h2>
או דיל' לבר מאמה וכול', דכולהו ד' חשיב בכבש, תיקו. הוציאו (אצבעותיהם) [אצבעותיכם], שהיה א' להם הממונה אני רוצה למנות עד כ' או עד ל' ומי שיכלה בו החשבון הוא יתרום את המזבח. ונימנינהו לדידהו, ואמאי מונה אצבעותיהם. אפי' לדבר מצוה, דמלחמת שאול בעמלק הויא מלחמת מצוה ולא רצה למנות את עצמן שנ' ויפקדם בבזק. האי בזק, משמ' לן מידי דמיבזק כגון בוזקין את המלח על גבי הכבש, כלומ' (דדבר) [בדבר] הנפרד מן האדם כגון צרור או מיני קטנית דכל אחד ואחד נתן צרור למניין. דמיבזק, דמיבדר. דיל' שמא דאתרא הוא, והכי כת' ויפקדם בבזק באותו מקום. בזמן שיש' עושין וכול', לא ימד ולא יספר. בזמן שאין יש' עושין, והיה מספר דליהוו בני מניינא. בידי אדם, לא יספר. דמעיקר' כת' בבזק שלא היה עשיר כל כך עדיין שאול שלא היה יכול למנותם אלא בצרורות. ודיל' מדידהו, שהטלאים היו של יש'. אם כן, דלאו דידיה הוו מאי רבותא דמילתא. על עסקי נחל, על עסקי העגלה הערופה בנחל. שבשעה שאמ' לו וכול', ועוד נשא קל וחומ' אחר בעצמו ואמ' אם אדם חטא בהמה מה (חטאת) [חטאה]. ופגע בכהנים, הרוג אותם שבנוב עיר הכהנ', ומתוך שהיו מספקין מים ומזון לאחיהם הכהנים מעלה עליו הכת' כאילו הרג כהנים עצמן. ה"ג כמה דלא חלי לא מרגיש גברא דמריה סייעיה, כלומ' מי שהקב"ה רוצה לעוזרו אפי' אם הוא חוטא אין צריך להרגיש לו בשום רעה. שאול באחת ועלתה לו, שלא עשה אלא חטא אחד [ו]נחשב לו מיד שנפרע ממנו, כדכת' נחמתי כי המלכתי את שאול. והאיכא מעשה דנוב עיר הכהנים, והיל' לא עלתה נמי אלא בשתים. במעשה דאגג כת' נחמתי כי המלכתי, ואכתי לא עבר ההוא חטא דנוב עיר הכהנים. ודהסת, שהסיתו השטן למנות את יש' דכת' ויסת את דוד לאמר. ואית דמפרשי מה שאמ' לשאול אם ה' הסיתך בי ירח מנחה, ולאו עיקר מש' דלא כת' ויתן ה' דבר ביש' אלא על מה שמנה אותן. והא איכא נמי מעשה דבת שבע, דב' מעשים הוו חד דקטל אורייה וחד דבא [על] אשתו בחייו. ת' התם, במעשה דבת שבע איפרועי איפרעון מיניה ולהכי לא חשיב ליה בהדי אינך תרתי דלא איפרעון. ילד אמנון, דמתו בחי[י]ו. ותמר, שזינתה מאחיה והוה ליה כמתה והוה ליה צער ביותר. (הכא) [התם] נמי, בהסת איפרעון מיניה דכת' ויתן ה' דבר, ואמאי קתני לעיל דלא עלתה לו. לא איפרען מגופיה, אלא מיש', הכא במעשה דבת שבע איפרעון מגופיה. דאמ' רב יהו' וכול' ששה חדשים נצטרע וכול', מפרש במסכת סנהדרין בחלק [ק"ז ע"א], ומקראי מפיק להו. יראיך, יראוני, סנהדרין. ששון ישעך, שכינה. לשון הרע, מה שאמ' ציבא על מפיבושת אלמא דעבד טפי משתים שלא נפרעו ממנו. ת' כדשמואל, דאמ' לא קיבל בשילהי פרק במה בהמה יוצאה [נ"ו ע"א], דאמ' שמו' לא קיבל דוד לשון הרע אלא דברים הניכרין חזא ביה וכול', ואפי' לרב דאמ' קיבל לא קשיא דהא איפרעון מיניה וכול'. שמלוכלך בטיט, כן הוא מלוכלך בחטא. סיוטא, פלצות, שבאה רוח והפחידתו מפני שהטיח דברים כלפי שאול. הדר חזא, מש' דלא אמ' דרך כבוד מלך יש'. שלא היה בו שום דופי, לא פגם משפחה ולא בגופו. קופה של שרצים, שמץ פסול במשפחתו. וכת' ויעל נחש העמוני, שעלה למלחמה על אותן בני בליעל והושיען שאול (מידם) [מידו] ומוחל על כבודו על מה שאמרו מה יושיענו זה.
<h2>דף כג.</h2>
נוקם ונוטר כנחש, להכי נקט נחש מש' דכת' ואתה תשופנו עקב, ומתרגמ' ואת תהא נטר ליה לסופא. ההוא, קרא דאזהר על נקימה ונטירה בממון קא משתעי וכדתניא וכול'. ה"ג למחר יאמר לו השאילני מגלך אמ' לו איני משאילך וכו', דהשתא מתנקם הוא ממנו. איני כמותך וכול', דהשתא נוטר בלבו מה שעשה לו אבל אינו מתנקם הימנו לאלתר. וצערא דגופיה לא, כלומ' וכי לא הזהיר נמי הכת' שאם מביישין את עצמו שאינו רשאי להתנקם וליטור בלבו. והתניא, הן תלמ' חכמ' עלובין וכול'. ת' לעולם דנקיט בליביה, שגומרין בלבם עד שיראה להן המקום נקמה, אבל אין משיבין. ואמאי נקיט בליביה, והאמ' רבא כל המעביר על מידותיו וכול'. דמיפייסין ליה ומיפייס, שמפייסין לו שימחול לו והשתא מעביר על מידותיו ומיפייס, אבל אם אין מפייסין אותו נוקם ונוטר. בריא, מוציא אחת, חולה מוציא שתים שאין בו כח לזקוף [אחת] מאצבעותיו בלא חבירתה, תניא נמי הכי אחת וכול'. ויחידים, חולים, ואהכי קרי ליה יחידים דרוב העולם בריאין הן. ואין מונין להם, אותן ב' אצבעות אלא באצבע אחת. לא שלישי לאגודל, דהיינו אותו אצבע שקורין אמה אינו מוציא עוד אצבע לפי שאינו יכול להוציא אלא אחת, מפני הרמאין, אגודל לחוד קאי מפר' מ"צ, ואית דאמ' דאשלישי נמי קאי ומש' דגדול הוא משאר (משאר) אצבעות מיחזי כמאדם אחר ולא הוא ואם הוציא שלישי עם האצבע מונין לו, קס"ד דהך מקשה שמונין אותן ב' אצבעות במקום ב' אנשים וקשיא לברייתא דקתני אין מונין להם אלא אחת. בפקיע, על ש[ו]ם שהוציא הגודל. ת' במאי מונין לו נמי, דקאמ' אחת. מרעתכא מטרקא. דטייעי, רצועה של סוחרים שעושין להכות את סוסיהן. דפסיק רישיה, כלומ' קשה הוא ויכולין להכות בה מכה גדולה. הא דתנן, במסכת שקלים בפרק אילו הן הממונין [מ"א]. בן בביי, שם כהן. הוה אמינא דהאי פקיע מיני פתיל, שהיה ממונה לעשות פתילות במנורה דהוה אומנות גדול[ה], שבאותו שיעור שנותנין בהן שמן בימות החמה נותנין בימות הגשמים וצריך לו לכוון ולעשות הפתילה עבה בימות החמה כדי (כולא) [שכולה] תהא דולקת עד בוקר ובימות הגשמים דקה ביותר כדי שתהא דולקת עד הבוקר. כדתנן, בפרק החליל [נ"א ע"א]. מבלאי מכנסי וכול' נגדא, מטרקא. ותקע לו בלבו, לאותו שהיה לפניו. אנו על מי להביא את העגלה, לאו מש' דהכי הוא דאינהו הוו ידעי מאן אלא להרבות בבכיה הוה אמ' הכי כדלקמ'. הרי (היא) [הוא] כפרתכם, שתהא מיתתי כפרה עליכם. ולא נטמית סכין, שעדיין היה חי כשנטל הסכין ממנו. יותר משפיכות דמים, שאפי' האב לא היה חושש כל כך במיתת בנו כמו שהיה חושש בטומאת הסכין. וכך הוא, דודאי היתה קלה שפיכות דמים בעיניהם, [דכת'] וגם דם נקי שפך וגו'. הי מעשה קדים, אי האי דשפיכות דמים או ההוא דנשברה רגלו דמתני' דתקינו פייסא ארבע אמות. מאי עיבידתיהו, בהאי מעשה דשפיכות דמים, דקתני נכנס אחד מהן לתוך ד' אמות וכול' תנא וכבר תקינו פייס וקראי מקרה דאפי' ממילא דמיגו דרהטי ודחפי כל חד וחד לחבריה אתו לידי סכנה ומיחזי כבלא מתכוין. לידי סכנה, דנשברה רגלו. וירושלם בת אייתוהיי וכול', בתימ', דקאמ' על מי להביא כלומ' דמהיכן הן מודדין מן העיר ומביאין בני העיר [או] מן העזרה ומביאין כהנים. עשרה דברים, בבבא קמא [פ"ב ע"ב]. וזו (אחד) [אחת] מהן, דאינה מביאה מש' דגבי עגלה כת' לרשתה וירושלם לא נתחלקה לשבטים.
<h2>דף כג:</h2>
ה"ג ועוד לא נודע מי הכהו וה(כ)א נודע מי הכהו, כלומ' אפי' אי(הו) [הוי] הכי דירושלם מביאה עגלה ערופה הכא אינה מביאה כלל, דהא גבי עגלה ערופה כת' ולא נודע מי הכהו והכא נודע מי הרגו לזה, ת' ודאי איהו נמי לא הוה אמ' אהכי אלא כדי להרבות בבכיה קאמ' כדפרש'. איבעיא להו, הא דקתני ללמדך שקשה עליהם וכול' מאי, מי אמרי' דשפיכות דמים דזל שהדבר קל בעיניהן מאד לשפוך דם. וטהרת כלים כדקיימא קיימא, כלומ' דלא חמירא עלייהו טפי [ד]מדמעיקרא הוא דחמירא שהחמירו בטהרת כלים מאד מכמות שהיתה. אמ' ליה מדקא נסיב תלמודא וכול', ש"מ שפיכות דמים הכא הוא דקל, ולהכי נסיב ליה תלמודא להאי קרא לאורויי דכי היכי דבימי מנשה קיל להו שפיכות דמים הכא נמי קיל מדקאמ' הרי היא כפרתכם. ופשט ולבש, בהוצאת הדשן כת' ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן וגו'. שומע אני, כדרך שכהן גדול פושט ביום הכיפורים בגדי קדש דהתם נמי כת' ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש וגו', ולובש בגדי חול כדמפרש' לקמן בפרק בא לו כהן גדול [ס"ח ע"ב] אם רוצה לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לאו [קורא] בבגדי לבן שלו בגדי חול, ובפרק אמ' להם הממונה [ל"ה ע"ב] (גמרי') [אמרינן] נמי כהן גדול שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד שהיה קורא בה בסדר היום. מה להלן בגדי קודש, כלומר שפושט בגדי קודש, אף ולבש בגדי קודש. לר' אלעז' לא משתעי אחרים דקרא אלא בכהנים ולא משתעי כלל בבגדים, דמשמ' כהנים אחרים שלא היו כשירין להרמה, דהיינו בעלי מומין, כשירין להוציא את הדשן. פחותין מהן, בדמים ולא בקדושה. שבישל בהן קדירה לרבו, כלומ' שמוציא בהם את הדשן. אל ימזוג וכול', שלא יעשה בהן תרומת הדשן. כמחלוקת, בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה דר' אליעז' סבר לאו עבודה היא ובעלי מומין כשירין בה, (כך מחלוקת בהרמה) ותנא קמא סבר דעבודה היא ואין בעלי מומין כשירין בה, כך מחלוקת בהרמה. בשני כלים, דכת' ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים וכול'. ור' יוח' אמ', לעולם עבודה היא ובעיא ד' בגדים דגלי רחמ' וגו' כדאמ' לעיל כת' הכא ומכנסי בד ילבש, וכת' התם במעשה יום הכיפו' כתנת בד קדש ילבש, מה להלן ד' בגדים אף כאן נמי. ומאי שנא הני, תרי דכתיבי בקרא טפי מאינך, הקמ"ל מדו בד כמידתו, שתהא הכתנת גדולה עד רגליו בסמוך לקרקע. ומכנסי בד, אתי לאשמועי' כדתניא וכול' קודם למכנסים אלא דמכנסים קודם לשאר בגדים, ת"ל ומכנסי בד ילבש יהו על בשרו דכת' גבי כהן גדול ביום הכיפו' דמשמע יהיו קודם לשאר בגדים. וריש לקיש, אמ' לך לעול' בב' כלים כשיר' כדכת' קרא דלאו עבודה היא וצריכי לגופייהו ולאו לדרשא, ודקאמרת מד(י)ו כמידתו מגופיה דקרא שמעי' ליה מדאפקיה לקרא בלש' מידה דהוה מצי למיכתב קרא כתנת. שלא יהא דבר וכול', מעל בשרו נפקא. מגופיה דקרא שמעי' ליה, דמשמ' ילבש על בשרו ולא על הבגדים, דמשמ' בעוד שהוא ערום מה ת"ל ילבש הואיל וכבר כת' על בשרו. להביא מצנפת וכול', דצריך ד' כלים דמשמ' ילבש לבישה אחריתי דלא כת' בקרא, והיינו כר' יוח', ור' דוסא לא (דרשי) [דריש] הכי [ד]סבר כריש לקיש. בגדי כהן גדול, בגדי לבן שעושה בהן עבודת פנים ביום הכיפו', ואע"ג דכת' בהו והניחם שם כשירין לכהן הדיוט. שתי תשובות בדבר, דליכא למימ' כלל דליהוו כשירין לכהן הדיוט. חדא דאבנטו של כהן גדול ביום הכיפו' לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, בשאר ימות השנה כדלעיל בפירקא קמא [י"ב ע"ב] בפלוגתא דר' ור' אלעז' ביר' שמע'. קדושה חמורה, לפני לפנים. תשמש בהן קדושה קלה, בשאר ימות השנה עבודת חוץ בתימ'.
<h2>דף כד.</h2>
השחקין, בגדי קודש ישנים שכשירין להוצאת הדשן, ואזדו לטעמייהו ר' דוסא ותנא קמא דהיינו ר' יהו' דסתם ברייתא ר' יהו'. שלא ישתמש בהן, כהן גדול ביום הכיפו' אחר. עבודה היא, וצריכה ד' כלים, וצריכא קרא לרבויי אינך ב' בגדים דלא כתיבי בקרא למצנפת ואבנט להרמה, ור' דוסא סבר לא צריך קרא לרבויי דהואיל ועבודה היא ממילא ידעי דבעיא ד' כלים וכי אצטריך ולבש לרבות בגדי כהן גדול וכול' הוא דאתא. תרומת הדשן בכמה, כיצד תורמין אותה. מתרומת מעשר ילפי' לה, דהויא אחד מעשרה. או מתרומת מדין ילפי' לה, אחד מחמש מאות. ואית דגרסי, אחד מחמישים, ולא נהירא מש' דלא כת' הרמה אלא גבי אחד מחמש מאות. ונאמר להלן בקומצו, והרים ממנו בקומצו מסולת וגו'. אף כאן בקומצו, שנוטל מלא קומצו מן הדשן ותו לא מידי. אף תרומת הדשן, זר שתרום תרומת הדשן חייב מיתה דעבודה היא. עבודת מתנה, כגון (הכי) [הני] ד' עבודות שכולן מתנה הן על גבי המזבח בהנהו כת' בסיומא דקרא והזר הקרב יומת. ולא עבודת סילוק, כגון תרומת הדשן. ועבדתם, דמצי למיכתב קרא ולמבית לפרכת עבודת מתנה ועבדתם למה לי. עבודה תמה, הוא דזר חייב, וכגון עבודה שלמה שהוא עושה משלמת עבודת אותו דבר דליכא למיעבד בה תו מידי. לאפוקי עבודה שיש אחריה עבודה, כגון הולכה וקבלה שיש אחריהן עבודה אחרת בדם עצמו כגון מתנות דדם, והרמת הדשן נמי יש אחריה הוצאת הדשן. רבי רחמ' לכל דבר המזבח, ואפי' עבודת סילוק, אבל בעבודה שיש אחריה עבודה מודה. ורב, ההוא לכל דבר המזבח אתי לאותויי ז' הזאות שבפנים שעושה ביום הכיפור' מדם הפר ומדם השעיר בהיכל. ושבמצורע, ז' הזאות שעושין מן השמן בהיכל דהנהו אי עביד להו זר חייב. ולוי נפקא ליה, ז' הזאות וכול'. מדבר לכל דבר, נפקא דמצו למיכת' קרא מדבר המזבח וכת' לכל דבר. כלל, ואפי' עבודת סילוק. עבודת מתנה פרט, מתנה ולא סילוק. עבודת סילוק לא, וקשיא ללוי, ת' אמ' קרא ולמבית לפרכת [וכול'] מבית לפרכת וכול'.
<h2>דף כד:</h2>
ולא עבודת סילוק, כגון הוצאת כף ומחתה שמוציא מבית קדשי הקדשים. הא בחוץ, כגון במזבח החיצון. אפי' עבודת סילוק, כגון תרומת הדשן זר נמי חייב. מבית לפרוכת, הוא דעבודה תמה חייב כגון ז' הזאות שלפניי ולפנים מדם השעיר, שאחר אותן הזאות אין עושין שום עבודה בדם לפני ולפנים. ולא עבודה שיש אחריה עבודה, כגון הזאות של דם הפר שלפניי ולפנים שאחריהן עושה הזאות של שעיר לפניי ולפנים כדלקמ', דדם הפר ודם השעיר עבודה אחת הן. ועבדתם חזר ערביה, דו' מוסיף על עניין ראשון, דאפי' בחוץ בענן תמה כלפנים. עבודת סילוק בהיכל, כגון סילוק לחם הפנים ודישון מזבח הזהב מהו, אליבא דלוי דאמ' עבודת סילוק [ב]חוץ בעזרה חייב (לפנים) [לחוץ] מדמינן לה מה בחוץ חייב אף בהיכל נמי, ריבוי ו' דולמבית לפרכת אתי לאורויי דהיכל כלפנים דמי ופטור. אלא מעתה, כיון דדרשת דאעבודה תמה שהוא עבודת מתנה חייב לדברי הכל. זר שסידר, לחם הפנים על השלחן. לחייב, דעבודה תמה היא, ת' לאו תמה היא דאיכא אחר אותו סידור בזיכי לבונה דלחם הפנים לא איפשר בלא בזיכי לבונה. איכא סילוק, לחם הפנים. והקטרה, דבזיכין. שסידר את המנורה, שנתן עליה את הנירות, שבכל יום היה מסלק את הנירות מן המנורה ומניחן בהיכל ומקנחן בספוג דהיינו הטבה ואחר כך מחזירן למקומן, וזהו סידורן כדגמרי' במנחות בפרק שתי מידות. הדלקה, שמדליק הפתילות (האליתא) באש הבא מן ההדיוט. [האליתא], מדליקין קיסמין דקין להדליק בהן עצים גדולים של מערכה. ובכלי שרת, שיהא המפוח שנופחין בו האש כלי שרת, השתא ומה הצתת (האילתא) [האליתא] הויא עבודה הדלקת הפתילות מיבעיא, ת' האי מאי קושיא, הצתת [אליתא] (ה)עבודה וכול'. המערכה, סידור העצים על המזבח. שני גיזירין שנתן על המערכה לאחר סידורה. איכא סידור איברים, דאיבעי ליה למיעבד. אכתי מר סבר עבודה תמה היא, הואיל ובסידור עצים לא הויא אחריה עבודה. ומר סבר, רב (ולוי) סבר(י) לאו עבודה תמה היא הואיל ושם סידור בעלמ' היה אחריה, כגון סידור איברים על המערכה. בין לפנים, בהיכל במזבח הזהב. בין לפניי לפנים, כגון הזאות שלפני הכפרת. והמזה בחטאת וכול', דמחטאת לא עבדי אלא הזאה ועולת העוף הוי כלל והזאה עניין זריקה היא (והוא) [ו]עבודה היא. והמנסך וכול', דהיינו כרב. והמזה ז' הזאות, והוא הדין לכל זריקות והזאות אלא רבותא הוא דתנא דאע"ג דלא הויין על המזבח זר חייב עליהן. והמעלה, היינו הקטרה. בין דבר פסול, כגון בהנהו דאם עלו לא ירדו, דגמרי' בזבחים [פ"ד ע"א] כגון הלן והיוצא והטמא בפרק המזבח מקדש את הראוי לו. לכדאמרן, מש' מעשה שהיו באין לידי סכנה. וחוזרין ומפייסין, כלומ' לכל פייסותיהם מאותן הפייסות יוצאין וחוזרין ומתקבצין הכהנים, ליעבדו כולהו (כולהו) בפעם ראשונה שהיו נכנסין. שנ' אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, אלמא דמצוה לעשות הרגש בעזרה. במה מפיסין, כלומ' מה היו הכהנים מלובשין כשבאין להפיס. איכא, כהנים בעלי זרועות דאע"ג דלא חל עלייהו הפייס חמסי ועבדי עבודה מקמי ההוא דחל עליה פייס למיעבד, אבל השתא כי לביש בגדי חול כולי האי לא עבדי שפושטין בגדי חול ולובשין בגדי קודש ואזלי ועבדי עבודה בחמסנות. אגב חביבותא, דחל עליה פייס מיקרי ורהיט ועביד עבודה באותן בגדים ולא ממתין עד דלביש בגדי קודש. דתנן, במסכת תמיד [פ"ה מ"ג] דלאחר שפייסום מסרום לחזנים שהיו מוסרין הכהנים לשמשים. והיו מפשיטין אותן את בגדיהן וכול' אלא מכנסים בלבד, מש' צניעות.
<h2>דף כה.</h2>
מאי לאו באותן שזכו לפייס, קמיירי והכי קאמ' דלאחר שזכו לפייס היו מפשיטין אותן בגדי חול ומלבישין אותן בגדי קודש (ואחר כך היו מפשיטין אותן בגדי חול ומלבישין אותן בגדי קודש) ואחר כך היו מפשיטין מכנסי חול ולובשין מכנסי קודש כדי לשמש בהן, אלמא דבבגדי חול היו מפייסין. לא באותן, כהנים שלא זכו לפייס קאמ', דעדיין היו לבושין בגדי קודש שפייסו בהן, [ו]היו מפשיטין אותן בגדי קודש הואיל ולא היה להם לעבוד עבודה שהרי לא זכו לפייס, אלא מכנסים בלבד היו מניחין להם עד שלובשין אותן בגדי חול ואחר כך מפשיטין מכנסי קודש ולובשין מכנסי חול. והכי נמי מסתברא, דבבגדי קודש היו מפיסין, דאי סל' דע' באותן שזכו לפייס קמיירי והא דקתני אלא מכנסים מכנסי חל קאמ' דבתחילה היו לובשין שאר בגדי קודש ואחר כך מפשיטין מכנסי חול ולובשין בגדי קודש, היכי מצי עבדי הכי והתניא וכול', אלא ודאי באותן שלא זכו לפייס קאמ'. ואידך, רב נחמן אמ' לך לעולם באותן שזכו לפייס. והכי קתני עד שעודן עליהם בגדי חול שפייסו בהן מלבישין אותן וכול', ואחר כך היו מפשיטים אותן בגדי חול ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד שהיו של קודש, ואחר כך היו מלבישין אותן שאר בגדי קודש דהשתא קודמין מכנסים לשאר בגדים. בסילקי, פלטר גדולה. פייס במזרח, שבמזרחה היו מפיסין. וזקן, הסגן, דהיינו ממונה. כולואר, בת נפש, כלומ' שהיו עומדין בעגולה שממנו פייס מתחיל, ובעוד שהיה בא בפתאום ליטול מצנפת של אחד מהם (היו) [היה] א' כך וכך רוצוני לחשוב עד חמשים או עד מאה וממי שנופל היה מתחיל למנות ובמי שהיה מסיים החשבון הוא היה עושה אותה עבודה שמפיסין עליה כדפרש' לעיל [כ"ג ע"א]. אין כדתני רב הונא ב"ר יהו' ואמ' לה רב (ו)שמואל בי"ר יהו', לקמ' בפרק אמ' להם הממונה [ל"ה ע"ב]. דכהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, הכא נמי כהן שעשתה לו אמו כתונת ומצנפת לובשה אבל אינו עובד בהן הואיל ואינן של קודש. חצייה בנויה בקודש [וכו'], והא בעינא [ב]בית אלהים נהלך ברגש וליכא דהא קא עבדי פייס ד' זמנין (לא עבדו) מש' בית אלהים נהלך ברגש כדלעיל [כ"ד ע"ב], ואי כולה בנויה בחול נמצא דלא הוה פייס בבית אלהים. תוכן קודש, הואיל ופתוחות לקודש, והיכי הוה מצי למיתב. תוכן חול, בענן בית אלהים נהלך ברגש וליכא, אלא ש"מ אחד פתוח וכול'.
(משנה) [מי שוחט], לעבודה אחת מפיסין ואותו שהיה זוכה בשחיטת התמיד היה א' לכל מי שירצה זכה עמי בעבודת התמיד כמו שמצינו במשנתינו בזריקה בדישון מזבח הפנימי והמנורה והעלאת אברים לכבש וכול', שעל פיו היו זוכין השלשה עשר בעבודת תמיד ולא על ידי הפייס, וכן מי שחל עליו פייס של קטרת א' לכל מי שירצה זכה עמי בקטרת כגון במחתה שבה חותין גחלים מן המערכה לצורך הקטרת, או לכל עבודה ועבודה [שהיו] מפייסין מי שוחט והולך ושוחט ואחר באין ומפייסין מי זורק והולך וזורק, וכן לכל עבודה ועבודה נכנסין בלישכה להפיס. (גמרא) טובא הויין, מד' פייסות. הכי קאמ', כלומ' הכי קמיבעיא ליה. ולכל חדא וחדא, בכל פעם ופעם שנכנסין להפיס מפיסין כמה פיסות שמפיסין לכל עבודה ועבודה שבתמיד.
<h2>דף כה:</h2>
זכה עמי במחתה, הכא נמי לא היו מפיסין בתמיד אלא בשחיטה, וכהן שזכה בשחיטה מזכה כל מי שירצה עמו בלא פייס. דחדא עבודה היא, דמחתה לא הוי אלא לצורך הקטרת, אבל גבי תמיד איכא כמה עבודות והיל' מפיסין בו כמה פייסות. ומחתה אצטרי' ליה, דמהו דתימא כיון דחדא עבודה היא אמאי אצטריך וכול', אצטריך למימ' דלא בעי פייס אי לאו מש' למילף אשאר עבודות, דלא בעו נמי פייס לכל עבוד' ועבוד'. אצטריך סל' דע' אמינ' וכול' לא שכיחא, דלא עבדי קטרת אלא פעמים ביום, אבל קרבנות עבדי כולי יומא. ומעתרא, שמעשרת אותן העוסקין בעבודתה כדלקמ' [כ"ו ע"א], אימא דנותקין לה פייס בפני עצמה בכל מילי דאית בה ואע"ג דחדא עבודה היא, (דלא) ולא מש' למילף ההוא דינא לשאר עבודות אצטריך. שנים עשר כהנים, ואותו שזכה הוי י"ג כדלקמ' [כ"ו ע"ב] במתני' די"ג כהנים זכין (בעבודה) [בעבודת] תמיד. נמשכין עמו, של[כ]ל מי שהוא רוצה היה מזכה לכל עבודה ועבודה. דישון מזבח הפנימי והמנורה מש' דעביד להו בין עבודות של תמיד חשיב להו מעבודת התמיד. הראש והרגל, מעלה כהן אחד דפחות מב' אברים אי אפשר לכהן אחד, כדתניא בתורת כהנים וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים יכול אפי' ק' כהנים ת"ל וערך הכהן אותם אי וערך יכול אפי' אחד לכולן ת"ל וערכו הא כיצד כהן אחד מקריב שני איברים, ובגמ' מפרש' מאי טע' ראש ורגל סלקי ברישא. ושתי הידים, אשפלש בלע' עם השוקים. עוקץ, זנב עם האליה, ותנינן בתמיד [פ"ד מ"ג] דב' כליות ואצבע כבד היה עמו. הרגל, אידך שוק עם הירך. הגרה, מפר' בשחיטת חולין [קי"א ע"א] קניא דקופיא כלומר הריאה וכל מה שתלוי עמה דהיינו כבד ושתי הדפנות. ובתמיד [שם] תנינן שלא היה נוגע בשדרה ולא בשתי צלעות רכות שמלמעלן ולא בשתי צלעות רכות שמלמטן וכן בדופן האחרת אלא אותן צלעות רכות, והשדרה היה מונח עם הגרה. קרביים, בני מעים. והסולת, עשירית האיפה סלת למנחה שהיה בא עם התמיד. חביתים, חבית[י] כהן גדול שבכל יום ויום היה מביא משלו עשירית האיפה סלת למנחה, מחציתה בבקר ומחצית בער' והיה מקריב סמוך למנחת התמיד. והיין, ניסוך היין שעם התמיד, שלשה עשר כהנים זכין בו בתמיד, שוחט א', זורק ב', דישון מזבח הפנימי ג', ומנורה ד', ראש ורגל ה', שתי ידים ו', עוקץ ורגל ז', חזה וגרה ח', שתי דפנות ט', קרבים י', הסלת י"א, חביתים י"ב, יין י"ג. כדרך הילוכו, מפר' בגמ'. אגב חביבותא, דבעי למזרקיה על המזבח. לא מקבל ליה לכוליה דמא, ובענן דליקביל ליה לכוליה דמא כדלקמ' באידך פרקין [מ"ח ע"א]. זימנין דשחיט זר, ובהדי דקביל ליה אזיל ליה וזריק ליה, שחיטה בזר כשירה ולא קבלה כדגמר התם [כ"ז ע"א] והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם (את הדם), מקבלה ואילך מצות כהונה. י"ב דד לכיור, כרצונש בלע', דמעיקרא לא הוה ביה אלא ב', ותנא לקמ' בפרק אמ' להם הממונה [ל"ז ע"א] דלהכי עביד ביה י"ב כדי שיהו י"ב וכול'. תליסר הוו, הנהו דלשחיטה לא בעו קידוש הואיל דכשירה בזר לא הויא עבודה, אלא מיהא מש' קבלה ליבעי קידוש לכהן השוחט והיל' הוו ליה י"ג דמקדשין. אלא לאו ש"מ זורק מקבל, והיל' שוחט לא מקדש והוו להו י"ב ש"מ. ובא לו, המקבל לזרוק, ש"מ דזורק מקבל. ת"ר כיצד דרך הילוכו וכול', בראש ורגל כולי עלמ' לא פליגי דהוו קרבי ברישא כדלקמ' טע', ואפי' למאן דאמ' דרך הילוכו אע"ג דראש ורגל לאו דרך הליכה. דרך הפשיטו, כדרך שמפשיטין אותן איברים. זה אחר זה, כך היו קריבין זה אחר זה. דרך עילויו, איברים המעולים שבו קריבין תחילה. והכת' כל נתח טוב ורך וכתף, אלמא דרגלים וידים הוו מעולים. ת' ההוא בכחושה, דבבהמה כחושה הויין מעולין לפי שיש בהן בשר יותר מבשאר איברים, דהואיל וליכא שומנא בתר עודפא דבשרא אזלינן. בין תנא דידן, דמתני' דחשיב ליה כדפרש' במתני' שתי ידים העוקץ והרגל וכול', ובין ר' יוסי דאמ' (הכא) דרך עילויו, [הכא] בתר עילויא דבשרא אזלי תרויהו. תנא דידן אזיל בתר איברא דבישרא, בתר איברים המסורבלין יותר דהא חשיב עילוי טפי. ור' יוסי אזיל בתר שומנא, דאיברים דבישרא שמיני חשיב עילוי טפי, ולהכי חשיב ברישא דפנות וחזה וגרה דשמיני טפי. קרבה רגל, בהמה, רגל עם הירך שמסורבל בבשר דהשתא הוי דרך כבוד שהראש בלבד לא הוי דרך כבוד שאין בו כי אם עצמות. פדר, היינו קרומית גדולה של חלב שעל הקרביים, טיילא בלע', ובלשון אחר מיזדרא. ואידך פדר, דתרי זמני כת' בפרשה פדר.
<h2>דף כו.</h2>
דרך כבוד שלמעלה, שלא יהא נראה בית השחיטה שמנוול הוא. (משנה) חדשים לקטרת וכול', פרישנא שפיר בפרקין קמא. חדשים עם ישנים, כלומ' הן מי שזכה כבר בהעלאת איברים מן הכבש למזבח בין מי שלא זכה היו באין ומפיסין. מי מעלה איברים מן הכבש למזבח, דבתחילה לא היו מפיסין אלא מי מעלה איברין לכבש והיו נותנין אותן על הכבש (על הכבש) מחציו ולמטה במערבו של כבש ומלחום ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע כדתנן במתני' בתמיד [פ"ג מ"ג], ואחר כך מפיסין ומעלין מן הכבש למזבח. (גמרא) לא שנה אדם בה, בקטרת להקטירה פעמים. מפני שמעשרת, והיו מקפידין לברור אותן שלא זכו כדי שיתעשרו. מאי טע', קטרת מעשרת. אילימא מש' דכת' ישימו קטרת באפך וכליל על מזבחך, דקטרת הוי כליל, והדר כת' ברך ה' חילו. עולה נמי הכת' כליל, דעולה הוא כלול על המזבח, ואימא דבעולה קמישתעי קרא דמעשרת. הא שכיחא, שכל היום מקריבין עולות כמה פעמים שירצו, אבל קטרת אין מקריבין אלא פעמים ביום, ואין הברכה מצויה אלא בדבר שאינו מצוי. דמורי, הוראות. מחוקקי, משמע סופר, דהיינו תלמ' חכמ'. אסוקי שמעתא אליבא דהיל' קאמינא, דלא מסיק איניש אלא אי דאתי מלוי אי מיששכר אבל הוראה בעלמ' אפי' דאתי מיהודה ודאי מורי, והא דאמרי' התם במסכת סוטה [ז' ע"ב] דמשה ביקש עליו רחמים דכת' ועזר מצריו תהיה, ההוא ביהודה גופיה דלא הוה סליק שמע' במתיבתא דרקיעא אליבא דהיל' וכי קאמרי בבנים. כי תניא ההיא בקטורת, דהתם הוו מפייסין שחרית וערבית. מפיסין לו, משמע תמיד קטרת מפיסין לה (משמע). ומשמרות מתחדשות, דמשמרה הנכנסת הואיל ולא פייסו בשחרית מפיסה בערבית, וכדגרס' בפרק החליל [נ"ו ע"ב] משמרה היוצאה עושה תמיד של שחר ומוספין ומשמרה הנכנסת עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין, דמשמרה היוצאה משמרת[ה] עד חצי היום. ולמאי דסליק אדעתין מעיקר', דאף בחול מפיסין על תמיד של בין הערבים, דמה קא פריך כשם שמפיסין שחרית וכול' מכלל דאית ליה דמפיסין נמי בתמיד של בין הערבים אם כן נפישי להו פייסות בכל יום טפי (מדי) [מד']. ת' מייתא כולהו מצפרא אתי, דד' פעמים נכנסין בשחרית להפיס, ובאותן ד' פעמים על תמיד של בין הערבים לאחר שמפיסין על תמיד של שחר ומיהו מאן דזכי בשחרית זכי ודזכי בערבית זכי, והכי נמי כי מפיסין לקטרת של שחרית מפיסין באותו פעם פייס לקטרת של בין הערבים, אלא מכל מקום אין נכנסין להפיס אלא ד' פעמים. הוא מעלה על גבי המזבח, ואין צריך להפיס. ברוב עם וגו', ולהכי המעלה לכבש אינו מעלה מן הכבש למזבח אלא על ידי פייס. במקום שכינה לאו אורח ארעא, הואיל דקרבו האיברים כל כך לגבי המזבח אין דרך כבוד בכך לפייס עליהן. ט"ן ונהיר', לאו אורח ארעא דהאי ליעביד פלגא והאי ליעביד פלגא. לא ר' אליע' בן יעק', אמ' לא היו מפיסין להעלאת איברים מן הכבש למזבח. אית ליה דר' יהו', דאמ' לעיל לא היה פייס למחתה אלא וכול', דאם כן דר' אליע' אית ליה דלא הוה פייס למחתה נמי
בצרו ליה פייסות דלא עבדי ביום אלא ג' פייסות לדידהו, אלא באתרא דמפיק (מה) [מ]האי פייס מעייל לאידך דחבריה בחושבנא דד' פייסות וכן אידך נמי. חמש, פייסות, ד' דמתני' ואחת שמפיסין על המחתה דהיינו דלא כר' אליע' ודלא
ר' יהו'.
<h2>דף כו:</h2>
בתשעה, כהנים. עצמו בתשעה, מהעלאת איברים לכבש ואילך קא חשיב, דמהראש והרגל עד החביתים והיין הוו ט' כהנים. בחג, שהן מנסכין מים עם התמיד של שחר, ועצמו בתשעה הרי י'. בין הערבים, של כל השנה. שני גיזירי, עצים דשחרית לא קא חשיב מש' דההוא דהוה זכי בתרומת הדשן הוא הוה זכי בהו ובסידור המערכה ומצי למיעבדינהו בלילה, כדלקמ' בסוף פרקין [כ"ז ע"ב] לרבות את העצים על המערכה כדי שיתקיים האש. שני בזיכי לבונה, של לחם הפנים להקטירם על המזבח, וכמאן דאמ' במסכת פסחים [נ"ח ע"א] דבזיכין קודמין למוספין, דהא בתמיד של שחר עסיק' דאי בתמיד של בין הערבים אם כן הוו להו י"ג, שנים בידם בזיכי לבונה וב' בידם ב' גיזירי עצים ועצמו בתשעה הרי י"ג. (גמרא) בשבת, אחד בידו צלוחית של מים. בחול נמי משכחת לה, כלומ' מאי איריא שבת שבתוך החג אפי' בשאר ימים שבתוך החג נמי משכחת לה בין הערבים י"ב, מש' דכל ימות השנה הוו בין הערבים י"א וכי מוספת בחג אחד בידו צלוחית של מים הרי י"ב. אף אנן נמי תנינא, דאין מנסכין מים אלא בתמיד של שחר. ניסך על רגליו, ולא היה מודה בניסוך המים שדרשו חכמ' מים יוד מים מים. באתרוגיהן, ואין דרך נטילת לולב אלא בקריאת הלל וקריאת הלל בשחרית. והדר ניעביד, שצריך להביא ב' פעמ' דלהכי כת' רחמ' בקרא. אם כן, דמש' תמיד של שחר לחוד קאתו. נימא קרא ובער ובער, דהוי משמ' והדר ניעביד. אמ' ליה אי כת' רחמ' ובער ובער, הוה אמינא חד אין תרי לא, דכהן אחד מסדר ב' גיזירי עצים ולא שנים. קמ"ל דניעביד חד וניעביד תרי, דלהכי כת' ובער וערכו, שאם ירצה אחד ואם ירצו שנים עושין. אם כן נימא קרא, בחד לישנא ובער ובערו. אי נמי וערך כול', ש"מ מדכתבינהו בתרי לישני דחד אתי לתמיד של בין הערבים הוא כדאמרי'. פעמים שלשה עשר, כהנים זכין בתמיד, עצמו בט', ושני דישונין חד דמזבח הזהב וחד דמנורה וקטורת דהוו עבדי להו בשעת הולכת איברים לכבש כדלקמ' בפרק אמ' להם הממונה [ל"ג ע"ב] הרי י"ב, והעלאת איברים מן הכבש למזבח הרי י"ג ושוחט וזורק לא קחשיב מש' דלא הוו בשעת הולכת תמיד אלא קודם דתנא לא קחשיב אלא משעת הולכה ואילך, ואית דחשיבי שוחט וזורק דהוו בגופיה של תמיד ומפקי דישון ודישון דלא הוו בגופיה, ואע"ג דקטרת נמי לא הוי בגופיה עבודת מתנה הוי כתמיד [שהיו] מקטירין אותו על גבי המזבח, לאפוקי דישון דעבודת סילוק היא הכא והכא, ולהכי לא דמו כיון דהוו מעבודת תמיד. ונהי פעמים י"ד, הני י"ג ובחג ביד אחד צלוחית של מים הרי י"ד. ופעמים ט"ו, י"ד דמעיקרא בתמיד של בין הערבים שבתוך החג דמוסיף ד' שבידם שני גיזירי עצים אי נמי בשבת. פעמ' (י"ז) [ט"ז], כגון בשבת שבתוך החג דמוסיף אחד שבידו צלוחית של מים. והתניא י"ז, דסבר דהוי פייס למחתה. ההוא דלא כר' אליע' וכול', דהואיל ומיצרך ליה פייס ההוא תנא איבעי ליה חד כהן (לבדה) [לבדו].
(משנה) איל קרב, שום איל בעולם. הבשר בחמשה, ודקחשיב לעיל בתמיד, הראש והרגל א', שתי הידים ב', העוקץ והרגל ג', החזה והגרה ד', ושתי הדפנות ה', דפחות מב' איברים לא איפשר בכהן אחד וכדפרש' לעיל [כ"ה ע"ב] בתורת כהנים. חביתים לא הוו אלא עם התמיד. פר קרב, שום פר קאמ'. הראש באחד, בכהן אחד שלא היה יכול לחלקו כדגמרי' התם [חולין י"א ע"א] אותה לנתחיה ולא נתחיה (ולא נתחיה) לנתחיה. רגל בשנים, שיש בו חוליא ואין צריך לשבור את העצם. והגרה בשלשה, הכבד באחד והלב באחד והריאה באחד [ו]אם רצה כהן אחד להקריב את כולם מקריב. של אילו ואילו, דקרבנות יחיד ודקרבנות ציבור. (גמרא) שוין בזר, דכשירין בזר. שוה בזר, דכי היכי דהפשט כשר בזר הכי נמי ניתוח לגופיה דנתינת אש בעיא כהונה ולא למידק מינה.
<h2>דף כז.</h2>
מסבר ליה לבריה, שהיה מלמד לבנו שיטת התלמוד, והוה אמ' ליה ושחט מדכת' ושחט סתם משמ' דשחיטה בזר כשירה. מאין באתה, כלומ' מאי זה טעם אני א' כך. מכלל שנ' ואני ובניך וגו' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, והיינו קבלה דהקמ"ל דמקבלה ואילך כול' מיכן ואילך דייק תלמודא. מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה ונתנו בני אהרן הכהנים אש וגו' למה לי, דנתינת אש הויא בתר קבלת הדם מושחט והקריבו נפקא דנתינת אש בעיא כהונה ולא צריך ונתנו לגופיה אלא למעוטי הפשט וניתוח הוא דאתא. לא בעי כהונה, כדאמ' לעיל דהכי קאמ' נתינת וכול', אמ' ליה אכתי אצטריך ונתנו לגופיה דאי לא הוה אמ' לן בהדיא מההוא כללא לא ידעי', דסל' דע' אמי' כיון דנתינת אש לאו עבודה דמעכבא כפרה היא, שאם הביא קרבן ומצא אש ערוך על המזבח אע"פ שלא ערך לשום קרבן זה הויא כפרה, הילכ' לא תיבעי כהונה קמ"ל, ונתנו דבעיא כהונה, ולעול' אצטריך לגופיה ולאו למידק מיניה לגבי הפשט וניתוח. אלא מהכא נפקא, דהפשט וניתוח כשיר' בזר. ואימ' למעוטי שני גיזירי עצים, דלא בעו כהונה, ומשני גיזירי עצים של בין הערבים קפריך דהתם לא כתיב כהונה אלא סתמא כת' וערכו עצים. זביחה דכוותה וכול', דהפשט וניתוח הוו בזבח עצמו. סידור דכוותה, סידור ב' גיזירי עצים דהוי דומיא דסידור נתחים על גבי המזבח. לא סל' דע', דסידור ב' גיזירי עצים לא ליבעי כהונה דכת' והקריבו וגו' ואמ' מר וכול' הא סידור שני גיזירין בעיא והיל' ליכא למימר דאימעוט (דאימעוט) ב' גיזירין מוערכו הכהנים את הנתחים. אלא למעוטי הפשט וניתוח, אתא ונתנו. לגופיה, כדלעיל דנתינת אש בעיא כהונה. וערכו שנים, איידי דאיירי בהאי קרא מפר' ליה כוליה, ומילתא באפי נפשא היא. שטעון ששה, דהאיברים בחמשה כדפרש' במתני' והקרבים באחד. קשיא לר' אליעזר, שהיה מקשה בינו לבין עצמו, האי וערכו בני אהרן בבן הבקר כת' בפרשה ראשונה של ויקרא. ובן הבקר כ"ד בעי, כדאמ' במתני'. וניחא ליה, כלומ' דהדר מתרץ לנפשיה מקרא גופיה, דכת' על העצים אשר על האש אשר על המזבח. איזהו וכול', זה טלה כדכת' בתריה ואם מן הצאן וגו' וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש אשר על המזב'.
<h2>דף כז:</h2>
את המערכה, של עצים. כיצד עושה, דתיהוי המערכה כשירה. (פירקה) [פורקה], שסותר אותה מערכה לגמרי כבתחילה. ומאי אהני ליה, בתימ' הואיל והזר עצמו חוזר וסודרה. שכשירה בלילה, כגון מערכה כדאמ' לעיל [כ"ב ע"א] מי שזכה לתרום בתרומת הדשן דהויא בלילה יזכה בסידור מערכה וכול'. והרי איברים ופדרים, שהן עבודת לילה כגון בתמיד של בין הערבים דכת' היא העולה על מוקדה על המזבח וגו', ואמרי' [י"ב ע"א] זר שהיפך בצינורא חייב מיתה. סוף עבודה דיממא היא, וחשיב' בעבודת היום. והרי תרומת הדשן, דזר חייב עליה אליבא דלוי דמרבי לעיל עבודת סילוק. דאמ' ר' יוח' וכול', במסכת זבחים [כ' ע"א] וכדפרש' לעיל [כ"ב ע"א]. ואלא קשיא, וכי יש לך עבודה שכשירה וכול', דהא כל הני לא הוי זר חייב עלייהו אי לאו מש' טעמ' דמפר' סוף עבודה ותחילת עבודה הואיל ועבודת יום הוא, בתימ'. אשתמיטתיה, להאי דפריך לעיל [דאי] הכי אלא מעתה תיבעי פייס. הא דתניא מי שזכה בתרומת [הדשן] יזכה וכול', אלמא דבעיא פייס, למימרא מדקא פריך הכי לא מעתה תיבעי ליה פייס, מכלל דסבירא ליה דעבודת יום היא דבעיא פייס הא עבודת לילה וכול'. והרי איברים ופדרים, דאיכא פייס כדאמר' [כ"ו ע"א] מי מעלה איברים מן הכבש למזבח, אע"ג דעבודת לילה הוא. והרי תרומת הדשן, דעבודת לילה היא ובעי פייס. ומש' מעשה שהיה, דנשברה רגלו הוא דתקינו לה פייס, ואי קשיא כי פריך לעיל והרי תרומת הדשן אמאי לא מתריץ האי תירוצא, פ' ה' לעיל קפריך ליה מפסלות דזר אבל הכא קפריך ליה [ו]מתריץ ליה בפייס. ואית דמפרשי דלהכי לא מתריץ ליה כי תירוצא דלעיל, דסבירא ליה דהרמת הדשן לאו עבודה דיממא הוא. למימ' דעבודת יום שזר חייב עליה וכול', כדקתני זר שסידר כול' חייב, הואיל ועבודת יום הוא, ועלה הוא דקא מהדר אלא מעתה תיבעי פייס. והרי שחיטה, דכשירה בזר ומפייסין עליה כדקתני [לעיל כ"ה ע"א] הפייס השיני מי שוחט וכול'. ותחילת עבודה היא, שבה מתחילין עבודת התמיד ולהכי חשובה לפייס עליה, אבל שני גיזירי עצים דלאו עבודה חשובה אי לאו מש' דזר חייב עליה ועבודת יום היא לא בעיא פייס. והאנן לא תנן הכי, דשני גיזירי עצים הויא עבודת (ה)יום. ואילו זמן וכול' לא קתני, לאו מש' דכשירה בלילה, לא אלא הך דלית ליה תקנתא אם נעשית בלילה כגון שחיטה דלא איפשר למיהדר ומישחט ביממא קתני, סידור שני גיזירי עצים דאית ליה תקנה, דאיפשר לפורקן ולסודרן ביום לא קתני, [ו]לעולם עבודת היום הוא. איכ' דאמ', ארישא דשמעתא קאי, אזר שסידר את המערכה וכול'. דאיכא אחריה עבודה, סידור ב' גיזירין, ואי' דמהדרי ליה אהא זר שסידר ב' גיזירי עצים וכו' והכי קפריך ר' זירא מדקאמ' הואיל ועבודת יום היא ולא קאמר הואיל ועבודה תמה היא מכלל דסבירא ליה דסידור שני גיזירין הויא עבודה שיש אחריה עבודה כגון סידור איברים, וכי יש לך עבודה שיש וכול'.
<h2>דף כח.</h2>
איברים ופדרים, יש אחריה עבודה תרומת הדשן. ת' סוף עבודה דיממא, שבכל אותו יום אין אחריה עבודה שהרי תורמין הדשן בלילה. תרומת הדשן, יש אחריה עבודה, כגון הוצאת הדשן. תחילת עבודה, היא וחשובה היא, ולהכי זר חייב עליה. ואלא קשיא, וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה וכול'. ועבודה תמה, דבעצים גופייהו מיהא ליכא עבודה אחריה. אלא מעתה, דעבודה תמה היא, וקמהדר ולא בעיא פייס בתימ' והתניא וכול', מש' מעשה שהיה תקינו לתרומת הדשן פייס בפני עצמה, כל היכא דפריך מפייס (מפריך) מתריץ מש' מעשה שהיה לגבי פייס. והרי שחיטה, דאיכא אחריה עבודה ובעיא פייס, הואיל ותחילת וכול' והיל' חשובה להפיס עליה. אף אנן נמי תנינא, דשני גיזירי עצים לא הויא עבודת היום ואיבעי לן למימ' דלהכי חייב דעבודה תמה היא דליכא אחריה עבודה בלילה. דתנן אמ' להם הממונה וכול', אמ' ליה אי מש' הכא לא אירמא דאיכא למימ' הך דלית ליה וכול' ואכתי אימא דעבודת יום הוא. ולאידך לישנא דפרש' דאיכ' למימ' קאי אזר שסידר את המערכה לא נהירא לי, דהא בסיפא דאתקפתא דר' זירא מתרץ בסידור ב' גזירי [עצים] ומוקי לה בעבודה תמה, ואם איתא דבסידור מערכה קאי לוקי לה בסידור מערכה כדלעיל ובעבודת יום או בתירוץ אחרינא, אלא ודאי במאי דאיירי איבעי ליה לתרוצי.
אמ' להם הממונה, אשאר ימות השנה נמי קאי, דזמן שחיטת התמיד של שחר הוי א' משיעלה עמוד השחר והיה א' להם הסגן צאו וראו וכול', והיה אחד עולה במקום גבוה לראות אם האיר המזרח. בורקי, לש' אורה כמ' האירו ברקיו תבל. מתיה בן שמו' א', בלשון הזה היה א' הרואה. האיר על פני כל המזרח עד שבחברון, כלומר וכבר הגיע לחברון, מפר' בתלמוד ירושלמי [ה"א] שלכך א' עד שבחברון כדי להזכיר חברון. והוא א' הין, בגמ' מפר' מן אמ' הין.
הוצרכו בכך, לצאת ולראות אם האיר המזרח. [ודימו שהאיר מזרח], וכסבורין היו שהאיר המזרח. לבית השריפה, מש' דנשחט שלא בזמנו. והורידו וכול', מפרש בגמ'.
<h2>דף כח:</h2>
תניא, (כול') [כולי] הני תנאי לא פליגי אלא בשינוי לשון גרידה [גבי] ברקאי. בן אפקשיין. הממונה על הפייסות וכול', כדתנן בשקלים בפרק ואילו הן הממונין [מ"א]. אי הכי נגהא להו, אם מעכבין כל כך שחיטת התמיד עד שיוצאין העם למלאכתן כבר האיר היום לגמרי, והיאך יכולין לשהות כל כך. ת' לשכור פועלים קאמרי', דהשוכר את הפועלים משכים יותר מן הפועלים עצמן כדי לחזר אחריהן. צלותיה דאברהם, תפילת המנחה. מכי משחרי כותלי, משעה שמתחילין הכתלים להשחיר כלפי מזרח, דבשש שעות בראש חמה כל אדם וזורחת החמה מיכן ומיכן לכל הכתלים ומשם ואילך משפע ויורד במערב ואינו זורח בכותל אלא באותו צד שכלפי מערב ובאידך שכלפי מזרח איכא צל, ומההיא שעתא הוי שעת המנחה. אמ' רב יוסף אנן וכול', בתימ' מאי היא היכא גמר מצוה, אלא רב יוסף דלא בעי למיגמר מאברהם הא מילתא דמנחה הכי קא קשיא ליה. דתנן, במסכת פסחים בפרק תמיד נשחט. חל ערב פסחים [וכול'] נשחט בשש ומחצ', שהיו מקדימין תמיד שלבין הערבים יותר מכל השנה מפני הפסחים שהיו נשחטין אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום, והשתא כיון דבעית למיגמר מאברהם ליקדמו ליה טפי דלישחטיה מכי משחרי כותלי דהיינו מתחילת שבע כדפרש', ואנן גמרי' תפילות כנגד תמידין תיקנום. מש' דלא מכווני, שלא היה (היה) הבניין שוה (כדגמרי') [כדאמרי'] התם [ב"ב ד' ע"א] אפיק שפה ועייל שפה, שהיה הבניין עב מלמטה וצר מלמעלה והיל' לא הוו משחרי כותלי לההיא. דאצטגנינות גדולה, חכמה גדולה היה בו, שהיה רואה בכוכבים ובמזלות והיה יודע בסידורו של עולם ויודע להבחין בין השעות ואימתי משחירין הכתלים והיה מתפלל באותה שעה, אבל כהנים לא היו יודעין. זקן, שקנה חכמה. ויושב בישיבה, שאדם היושב בישיבה במקום אחד יכול לכוון את השעות שיש לו יישוב הדעת יותר, אבל כהנים שבעזרה היו עוסקין כל היום בעבודה והולכין אנה ואנה ולא היו יודעין כל כך וכך היו מאחרין עד ו' ומחצ'. כבדו מזוקן, דכת' ביה זקנה. דמשק, בלש' נוטריקון דולה ומשקה. ואימא ז' מצוות, שקיבלו עליהם בני נח קיים ותו לא. הא הואי נמי מילה, שקיים אברהם שלא נצטוה וכול'. [הוא חלים והוא מפשר], בתימ', משל הוא כלומ' וכי אדם המדבר דבר עונה לעצמו, (באותו) [כאותו] שא' האיר וחוזר וא' הין. מנא ידע, דאמ' הין הא לא חזי, אמ' איהו אותו (אותו) העומד על הגג א' האיר על פני כל המזרח וזה שמלמטה שואלו כלום האיר עד חברון וזה שמלמעלה משיבו הין. דקאי אארעא, אמ' לזה שעל הגג כלום האיר על פני כל המזרח, אמ' האיך דאיגרא כבר (עד) האיר עד חברון, והאי דאארעה אמ' הין, בתימ', שהיה מתמה וא' כבר האיר כל כך. ואית דמפרש' וט"ן, דהאיך אאיגרא משיבו כלום אתה שואלי אם האיר עד חברון, ומשיב האי דאארעא הין. ומי מיחלף, מאור החמה [ב]מאור הלבנה. ועולה כמקל, ביחד. מפצע, מתחלקין זריחותיו לכאן ולכאן. יום המעונן היה, כלומ' שהלילה היה מעונן ונכנס תימור של לבנה בתוך העב ולא היה יכול לצאת במקום אחד והיה יוצא ומפצע בכמה חלונות, ולפיכך נתחלף להם במאור החמה. ש"מ, מדקתני וביום המעונן מפצע תימור הלבנה. כוליה שימשא, כלומ' הואיל ואין חמה יכולה לצאת במקום אחד כהילכתה, ובא החום בכמה נקבים עבר העבים ומתחמם בכל העולם. לשוטחי עורות, דכל היכא דשטחי יבשי אע"ג דלא מתחזיא שמשא. לכדדרש רבא, במסכת פסחים [מ"ב ע"א]. אשה לא תלוש לא בחמה, במקום זריחת החמה אבל במקום שלא בזריחת החמה מותר, ונפקא מינה מיהא דקתני כוליה שמשא דביום המעונן אסיר למילש לברא בכל דוכתא. זוהמא דשמשא, אותו חמימות הבא לעולם מחמת כוח החמה שתחת העבים ביום המעונן קשה היא מאילו היתה החמה זורחת. וסימנך דנא דחלא, כשם שריח החומץ קשה לאדם יותר מאילו (אוכלן) [אוכלו], כך זוהמא דשמשא קשה לאדם מן השמש עצמו. ט"ן וסימ' דנא דחלא כשם שהחבית של חומץ אם יש בה נקב קטן נודף ריח החומץ יותר מאילו יש בה נקב רחב לפי שהריח יוצא מן החבית (הייא) [בחוזק]. שברירי, כמ' שברי לוחות. שברירי, ש(מ)זריחת תימור השמש שבוקע בחלון אחד קשה משמש שהיא חוץ במקום פנוי ומתפשט אילך ואילך ואין לו כח לחמם כל כך במקום אחד. וסימ' דילפא, שהדלף מן המרזב נופל בכח וקשה למי שנופל עליו יותר מגשם הרבה מבחוץ.
<h2>דף כט.</h2>
הירהור עבירה, שמהרהר אחר העבירה ואינו עושה, קשה לגופו, שמכחישו, יותר מאילו עושה העבירה. ריחא דבשרא, שריח רע שבבשר קשה יותר מאילו (אוכלא) [אוכלו]. שילהי קייטא, סוף ימות החמה בעולם חם יותר מתחילת החמה, לפי שבכל יום מוסיף חום יותר. תנורא שגירא, תנור שנתחמם פעם אחת ביום שוב אין צריך ליתן בו עצים כל כך כבתחילה, דמיעוט עצים יכולין לחממו לפי שעדיין הוא חם ממה שחממוהו קודם לכן, כך ימות החמה בתחילה אין העולם חם כמו שהוא בסוף. אישתא דסיתוא, קדחת של חורף קשה משל קייץ, לפי שבחורף אדם צונן ביותר ואעפ"כ מחממתו שיש בה כוח לחממו (הוא), אבל בקייץ כשאדם חם יכולה [היא] לחממו (היא) ואינה קשה כל כך דבלאו הכי הוא חם. תנורא קרירא, דקשה הוא להסיקו יותר מאותו שהוסק כבר כדפרש'. מיגמר בעתיקא, קשה לאדם לחזור וללמוד מה ששכח, יותר מאילו [ש]לא למדו מעולם. טינא בר טינא, טינא ישן שנתייבש ונפרך קשה לחזור ולגבלו יותר מאילו מגבלו מחדש. מאי טע' דר', דאמ' לעיל דתימור של חמה מפצע לכן ולכן. למנצח על איילת וגו', בההוא מזמור כת' אלי אלי למה עזבתני, ואותו מקרא אמרה אסתר כדגמרי' במסכת מגילה [ט"ו ע"ב]. כל שעה ושעה, כדגמ' במגילה [י"ג ע"א] כשהיה רוצה לטעום טעם בתולה טועם [וכול'], ומפיק ליה מהאי קרא ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים דהיינו טעם בעולה. והאיכא חנוכה, דהוה בתר נס הפורים. ניתנה ליכתב קאמרי', דהכי קאמ' אף אסתר סוף כל הניסים שניתנו ליכתב. חנוכה לא ניתנה ליכתב מוקים ליה מהאי קרא איילת השחר כדר' בנימן בר יפת וכול'. שחר, כמ' (שוחרית) [שוחרים] מתפללין. אימת, קמיירי מתני'. מאור הלבנה מי איכא, סמוך [לעלות] השחר אלא [מ]מחצית החודש ואילך. הכי קאמ' וביום הכיפורים כדאמ' ברק וכול', כדאמ' לעיל בפירקא קמא דבשחרית טובל. לא זו בלבד אמרו, דנפסל בלילה, וכל שכן חטאת העוף דראויה להיכל לכהני, ועולת העוף סלקה כולה לגבוה. שנמלקה בלילה, שנקמצה בלילה. בשלמ' עולת העוף, דתצא לבית השריפה. מאי דהוה הוה, כלומ' דלית לה תקנתא דאין יכול להחיותו.
<h2>דף כט:</h2>
ליהדריה, לקומץ בתוך המנחה. וליהדר וליקמציה וכול', ואמאי תצא לבית השריפה. כלי שרת וכול', שכך היה עושה שהיה קומץ ונותן לתוך כלי אחד ואותו כלי מקדש את הקומץ אע"פ שקמצה שלא בזמנה להך מילתא מקדש ליה, ותו לא מצי למיהדר ביה ולאהדורי לעשרון ומיקמציה כמעיקרא אלא פסולה היא. כל הקרב ביום, כגון נדרים ונדבות ושאר קרבנות. כל הקרב בלילה, כגון שמן לנירות, שזו (הוא) [היא] שכשירה מערב ועד בקר. קרב בין ביום ובין בלילה, איברים ופדרים שהתחלתן ביום והשלמתן בלילה. וקתני מיהת, קדש ביום ביום אין בלילה לא אלמא דבר הרגיל ליקרב ביום אם קרב בלילה אין כלי מקדשו. ת' דיל', הא דקאמ' קדוש ביום ובלילה לא ליקרב הוא דאינו קדוש, אבל (קודש) [קדוש] הוא ליפסל דלא מצי למיהדר ולמיקמציה כמעיקרא דפסולה היא כדאמרי'. סידר את הלחם ואת הבזיכין, באחד בשבת שהיה לו לסדר בשבת שעברה והקטיר את הבזיכין בשבת (בשבת) הבאה ראשונה הקטיר אותן בזיכין שסידר באחד בשבת פסולה שפסל הלחם, הואיל ושלא בזמנו סידרו והקטיר את הבזיכין קודם לזמנו, שזמן הבזיכין משבת לשבת דהיינו ח' ימים ואילו לא שהו אלא (מאחר שבת) [מאחד בשבת] לשבת. כיצד יעשה, שלא ליפסל הלחם. יניחנו לשבת הבאה, שנייה, שלא יקטירם דהוי כמאן דסדריה האידנא בהא שבתא מיצעתא. שאפי' הוא על השלחן ימים רבים, כלומ' יותר משמונה ימים אינה פסולה, ובלבד שלא יהא פחות. ואמאי אין בכך כלום. תיקדוש, השלחן את הבזיכין ואת הלחם שלא בזמנן ותיפסול כיון דאמרת דכלי שרת מקדשין שלא בזמנן, אלא ודאי אין מקדשין שלא בזמנן אפי' ליפסל. ואבוה דר' אבין נמי מתניתא קאמ', בתימ', דברייתא היא דקתני לעיל דמקדשין שלא בזמנן והיכי ברייתא. ת' קסבר לילה אין מחוסר זמן, שהלילה הולך אחר היום ודמו כיומא אריכא וחד זמן נינהו, ולהכי כלי שרת מקדשין לקומץ שנקמץ בלילה ובזמנו נקמץ, אבל ליקרב לא מקדש אבל קדש ליפסל מש' דכת' ביום צוותו. יום מחוסר זמן, (ד)גבי לחם הפנים כיון דאין בשבת עד לשבת הויין קודם זמנו והויין מחוסרי זמן והילכ' אין השולחן מקדשן עד (בשבת) [השבת] שהוא זמנו, וכי מטי לשבת יניחם עד שבת אחרת כדינם, ואע"ג דהוו להו השתא ט"ו ימים על השולחן לית לן בה שאפי' היא על השולחן וכול', וקמהדר הואיל דאמרת דלילה אין מחוסר זמן כי מטי בי שמשי בליל שבת ראשון תיקדוש להו שולחן הואיל ולאחר זמן סידורן על השולחן ותיפסול מש' דדינם לסדר ביום ותיקדוש ליפסל מאמש, דהא אמרת דכל שזמנו ביום זמנו נמי בלילה. ת' אמ' רבינא שקדם וסילקן, מעל השולחן מבעוד יום וחזר וסידרן לאחר השבת. שלא כמצוותו, באחד בשבת. נעשה כמי שסידרו הקוף, דדמי כמי שאינו סדור והיל' לא קדשי כלום עד שבת, [ד]למה שהן סדורין ועומדין בליל שבת לא חשיב סידור הואיל וסידרן שלא בזמנן קודם לכן דהיום מחוסר זמן, אבל גבי קומץ נתנו בזמנו בכלי דלילה אין מחוסר זמן ולהכי קדוש ליפסל מש' דכת' (ביום) ביום צוותו, להכי נקט קוף לפי שכל מה שעושין עושה כמו כן. כל המסיך את רגליו, שנפנה לגדולים. האי זה הכלל נקט מש' כהן גדול שהיה טובל שחרית ביום הכיפורים כשהאיר היום לפי שהסיך רגליו, ומיכאן ואילך אזיל ומפרש סדר עבודת היום. המיטיל מים, לקטנים. בשלמ' רגלים, כלומ' בתר מי קטנים בעי קדושי רגליו. מש' ניצוצות, שהיו מנתזין עליהם. אלא ידים מאי טע', בעי קידוש.
<h2>דף ל.</h2>
מצוה לשפשף, לקנח רגליו מן המים ואיידי דמקנח להו אי איפשר [ד]לא נגע בהו [ב]ידיה, ולהכי בעי קידוש ידים ורגלים. ומסייע ליה, הא דקתני דטעון קידוש מש' ניצוצות לר' אמי וכול'. ככרות שפכה, לפי שכרות שפכה אינו יכול לקנח לקילור בשעה שהוא משתין, לפי שקרום שבין השתן לזרע ניקב ונכרת ומעורבין יחד, וזה סימן אחד של מי שאין מזריע כדאמ' במסכת יבמות [ע"ה ע"ב]. צואה במקומה, במקום נקב של אדם אסור לו לאותו אדם לקרות קרית שמע. למלאכי השרת, שאין דרכן ליפנות. יושב ונראית, כלומ' כשהוא יושב נראית. או ידיו בבית הכסא, כלומ' שידיו מלוכלכות. מותר לקרות קרית שמע, והתם בצואה במקומה אמאי אסור לקרות. ת' במקומה נפיש, ולהכי צואה במקומה אסור לקרות ושלא במקומה מותר. הלכה בסעודה, כלומ' כך היא הלכה, כשאדם יושב בסעודה אם יוצא להשתין מים וכול'. והפליג, ששהא שם והסיח דעתו מן הסעודה צריך ליטול שתי ידיו מש' דידים עסקניות הן. ואל יטול מבחוץ, שלא במקום הסעודה מש' דלא חזו ליה בני הסעודה וחשדי ליה דלא נטל. ומחזיר מפה על האורחין, שיהא שואל להם מי רוצה ליטול ידיו כדי להראותם שהוא נוטל ידיו. לא אמרן, דאינו נוטל מבחוץ ומחזיר וכול' אלא כשהן יושבין לאכול נוטל וכול'. דאנינא דעתיה, למיכל בלא נטילת ידים. אנא אפי' לשתות, לא צריכנא ליטול מבפנים [ד]מידע וכול'.
(משנה) אין אדם נכנס לעזרה, דהכי דינא אפילו בשאר ימות השנה אין שום כהן נכנס לעזרה כדי לעבוד עבודה ואפי' הוא טהור עד שהוא טובל. אין אדם נכנס לעזרה לעבודה מצי נמי למימ' איש' דמצוה לעמוד על קרבנן, מפר' טע' בגמ'. (גמרא) המשנה מקודש לקודש, כהן גדול ביום הכיפורים שנכנס מקודש לקודש, כגון מהיכל לפניי לפנים. ממקום שענוש כרת, אדם טמא שנכנס לשם בין בעזרה בין בהיכל. ענוש כרת, על ביאת לפניי לפנים, אפי' הכי טעון טבילה. המשנה מחול לקודש, שנכנס ממקום חול כגון ממדינה לעזרה, ממקום שאין וכול'. ר' יהו' א' סרך טבילה הוי, כלומ' זו שהצריכו לאדם טהור שנכנס בעזרה אינה מן הדין, אלא סרך טבילה בעלמ' הוא. כדי שיזכור, שמתוך כך שמצריכין לו אותה טבילה יהא נזכר אם יש עליו טומאה ישנה כגון טומאת מת או טומאת זבות שצריך למנות שבעה ויפרוש שלא יכנס לעזרה. במאי קמיפלגי, מכדי לדברי הכל טעון טבילה.
<h2>דף ל:</h2>
לבן זומא, דמפיק ליה מן הדין אם נכנס בלא טבילה ועבד עבודה. מיחיל, מחלל עבודתו ופסולה. ומי מחיל, אפי' לבן זומא והתניא כהן גדול שלא טבל כול'. בין בגד לבגד, כגון בין בגדי זהב לבגדי לבן, דיש עבודה שפסולה בבגדי זהב כדלקמ', דאפי' עבודה ביום הכיפו' דילפי מינייהו לא מיחל דקתני עבודתו כשירה, וכל שכן בטהור שנכנס לעזרה שלא קידש ידיו ורגליו וכול' שאי איפשר לעבודה בלא קידוש כדכת' או בגשתם אל המזבח לשרת וגו'. למיקם בעשה, דבכהן גדול ביום הכיפו' כת' טבילה ורחץ, ומהתם גמר בן זומא טבילה לטהור שנכנס לעזרה ואי לא טביל עובר בעשה. ולר' יהו', דלא גמר לה ממידי אלא סרך טבילה קאמ' דהויא לא קאי בעשה. האי סברא, דטהור [אין] צריך טבילה כלל אפי' מש' סרך טבילה. מצורע, ביום שמיני שלו. בשער ניקנור, שהוא שער מזרחי ושם מכניס ידיו לבהונות [שיזה הכהן] עליהן, דאע"פ שטבל אינו יכול ליכנס כל זמן שהוא מחוסר כפרה, כדגרסי' במנחות בפרק הקומץ רבה [כ"ז ע"ב] מבערב היום שביעי, אלמא דלא מצריך טבילה כלל ואפי' מש' סרך טבילה, ותנא קמא בעי טבילה אחרת באדם טהור שנכנס לעזרה. ת' התם כדקתני טע' שכבר טבל מבערב, אבל בעלמ' אפי' טהור בעי טבילה מש' סרך טבילה. מאי קרי ליה, הא לא תיובתא היא. למירמא אחריתי עלה, דהך דר' יהו' דגבי מצורע הוא דקא מייתי לה ולאו מש' למיפרך מינה, דהכא קאמ' מצורע אין צריך טבילה כלל, והתם קאמ' באידך ברייתא ששם מצורעין טובלין והיינו ביום השמיני, ואי קאמ' לא מצורעין בלבד (אמר') [אמרו] מכלל דמודי דמצורע טובל אפי' ביום שמיני. אלא כל אדם, אם טהור שנכנס לעזרה. הא דטביל, מבערב, אין צריך לטבול ביום שמיני ודקאמ' הכא לא מצורעין בלבד אמרו דצריך לטבול ביום שמיני דלא טביל מבערב הערב שמש בעי לטבילתו, ואמאי קתני ששם מצורעין טובלין דמשמ' כדי לעמוד לאלתר סמוך לטבילה בשער ניקנור לקבל הזאה על בהונות ידיו. דאסח דעתיה, לבתר טבילה, שלא הזהיר בעצמו לפרוש מטומאה ואיכא למיחש דיל' נגע וצריך לטבול. (הזאה) [הזאת] שלישי ושביעי בעי, (ושמא) [דשמא] נגע במת. דאמ' ר' דוסתאי וכול' הסיח הדעת, דבר שמסיח דעתו ממנו ואינו משמרו בטהרה צריך וכול'. ט"ן ונהי' שלישי ושביעי לאו מש' דהכא איכא הזאה שלישי ושביעי, אלא כלומ' כי היכי דלגבי טומאת מת אמ' ר' יוח' דהסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי (אלא כלומ' כי היכי דלגבי טומאת מת אמ' ר' יוח' דהסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי) הכי נמי גבי מצורע אי אסח דעתיה צריך ספירת שבעה, אי נמי הערב שמש לטבילה אחרת דההיא טבילה דעבד כמאן דלותה דמיא הא בטביל מבערב. על דעת ביאת מקדש, אינו צריך לטבול ביום ח'. ואיב' אימ' לא מצורעין בלבד אמ' וכול', כלומ' לא תיתני בלבד לא מצורעין בלבד דמשמ' דר' יהו' נמי מודי במצורעין דצריכין טבילה, אלא תני הכי לא מצורעין אמרו דצריכין טבילה לפי שכבר טבלו מבערב, אלא שאר כל אדם טהור שנכנס לעזרה מש' סרך טבילה. רבינא אמ', לעולם כדקתני לא מצורעין (בלבד) דלדבריהם דרבנ' קאמ' להו וכול'. לדידהו, דאמריתו דמצורע בעי טבילה. אודו לי וכול', דייש, רגיל בטומאה ואינו ניכר ולכך (ולכך) צריך לטבול פעם שנייה למחר. לא דיישי בטומאה, ונטרי נפשייהו ולא צריכי טבילה. דפליגי עליה דר' יהו', דאמ' מצורע טובל ועומד וכול'. להודיעך כוחו דר' יהו', דאפי' מצורע דדייש בטומאה לא מצריך טבילה, והכי קאמ' לא מצורעין בלבד אמ' אלא כול'. או דיל', רבנ' לא כבן זומא סבירא להו דשאני מצורע דדייש בטומאה אבל כל אדם לא, ור' יהו' לדבריהם דרבנ' קאמר לדידי מצורע וכול'.
<h2>דף לא.</h2>
חוצץ, אותה טבילה שהצריכו לאדם טהור הנכנס לעזרה מי צריך שלא יהא עליו שום חציצה כבשאר טבילה דאורייתא אי לא. כעין דאורייתא, תקון וחוצץ. ביאה במקצת שמה ביאה, שאם נכנס חצי בעזרה מי צריך טבילה מש' מקצת אי לא. בהונות, שאע"פ שאינו נכנס כל גופו אלא בהונותיו צריך טבילה כדתניא מצורע טובל וכול'. איבעיא להו, טהור שלא טבל מהו שיעשה סכין ארוכה ויעמוד מחוץ לעזרה וישחוט בפנים. לגואי, כשהוא בפנים ועובד. לאימשוכי, דעייל לפנים וצריך טבילה. עד כאן, לא קאמ' ר' יהו' התם דלא הוי אלא סרך טבילה, אבל הכא דקעביד עבודה מודה בקל וחומר דבן זומא ואפי' על ידי סכין ארוכה לא מצי שחיט דיל' אתי לאימשוכי וקאי בעשה. כ"ג, ביום הכיפור'. וכולן, הטבילות. פרווה, על גג הלשכה היתה בית הטבילה, כדלעיל בפירקא קמא [ט"ו ע"ב]. חוץ מזו, טבילה ראשונה שהוא עושה שחרית סמוך להסך רגליו קודם עבודת תמיד, ואידך טבילה נמי דעביד במוצאי יום הכיפור' לאחר כל עבודתו. חוץ מראשונה וכול' ואחרונה לא צריך למימ'. ובצד לשכתו היתה, כדמפר' בפירקא קמא [י"ט ע"א]. שן אוטם, מקום שהיה על גב שער המים והיה בנוי כעין שינים בחומה שהיה הסלע חלול ושם היו מים מכונסין לטבול בהן, והיינו שן אוטם. חוץ משל אולם, שהיה גבוה מכ' ורחב מי' אלמא דשער המים היה גבוה כ' וכי שדית ג' אמות דמקוה גופה על כ' אמות שהיה השער גבוה הרי כ"ג, וקשיא להו לעלמא אם כן דלא הוה מקוה הא גבוה דשן אוטם אלא ג' אמות בשוה ומים שכל גופו עולה בהן הן רום ג' אם כן היאך היה יכול לטבול בו ואפי' אצבע אחת שהרי היו מים יוצאין חוץ לאלתר, אבל מצ' שני מגבה הוא דלא מג' אמות אבל רחב היה מאמה על אמה והיה מחזיק יותר ממ' סאה, ואי נמי דגבוה מג' אמות, וכדשני בדסמוך כיון דלא הוי אמתא לא חשיב לה, הכא נמי איכא לשנויי הכי.
<h2>דף לא:</h2>
ואמה מעזיבה, שעל גבי השער שעליה שן אוטם בנוי, נמצא דשן אוטם היה גבוה מכ"ג אמות. ת' כיון דשיישא נינהו, כלומ' כיון שהשערים של בית המקדש של שיש הן וחזקות הן. במשהו, עובי עבדי התיקרא ולא בעי אמה. והאיכא האיך משהו, טפי מכ"ג. פרסו סדין וכול', וזו היא טבילה ראשונה שהיה עושה במקום חול על גבי שער המים. (משנה) ופשט, בגדי חול שלו. וקרצו, שחטו, ולא היה גומר השחיטה אלא רוב שנים היה שוחט. ומירק אחר, כהן הדיוט גומרה במקומו, והוא הדין לכל תמידי השנה דהלכ' למשה מסיני דאין שחיטת התמיד באחד. וקיבל, כהן גדול. את הקטרת, קטרת של שחר שנעשה על מזבח הפנימי. ואת החביתים, מנחה שלו שהיה מביא בכל יום עם התמיד כדפרש' לעיל [כ"ה ע"א], כדאמ' רב כהנא לקמ' עבודת היום כגון פר ושעיר שלפנים וכדלקמ' [ל"ב ע"ב] דלא עבדי להו בבגדי זהב מש' מעשה העגל שהיה של זהב שאין קטיגור נעשה סניגור. (גמרא) דאי ר' מאיר כיון דאמ', לקמן בסמוך. דתרי קידושי אלבישה עבדי להו, דכי לביש בגדי קודש עביד תרי קידושי אחת לפני הלבישה ואחת לאחריה, דהכי קתני לקמ' [ל"ד ע"ב] במתני' ר' מאיר א' פשט וקידש ידיו ורגליו וכל ולבש וקידש הכא כי לביש שחרית בגדי זהב כי עביד תרי קידושי אההיא לבישה, אלא ודאי רבנ' הוא דאמרי חד אפשיטה דבגדי קודש וחד אלבישה דבגדי קודש, וקי"ל הכא שחרית עביד חד קידוש אלבישה דבגדי זהב ולא אפשיטה דבגדי חול. אמ' להו רב פפא, דלמ' ר' מאיר היא, דאפי' ר' מאיר מודה הכא כיון דלא פשיט בגדי קודש דלא עביד אלא חד קידוש אלבישה, דתרויהו סבירא להו בין רבנן בין ר' מאיר דחד אפשיטה דבגדי קודש וחד אלבישה. והכא בהא קמיפלגי, לקמ', דר' מאיר קאמ' פשט וקידש ורבנ' סברי קידש ופשט, בהך קרא פליגי דכת' ופשט את בגדי הבד אשר לבש וגו' וסמיך ליה ורחץ והדר כת' ולבש את בגדיו והאי ורחץ משמ' דמהדר בין לפשיטה בין ללבישה ומשמ' כמן דכת' ופשט ורחץ ורחץ [ו]לבש, והך רחצה היינו קידוש כדאמ' לקמ' [ל"ב ע"ב] אם אינו עניין לטבילה דנפקא ליה מהתם מכתונת בד קודש ילבש וגו' תניהו עניין לקידוש, והשתא פליגי בהכי בין ר' מאיר ורבנ' ר' מאיר סבר מקיש פשיטה ללבישה מה לבישה לובש בתחילה וגו' דביני ביני דפשיטה ללבישה עביד קידושי, ומכל מקום ההוא קידוש לא הויא ליה אלא מחמת פישוט בגדי קודש, אלא דמקדש הוא אחר הפשטה דאחריה הוא דמקדש מש' היקישא כשהוא לבוש מקדש קודם שיפשיט. ומי מצית אמרת הכי, דסביר' ליה לר' מאיר דאפשיטה דבגדי חול לא בעי קידוש. והתניא וכול', בשחרית קמיירי דפשיט בגדי חול ולביש בגדי קודש, קתני מיהא דר' מאיר מצריך קידוש אפשיטה [ו]קידוש אלבישה, והיינו תרי קידושי דקעביד חד קודם לבישה וחד בתר לבישה. אמ' ליה אי תניא תניא, דאי מתניתא ליכא לאהדורי ולא מידי ודאי מתני' לא כר' מאיר היא. בשלמ' לר' מאיר היינו דמשכחת וכול', דהאי י' קידושין איבעי ליה כדלקמ' ואליבא דר' מאיר משכחת להו מש' דחמש עבודות היו ולכל עבודה ועבודה היה משנה בגדים כדלקמ', והשתא כי יהבת לכל לבישה ולבישה תרי קידושי כר' מאיר הוו להו עשרה.
<h2>דף לב.</h2>
אלא לרבנ', דלא סביר' ליהו תרי קידושי אלבישה אלא חד אלבישה דבגדי קודש וחד אפשיטה ואם כן לא הוו להו אלא תשעה דאלבישה דבגדי זהב שחרית לא עביד אלא חד קידוש מש' דלא פשיט אלא בגדי חול. כי פשיט בגדי קודש, לערב אחר (אחר) כל גמר העבודה. ולובש בגדי חול וכול', דהא סבירא להו דאפשיטה דבגדי קודש עביד נמי חד קדוש. ובא אהרן אל אהל מועד, האי אוהל מועד לפניי לפנים הוא. להוציא את הכף ואת המחתה, שבהן הכניס גחלים וקטרת לפניי ולפנים מלא חפניו לאחר שחיטת פרו, כדלקמ' בפרק טרף בקלפי. שכל הפרשה, כלומ' כל הפרשה כולה שלאחרי מות. נאמרה על הסדר, דמאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר. חוץ מפסוק זה, ובא אהרן, דאע"ג דמוקדם ואילו ואיל העם דכת' מעיקרא ובא אהרן והדר ועשה את עולתו ואת עולת העם דהיינו אילו כדכת' בזאת יבא אהרן וגו' עד ואיל העולה, אפי' הכי לא הוה הך הוצאת כף ומחתה אלא מאוחר אחר אילו ואיל העם. דאי כסדרן לא משכחת אלא ג' טבילות וכול', לתמיד של שחר כי לביש בגדי זהב חדא טבילה, והדר כי נקיט עבודת היום לפר ושעיר כדכת' על הסדר דלביש בגדי לבן עביד טבילה אחריתי דעביד סמוך לעבודת היום, כף ומחתה עביד בבגדי לבן כדלקמ' והיל' לא צריך למיטבל מפיק מקראי, ולאחר הוצאת כף ומחתה פושט בגדי לבן וטביל ולובש בגדי זהב ועביד אילו ואיל העם בחוץ ותמיד שלבין הערבים נמי, נמצא שאין בכל אילו עבודות אלא ג' טבילות, ולכל טבילה וטבילה ב' קידושין הרי ו' קידושין ותו לא, אלא ודאי האי קרא מאוחר הוא אחר ועשה את עולתו. וכי האי גוונא הוו ה' טבילות חדא לתמיד של שחר כי לביש בגדי זהב, וחדא לעבודת היום כי פשיט בגדי זהב ולביש בגדי לבן, וחדא לאילו ואיל העם שבחוץ דפשיט בגדי לבן ולביש בגדי זהב, רביעית להוצאת כף ומחתה דפשיט בגדי זהב ולביש בגדי לבן שאין יכול ליכנס לפניי ולפנים בבגדי זהב, והדר פשיט להו ועביד (עבודה) טבילה חמשית ולביש בגדי זהב לתמיד שלבין הערבים, ולכל טבילה וטבילה עביד ב' קידושין הרי ה' טבילות וי' קידושין. ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו וגו', האי קרא לאחר הוצאת כף ומחתה כשהיה יוצא לעשות תמיד של בין הערבים. הא למדתה שכל המשנה וכול', וקידוש מפר' לקמ' מנא ליה וכולה הך ברייתא מפר' לקמ' כל מילתא ומילתא באפי נפשה. כתנת בד קודש ילבש וגו', האי קרא כת' כשהיה משנה מעבודת תמיד של שחר לעבודת היום, שהיה לובש בגדי לבן וכת' ביה ורחץ. וא' בגדי קודש וגו', מפר' לקמ' בגדי לבן בגדי בוץ. עבודת היום, פר ושעיר וקטרת שבפנים... פשט ורחץ ורחץ ולבש, כדפרש' לעיל, ואליבא דר' קמישתעי האי קרא ורחץ בקידוש כדמפרש' לקמ'. קל וחומ', הוא דבעי למיעבד קידושין. במקום שאין טעון טבילה, כגון בעבודות של כל השנה. טעון קידוש, דכת' ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת. מקום שטעון טבילה, כגון כהן גדול ביום הכיפו' בין כל עבודה ועבודה כדאמ'. אף כאן קידוש אחד, לכל העבודות שביום. אלא מה לבש, דלמה דכת' אשר לבש, אלא להכי כת' אשר לבש דמקיש פשיטה וכול'. אמ' ר' יהו', היינו כגון אמ' מר אמ' ר' יהו' מנין וכול' לבגדי זהב, דההוא קרא משתעי כשהוא משנה מכף ומחתה לתמיד של בין הערבים.
<h2>דף לב:</h2>
כפרתן מרובה, שמשמש בהן כל השנה כולה, דבשאר ימות השנה אין כהן גדול משמש בפחות מח' בגדים אבל (אין) [ב]בגדי לבן [אין] משמש אלא ביום הכיפו'. ט"ן אין כפרתן מרובה דהוו ח' בגדים וכל אחד ואחד מכפר על שלו כדגרסי' בערכין בפרק יש להקל ולהחמיר [ט"ז ע"א], אבל בגדי לבן לא הוו אלא ד' ולא הוו מכפרי אלא על דברים [מעטים]. כתונת בד קודש ילבש וגו', היינו בגדי לבן דלא מצי מפיק מהאי קרא דר' יהו', מש' דאיהו מפיק ליה לעשרה קידושין להכי אצטריך ליה למימ'... בגדי קודש הם, כלומ' דהקישן הכת' לכל הבגדים ללמדך שכשם שטעון טבילה מבגדי זהב לבגדי לבן כך טעון טבילה מבגדי לבן לבגדי זהב. כף ומחתה, הוצאת כף ומחתה מבית קדשי הקדשים. והא בטבילה כת', בתימ', דרחיצה סתם משמע קידוש, אבל ורחץ בשרו משמ' טבילת כל גופו, מהתם כתונת בד קודש וגו' (ואין) [ואומר] בגדי קודש הם וגו' בלשון קידוש וקדש במים את בשרו, הקמ"ל דלהכי כתביה לקידוש בלשון טבילה ורחץ לומ' מה קידוש במקום קדוש שהכיור היה נתון בין אולם למזבח כדתנן במסכת מידות [פ"ג מ"ו] וכדכת' קרא. אף טבילה, שבין עבודה לעבודה היתה במקום קדוש על גב בית הפרוה שהיתה בנויה בקודש, אבל טבילה של שחרית לא היתה בין עבודה לעבודה. ור' יהו', דמפיק ורחץ לטבילה ממש שבין בגדי לבן לבגדי זהב, קידוש מנא ליה. מדר' אלע' ביר' שמע', מקל וחומ' דעביד לעיל [ל"ב ע"א], דהא דקאמר ר' ופשט ורחץ ורחץ ולבש, דבתר דפשיט [ו]מקמי דלביש עביד ב' קידושין חד מקמי טבילה וחד לבתר טבילה לא הוי לא כר' מאיר ולא כרבנן. מפקא מדר' מאיר, דר' מאיר סבירא ליה קידוש בתרא, כלומ' קידוש שיני דעביד בתר טבילה עביד כשהוא לבוש, דבהא מודו לעיל [ל"ב ע"א] בין ר' מאיר בין רבנ' דלובש ואחר כך מקדש. ומפקא נמי מדרבנן, דאילו רבנן סברי דאפי' קידוש קמא עביד כשהוא לבוש קודם פשיט', והוא הדין נמי בקידוש בתרא דלית להו כר' כדפרישית. הכל מודין, אפי' ר'. בקידוש שיני, מאותן שני קידושין שעושה בין כל עבודה ועבודה, שהוא לובש ואחר כך מקדש. מי שאינו מחוסר אלא גישה, למזבח, הוא קידוש ידיו ורגליו, יצא זה דאי הוה מקדש קודם לבישה דהוה מחוסר וכול' דאם כן דרב אחא דבתר לבישה עביד חד קידוש אפי' לר'. אם כן הוו להו ט"ו קידושין, הנהו ה' עבודות, תרתי בין (פשיטא) [פשיטה] ללבישה כדקאמ' רב חסדא לעיל [ל"ב ע"א], וחדא בתר לבישה לה' לבישות דעביד, אשתכח דעביד ט"ו קידושין בו ביום ואנן י' גמירי ותו לא, ולרב אחא נמי אית דרב חסדא איכא למימ' הך מילתא, אלא ודאי סבירא ליה דר' לא מפקא מדר' מאיר ואפי' מדרבנ' נמי איכא למימ' דלא מפקא. יאייא, יפה. קרצו בכמה, כלומ' כמה היה שוחט כהן גדול בסימנין וכמה מהן אותו שהיה קורץ אחריו. ברוב שנים, כהן גדול היה עושה כל השחיטה שהיה שוחט רוב ב' סימנין. דאמ' ריש לקיש, בפרקא קמא דשחיטת חולין [כ"ט ע"ב]. מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו, רובו של סימן אחד (בכולו) [ככולו], כולי האי קמתרץ איהו התם. לפי ששנינו, במסכת יומא [ל"א ע"ב]. הביאו לו את התמיד וכול' יכול לא מירק, אחר. יהא פסול, התמיד. לא מירק וכול', בתימ' אם כן דמיפסיל אי לא מירק. הויא ל[י]ה עבודה וכול' אלא בו, בכהן גדול, דאהרן כת' בכל הפרשה.
<h2>דף לג.</h2>
לכך שנינו רוב אחד בעוף וכול', דודאי אפי' מדרבנן ליכא בו פסול דסגי ליה ברוב שנים דכהן גדול [אלא ד]מצוה (למאן) [למרק]. [אביי] מסדר מערכה משמא דגמרא, כלומ' משמא דהילכתא דלא מדכר שום חכם אלא סתמא קתני לה. וח"ע דייק הכי מש' דבדישון מזבח הפנימי לא ידע לקמ' שום טעם אלא גמרא גמר להכי אמ' משמא דגמרא. ל"א משמא דגמרא כך גמר מרביה. ס"א משמא דגמדא שם חכם. אליבא דאבא שאול, כדאמר' בפירקא קמא [י"ד ע"ב] דאיהו מפסיק להו סדר התמיד להטבת הז' נירות, כדמפר' הכא. מערכה גדולה, שעליה מקריבין כל הקרבנות. מערכה שנייה, מערכה קטנה שמעריכין בצד המערכה גדולה להכניס ממנה גחלים לקטרת. הטבת נירות, כדכת' בבקר בבקר בהיטיבו את הנירות, ואמרי' לקמ' [ל"ג ע"ב] חלקיהו לב' בקרים שאין מטיבין אותם כאחד אלא בתחילה מטיבין הה' נירות ואחר כך הב' דפחות מב' אין להיטיב כדכת' נירות ובב' סגיא. לדם התמיד, שחיטתו וזריקת דמו קודמת לקטרת כדאמ' אבא שאול בפירקא קמא [י"ד ע"ב] דמטיב כל הנירות ואחר כך מקטיר. לאיברים, להקרבת איברים של תמיד. למנחה, מנחת התמיד. חבתים, ... חצי עשרון שלו. נסכים, הבאים עם התמיד. למוספין, בשבת קמיירי. לבזיכין, בזיכי לבונה של לחם הפנים מן שבת שעברה, שמקריבין אותן על גבי המזבח. והקטיר עליה חלבי השלמים, בתמיד של שחר כת'. עליה השלם כל הקרבנות כולן, כלומ' אחר תמיד של שחר הקרב כל הקרבנות ולא אחר תמיד של בין הערבים. זו מערכה שנייה וכול', וכתיבה בתר מערכה גדולה. שכפרתה מרובה, שכל הקרבנות קריבין על אותה מערכה. לפניי ולפנים, ביום הכיפו' לצורך הקטרת. איבע' אימ', דלהכי מערכה גדולה עדיפה דאית בה תרתי, חדא דכפרתה מרובה וחדא דזמנין דמכניסין ממנה נמי גחלים לקטרת דאי לא משכח וכול'. ובער עליה הכהן עצים וגו', היינו שני גיזירי עצים שהיה נותן על המערכה גדולה שעליה מקטירין העולה מדכת' בתריה וערך עליה עולה והקטיר וגו'. ולא על חבירתה, כלומ' על מערכה גדולה יניחם ולא על מערכה שנייה, ומדאצטריך למעוטי דלא יניחם על מערכה שנייה מכלל דאיתה למערכה שנייה כבר על המזבח ומיעט קרא דלא יסדר עליה שני גיזירי עצים, אלמא דמערכה שנייה קודם לשני גיזירי עצים. מיבעי ליה לגופיה, דיניחם על המערכה, ולא למידק מינה ולא על חבירתה. תרי עליה, ובער עליה וערך עליה, ולהכי לא חשיב עליה דאחר והקטיר דגמרי מינה עליה השלם כל הקרבנות. אע"ג דהכא, גבי שני גיזירי עצים. כת' בבקר בבקר, דכת' ובער עליה עצים בבקר בבקר, וגבי דישון מזבח הפנימי כת' נמי בבקר בבקר בהיטיבו את הנירות יקטירנה, אלמא דבקטרת כת' בבקר בבקר ודישון הוי מקטורת שמדשנין דישון הקטרת וכמן דכת' בדישון דמי. ט"ן וח"ע דכת' בבקר בבקר דמשמ' נמי האי בהיטיבו דישון מזבח אלא מש' דדישונו (הוה) [היה] נבלע כשל מנורה אפקיה בלשון הטבה, ט"ן דכת' והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר וכמה דלא מדשן מזבח לא מקטר עליה קטרת. אפי' הכי מכשיר עדיף, המכשיר את הקטרת שאין הקטרת נקטר בלא גחלים, וכן נמי בתוספתא קרי להו מכשירין. ט"ן אית דמפרשי הכי מכשיר מזבח הפנימי לדישון עדיף מדישון עצמו. מכשיר, דקאמרת עדיף. מאי ניהו שני גיזירי עצים, כלומ' דמיניהו מכניס גחלים לקטרת, ולהכי עדיף מדישון. למערכה גדולה אזלי, כדאמ' עליה ולא על חבירתה, וממערכה גדולה לא מעיילי לקטרת והיכי מכשרי ב' גיזירי עצים לדישון. ת' אמ' ירמיה שום עצים, כלומ' ב' גיזירי עצים לא מכשרי לדישון, אלא הכי קאמ' אע"ג דב' גיזירי עצים לא מכשרי לדישון הואיל ועצים מיהא דמכשרו שם עצים בעלמ' חד הוא, וכולהו עצים עדיפי מדישון. רבינא אמ', היינו טע' דב' גזירי עצים קדמי לדישון. הואיל והתחיל, במערכות, דעביד מערכה גדולה ושנייה. גומר, ומעריך גיזירי עצים דלא מפסיק בנתיים. רב אשי אמ', לעולם כדאמרי מעיקרא דב' גיזירי עצים הוו מכשרי, ודקא פרכת היכי מכשרי הא אזלי למערכה גדולה אי איפשר דמינה מעיילי נמי לקטרת דאילו לא משכח וכול'. גמרא גמירנא, דהכי איתה. סברא, טע' דמילתא לא ידענא. אין מעבירין על המצוות, אלא אותה מצוה שתבוא לידך תעשנה קודם ואל תשהנה דכת' ושמרתם את המצוות אל תקרי את המַצות אלא את המצְות שלא יתחמצו אלא יעשנה לאלתר כשתבא לידו.
<h2>דף לג:</h2>
המזבח פגע ברישא, דמזבח הוה באמצע הבית היל' כי עייל בפתח הבית קאי מזבח קמיה, אבל מנורה קאי לצדדין לפיכך היה מדשן מזבח הפנימי תחילה. משוך מן הכותל, דחוק מכותל צפוני ב' אמות [ומחצה] כלפי חוץ כלפי עזרה, שלא היה מכוון בין השולחן למנורה. נוקמיה בהדייהו, בינותם בשוה דהא מזבח לא היה כשולחן שהיה אמה רחבו. בענן דחזו אהדדי, שתהא המנורה רואה קצת השולחן, ואילו היה מזבח הפנימי שוה להם לא תהא מנורה רואה שולחן כלל כדאמ' דמזבח הפנימי היה רבוע אמה על אמה ושולחן נמי הוה (נמי) רחב אמה, דנמצא מזבח מגין למנורה כנגד כל רוחב השולחן, דסביר' להו להאי תנא כר' אלעז' ביר' שמע' דאמ' במסכת מנחות בפרק שתי הלחם [צ"ט ע"א] דכל הכלים היו מונחין מצפון לדרום, כלומ' אורכן לרוחב ההיכל, דאי כר' דאמ' ממזרח למערב למה לי משוך הא לא היה מזבח מגין על השולחן אלא אמה אחת ושולחן הוה אמתים ארכו. ש"מ מדריש לקיש, דאמ' אין מעבירין על המצות. עבורי דדרעא אטותפתא אסיר, להעביר על תפילין של זרוע שמניח אותן שבראש תחילה, כי האי גוונא אסור מש' דבזרוע פגע ברישא. היכי עביד מאי דרעא דטוטפתא, כיצד יעשה יניח אותן של זרוע תחילה ואחר כך אותן של ראש, והתם בפרק שלישי דמנחות [ל"ו ע"א] מפיק לה בהדיא מקרא מדכת' והיה לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך. ולא למערכה שנייה. לא צריכי, בבקר בבקר דב' גיזירי עצים להקדים דאמ' ובער עליה ולא על חבירתה מכלל דאותה וכול', דלא צריכי דהא נפקא לעיל דמש' טע' דמכשיר עדיף מקדמי לדישון מזבח הפנימי. דהכא תלתא, בהטבת ה' נירות איכא השתא ג' בבקר, תרי דכתיבי ביה בבקר בבקר בהיטיבו את הנירות, וחד מהני ב' דשני גיזירי עצים דשדינן לה הרי תלתא. והכא, בדם התמיד ליכא אלא ב', חד דכת' ביה את הכבש [ה]אחד תעשה בבקר וחד מהני דב' גיזירי עצים דשדינן עליה הרי ב', היל' האי דכת' ביה ג' בקרים קדים טפי מאידך דלא כת' ביה אלא ב'. דהכא תרי והכא תרי, בדם התמיד איכא ב' כדפרש' וחד בוקר דשדינן לעיל אהטבת ה' נירות הוא דשדינן ולא אהטבת ב' נירות. [מכפר], דם דהוי עדיף הילכ' קדים. ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי וכול', דהכא תלתא דהשתא ליהוו ג' גבי דישון מזבח הפנימי ב' דידיה כדפרשינן לעיל וחד דמוסיפנן הא תלתא, והכא תרי לחוד בדם התמיד חד דידיה וחד דמוספינן עליה. וחד שדייה לדם התמיד, כדלעיל דהוו השתא ביה תרי. דניקדום וכול' אם כן אפסוקי קמאי וכול', דבמאי מפסקת בין הטבת ה' להטבת ב' דאליבא דאבא שאול לא איפשר לאפסוקי דהא אית ליה מטיב הכל ואחר כך יקטיר. הניחא לריש לקיש, דאמ' למה מטיבין הה' נירות בתחילה וחוזרין ומטיבין הב' בפני עצמן שאין מטיבין כולם כאחד. כדי להרגיש, כשנכנס פעם אחרת להטיב, כדכת' בבית אלהים נהלך ברגש, ואליביה ניחא דכיון דהאי טע' דחוזרין ומטיבין לא הוי מדאוריתא אלא מש' הרגש בעלמ' לא איכפת לן אי לא מפסקי בנתיים. אלא לר' יוח' דאמ', מדכת' בבקר בבקר בהיטיבו משמע חלקיהו לב' בקרים, כלומ' ב' פעמים צריך להטיב, דכיון דמפיק חלוקה ממקרא צריך שום דבר לעשות בנתים כדי להפסיק ובמאי מפסקת להו אי איתה כדפרכת, אלא ודאי לאו מילתא היא דקא פרכת. לגופיה, דאמ' רחמ' ליקדמו לשני גיזירי עצים קודם למערכה של קטרת, ואמאי אמרת דלא צריכי. אמ' ליה, הא ליכא למימ' דלאו מי אוקימנא לעיל דמערכה שנייה של קטרת קודמת לב' גיזירי עצים דאמ' עליה ולא על וכול'. ניעביד הטבת ב' נירות ברישא, והדר הטבת ה' נירות, ת' כיון דאתחיל וכול'. וניעביד שית, ברישא, מאי שנא דעביד ה' לחוד. פחות משנים, דבציר מב' אין יכול להיטיב בפעם אחת. שנ' בו בבקר בבקר, דהיינו קטרת. לדבר שלא וכול', דהיינו תמיד דלא כת' אלא בקר אחד, את הכבש [ה]אחד תעשה בבקר וההוא בקר דשדינן לעיל אדם הוא דשדינן ליה ולא אאיברים שלא יהא דבר קרב על מזבח החיצון, ואינך דלעיל דקדמי ליה מש' גזירת הכת' דדרש' קראי עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו.
<h2>דף לד.</h2>
ועולה, היינו תמיד דמשמע עולה והדר מנחה דידה שהיא עשירית האיפה סלת, שלא תהא מנחת חביתים מפסקת בין מנחה לעולה דידה. שום מנחה, כלומ' שום מנחה אמ' רחמ' דליסמיך לעולה קודם דבר אחר. זבח ונסכים, דמשמ' נסכים בהדי זבח דתמיד, דבהדי זבח דמוס(י)ף לא מצית למימ' דהא כת' דבר יום ביומו ומוסף לא הוי בכל יום. תנאי היא, בפרק תמיד נשחט [נ"ח ע"א] בין ר' ישמע' בין ר' עקי'. לאו מי אמרת, בבקר בבקר דכת' גבי קטרת. להקדים, לתמיד. הכא נמי ביום ביום, דכת' גבי לחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו. לאחר, דאחר עבודת היום ליעביד סידור לחם הפנים וסידור בזיכין, דביום משמ' כל היום כשר לכך, וסילוק הישנים אי איפשר בלא סידור החדשים מש' דכת' לפני תמיד. גמר חוקה חוקה מחביתים, כת' בחביתי כהן גדול בסדר צו את אהרן זה קרבן אהרן ובניו וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה א[ו]תה חק עולם לה' וגו', וכת' בבזיכין בסדר אמור אל הכהנים ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו' והיתה לאהרן ולבניו (ואכולהו) [יאכלוהו] במקום קדוש כי קדש קדשים הוא לי מאשי ה' חוק עולם, מה חביתין קודם למוספין אף בזיכין. אי מהתם, מחביתים. ליגמרה כולה מילתא, דליהוו בזיכין קודמין לנסכין כחביתין. להכי אהני ביום ביום לאחר, מכל עבודת היום. בין דם לאיברין, בין זריקת דם להקטר איברים. בין דם לנירות מיבעי ליה, דהא רבנ' דפליגי עליה דאבא שאול במתני' כל ז' ימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנירות, אלמא דבין דם לנירות עביד ליה, ואי' דגרס בין נירות לנירות מיבעי ליה, כלומ' בין הטבה להטבה דהא רבנ' דפליגי עליה דאבא שאול בפרקא קמא אמרי ייטיב הנירות ואחר כך יקטיר, אלא ייטיב הה' ואחר כך יקטיר כדקתני ואחר כך ייטיב הב' שנשארו. בין נירות לאיברים מיבעי ליה, דמיטיב ואחר כך יקטיר, כדקתני לעיל הטבת ב' נירות קודם לקטרת וקטרת קודם לאיברים. לעול' רבנ' היא, והכי נמי מצי למימ' אבא שאול היא, אלא כרבים ניחא ליה לאוקמה. ובסידורין לא קמיירי, דלא נקיט סידורא דכולהו עבודות אלא אורויי בעלמ' הוא דקמורי, דקטרת היתה קריבה באמצע העבודות, ולהכי לא נקט אלא בין דם דהוה תחילת מעשה התמיד לאיברים שהיה סוף. מה"מ, (הקטורת) [דקטורת] של בין הערבים קודם לנסכין, או הואיל וממנחת בקר ילפת לה אימא מה מנחת בקר קטרת קודמת אפי' לאיברין וכל שכן לנסכין שהיה אחר החביתין. כמנחת הבקר כת', והכי קאמ' מה מנחת הבוקר קודמת לנסכין וקטורת נמי קודמת כמותה לנסכים, אף של בין הערבים לא בענן שיהא קודם אלא כשם שהמנחה קודמת שלא תהא אחר נסכים של ערבית, דהאי קרא לא כת' אלא מבין הערבים ואילך, והשתא ילפי מיניה תמיד של שחר דבעי נמי רביעית ההין יין משל שחרית דבתמיד של שחר כת' האי קרא.
<h2>דף לד:</h2>
אלא ר', דאמ' לבשל שחרית כת'. מאי טע', דהיכי משמע ליה דבתמיד של שחר כת'. אמ' קרא לכבש האחד, ונסכו רביעית ההין לכבש האחד. זה תמיד של שחר, דכת' ביה את הכבש [ה]אחד תעשה בבקר. ורבנ', האי אחד לאו להכי הוא דאתא. אלא מאי אחד המיוחד שבעדרו, מוטב שבעדרו, וצריכי דאי כת' בחובה הוה אמינא מש' דלכפרה אבל נדבה דלא מיחייב אימא כל דהא ליתי, ואי כת' בנדבה הוה אמינא דבעי מבחר מש' דמלבו התנדב אותו אבל חובה דבעל כורחו לא. את הכבש אחד היינו חובה ומבחר נדריכם היינו נדבה. איסטנס, מעונג, שאינו יכול לסבול רוב צינה ולטבול בצינה, מחמין לו חמין מערב יום הכיפור'. עששיות, חתיכות גדולות של ברזל, והיינו מחמין לו חמין דתנן. ומטילין, אותן לתוך המים הצונן בבית הטבילה ביום הכיפ'. והלא מצרף, כשמכניס הברזל לתוך המים מתחזק הברזל והויא לה מלאכה. שלא הגיע לצירוף, שאין מחמין אותו כל כך כדי שיעור צירוף, ט"ן שלא שהא במים כדי שיעור צירוף. שאין מתכוין, לצירוף אלא להפיג צינתן של מים. ומי אמ' אביי הכי, דדבר שאין מתכוין מותר. בשר עורלתו, דכת' וביום השמיני ימול בשר עורלתו. אפי' במקום בהרת יקוץ, שאם יש לו בהרת במקום שיש לו למול יקוץ אע"פ שנ' השמר בנגע [ה]צרעת וגו'. קרא למה לי, הא אינו מתכוין אלא לימול. לר' יהו', אצטריך קרא, ומדקא מתרץ אביי הכי ש"מ דסבירא ליה כר' יהו'. הני מילי, דסבירא לי דדבר שאין מתכוין אסור בכל התורה, באיסורין דאורייתא כגון הכא דכת' השמר בנגע הצרעת אין שבות במקדש, אבל כי מכוון לצירוף אסור אע"ג דליכא אלא שבות מש' דלאו צירוף מקדש הוא. (משנה) הביאו לבית הפרוה, לאחר עשיית התמיד ששם היה טובל. ובקודש, בתוך עזרה היתה בית הפרוה. הביאו לו בגדי לבן, לעשות עבודת היום בפנים. בשחר, בעבודת היום שהיה עושה בבגדי לבן. פילוסין, שם בגדים מעולין. של שנים עשר מנים, י"ב מנה היה שווה. הנדיון, בגד לבן מעולה של אותו מקום. אילו, ל' מנה נוטל מן הקודש.
<h2>דף לה.</h2>
פרוה אמגושא, כהן אחד עשאו ששמו פרוה והיה מכשף והיתה נקראת על שמו. להכי קרי ליה פרוה אמגושה שהיו מנגשין את כהן גדול לטבול בה, אמגושא (פרווה) כמ' נוגש, כלומ' כשוטר זה שמנגש את בני אדם. תנא מניינא וכול', בתמיה דקתני הכל שלשים מנה. בציר מהכי, משווה ל' מנה בין של שחרית בין של ערבית. אי בציר מהאי וטפי מהאי, אם רוצה לובש בשחר של כ' ובין הערבים של עשר דעכשיו מוסיף על של שחר ב' מנין ופוחת משל בין הערבים ב', ואי נמי פוחת משל שחר או ב' או ג' או יותר ועל של בין הערבים מוסיף. לית לן בה, הואיל ובין שניהן ליכא פחות מל' ולא יותר דאמ' קרא בעבודת היום כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד וגו' כל הני בד למה לי, אלא לאורויי דצריך בד המובחר מבד.
<h2>דף לה:</h2>
שכלתה עבודת ציבור, עבודת היום. עבודת יחיד היינו מקרא פרשה שקורין ביום הכיפור', וקרי ליה עבודת יחיד מש' דהיא גופה לא הויא עבודה אלא לצורך עבודה היא כדלקמ' בפרק בא לו כהן גדול [ס"ח ע"ב]. ט"ן וח"ע משום דמעכבת אילו של כהן גדול דהוי עבודת יחיד. שימסרנה לציבור, קודם עבודה שמא לא ימסרנה יפה, בקניין בעין יפה, ונמצא זה עובד עבודה בבגדי יחיד שהן של חול. ולבשו בגדים אחרים וגו', ביחזקאל כת' אל אשר לעם לעשות עבודת העם. חשובין מהן, והיכי אמרת דשל שחר עדיפי. בן פיאבי, שהיה כהן גדול. ומסרה לציבור, קודם עבודה. בן חרסום, שהיה כהן גדול. משתי ריבוא, זהובים, ואי' דאמ' רוטלי כסף. כערום, לפי שהייתה דקה והיתה בשרו נראית מתוכה. חוטן, של בגדי כהונה. כפול ששה, בפרק בא לו כהן גדול [ע"א ע"ב], וכיון דכולי האי כפול היאך נראה כערום. כי חמרא במזגא, שאין נראית בשרו ממש אלא כיין שבכלי זכוכית, שהיין נראה עבר הזכוכית אע"פ שהוא עב. באין לדין, לעתיד לבוא לפני הק'. טרפעיקי, היינו איסתירי פלגי זוזא שהן ג' מעין, כדגמ' בכתובות בפרק אע"פ שאמרו [ס"ד ע"א]. לשומר בית המדרש, שמניחו ליכנס בבית המדרש ללמוד. ותקופת טבת הייתה, שהחורף קשה בתקופת טבת שפירקו השלג מעליו. אנגריא, עבודת יחיד. חיי ר' אלעז' אדונינו וכול' אין אנו וכול', שלא היו מכירין אתו לפי שלא ראוהו מעולם והוא לא ראה. טרוד ביצרי היתי, שהגביר עלי יצרי ולא הניחני לעסוק בתורה. (כופף) [כופפת] קומתך, מרוב מכות ויסורין.
(משנה) בא לו, כהן גדול אצל פרו. ופניו למערב, מפר' בגמ'. והן, אותן השומעין. עונין אחריו ברוך שם כבוד וגו', לפי שהיה מזכיר את השם דקאמ' לפני ה' תטהרו, ומיום שמת שמעון הצדיק לא היה א' בשם עצמו אנא ה', אלא אנא בשם.
<h2>דף לו.</h2>
מאן שמעת ליה דאמ' בין האולם ולמזבח חשיב צפון, דקתני פר היה עומד בין האולם ולמזבח ובמקום וידוי שם היה נשחט, ואי לאו דחשיב צפון לא הוה נשחט להתם דכולהו חטאות טעונות צפון. ועד כותל העזרה, צפונית
כנגד כל אורך צפוני של מזבח הוי צפון אבל טפי מאורך דמזבח לא הוה צפון, דצפונו של מזבח בענן והאי לא הוי
צפונו. אף בין האולם ולמזבח, אע"ג דלא צפונו של מזבח צפון הוי, דלא בענן צפונו של מזבח אלא אפי' צפון העזרה ומקום קדוש הוי. בית החילפות, כדתנן (בתמיד) [במדות פ"ד מ"ז], והאולם עודף על ההיכל ט"ו אמה מן הצפון וט"ו אמה מן הדרום הוא היה נקרא בית החלפות ששם גונזין את הסכינין. ולפנים, ממנו בהיכל, שפסול לשחוט שם דלא
הוי צפון לעניין עבודה. לימא ר' אלעז' בר' שמע' היא ולא ר', לר' יוסי ביר' יהו' לא אצטריך למימ' ליה דודאי אליביה
לא הויא דהא לא חשיב צפון בין האולם ולמזבח, אלא אליבא דר' מיבעיא ליה מי אמרי' האי מוסיף דקאמר ר' אדר' יוסי בדר' יהו', אבל בין האולם ולמזבח לא, ולא אתיא מתני' אליביה, או דיל' אדר' אלעז' נמי מוסיף ואית ליה בין האולם ולמזבח דמקום קדוש במתני', השתא ר' אדר' יוסי ביר'
יהו' דקאמ' מקיר המזב' ועד כותל העזרה הוי מקום קדוש לשחוט חטאת הציבור, קא מודית דקא מוסיף אף מקום דריסת רגלי יש' וכול'. אדר' אלעז' בר' שמע' לא מוסיף, בתימ', אלא ודאי כל שכן דמודי דבין האולם ולמזבח הוי מקום קדוש כמקיר המזבח ועד כותל העזרה, מאי מתני' דידיה היא, אמ' ליה ודאי כדקאמרת הוא דכיון דר' מודי דאפי' עזרת יש' הוי מקום קדוש, כל שכן בין האולם ולמזבח, אלא להכי אמרי' דלא כר' דהכי קשיא לן אמאי
קתני מתני' בין האולם ולמזבח נוקמה בכל העזרה דכולה
הוי מקום קדוש להא מילתא בבין האולם ולמזבח, לר' אלעז' ביר' שמע' נמי נוקמה בין כותל העזרה לקיר המזבח דהא אית ליה כר' יוסי. אלא מאי אית לך, לר' אלעז' ביר' שמע' בין מזבח ולכותל מאי טע' לא. מש' חולשא דכהן גדול, דקא עביד עבודות טובא בההוא יומא וקעביד תעניתא ולהכי לא מפשינן ליה הילוכא כי היכי דלא מיחלש, אלא מוקמינן
ליה לפר בין האולם ולמזבח כדי שיהא בסמוך להיכל ויכול ליכנס מיד לאחר שחיטה לעשות עבודה שבפנים, הכא נמי אפי' תימא ר' ובכולה עזרה לא מוקמינן להכי מש' חולשא דכהן וכול'. ראשו לדרום, והיה אחוריו כלפי צפון שהיה עומד מן צפון לדרום, אם כן היכי משכחת לה דפניו למערב. בעוקם, כהן גדול עוקם ראש הפר כדי שיהו פניו למערב, וכיון דבעינן פניו למערב נוקמיה להדיא ממזרח למערב בין אולם ולמזבח שיהא אחוריו למזבח ופניו לאולם והיינו למערב. שמא ירביץ גללים, כנגד המזבח, אבל כי קאי מצפון לדרום אי מרביץ גללים להדי צפון מרביץ ולא להדי מזבח. כיצד סומך (למזבח) [הזבח], הא דכת' וסמך ידו וגו'. ופניו למערב, כדאמ' בעוקם. עון חטאת, כלומ' על מה שהוא מביאו הוא מתוודה. עון לקט שכחה וכול', דעולה מכפרת על אילו. על עשה, כגון מעשר עני שניתק לעשה, כגון לקט שכחה ופאה דבתר לאו דידהו כת' לעני ולגר תעזב אותם.
<h2>דף לו:</h2>
לאו דנבילה, לא תאכלו כל נבילה, לתנא (קאמ') [קמא] דא' עון לקט וכול' הוא הדין דכוותיהו דניתק לעשה למעוטי לאו דנבילה. דלא מעליא, כגון לאו דנבילה דכת' בתריה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה אית ליה כח לעולה לכפר עליה דלא הוי לאו מעליא, ור' עקי' דאמ' אין עולה באה אלא על לא תעשה שניתק לעשה למעוטי לאו דנבילה דלא מכפרא עליה דלאו מעליא הוא דלא ניתק לעשה, דהאי דקאמ' רחמ' תתננה לאו להתירה בהנאה הוא דאתא, אבל הנך דלקט שכחה ופיאה הואיל וניתקו לעשה כעשה דמו. בתעזוב קמיפלגי, בלקט דר' עקי' סבר לא תעשה שניתק לעשה למעוטי לאו דלקט דלא ניתק לעשה, מש' דתעזוב דמעיקרא משמע מקמי לאו, דהכי משמע לקט קצירך לא תלקט לפי שאתה מחייב אותו לעני ולגר דמשמ' תעזוב אותו קודם שתלקט ושתכלה פאת שדך, כלומ' דאין לך זכייה בגויה, ולא דמי ללאו דנותר דהוא ניתק לעשה דכת' לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, דהכא למימ' דמעיקרא מקמי דהוי נותר היל' לאו דלקט לאו מעליא הוא ואין עולה מכפרת עליו. השתא משמע, תעזוב השתא לבתר לאו משמע דהוי ניתק לעשה, וכן ח' מ' נמי. ט"ן וח"ע בלאו דנבילה קמיפלגי לר' עקי' כי האי ניתק לעשה לא חשיב בעשה מש' דהוא הוי תקנתא דלאו דקאמ' לא תאכלו כל נבילה, אלא מאי תעביד לגר תתננה, דהשתא מוקים ליה לאו בדוכתיה, ואנן בענן עשה דלא ליהוי תקנתא דלאו כגון נותר דרחמ' אמ' לא תותירו, והנותר אין לו תקנה אלא באש תשרופו, דהשתא לא מיקיים הלאו כלל אלא נפיל כוליה בהאי עשה, רבנן סברי תעזוב מעיקרא משמ' ולאו שניתק לעשה הוא, דהכי קאמ' מה טעם לא תכלה מפני שאתה מחוייב לעזוב אותו לעני ולגר אבל תקנתא לא קאמ', ומר סבר ר' עקי' השתא משמע והכי משמע לא תכלה אלא היכי תיעביד לעני ולגר תעזוב והוה ליה תקנתא ולא הוה ליה לאו שניתק לעשה. וכן בשעיר המשתלח, דכת' ברישא את כל עוונות. וכן במשה, הוא א' נושא עון, והדר פשע, והדר חטאה. הכרת תיכרת הנפש ההיא עונה בה, אלמא דכרת איכא בעון ואין חיוב כרת אלא בזדון. המרדים, שעושין להכעיס. פשע בי, מרד בי, ותפשע לבנה. וכי אחר שהתודה על הזדונות וכול', בתימ' הא לא עביד הכי אלא כי האי גוונא דברישא מתודה על חטא קל והדר אחטא חמיר מיניה, וכן הוא מתודה חטאתי עויתי וכול'. עשה להן זדונות, עון ופשע כשגגה חטאה ונקה להם. פשיט', דיחיד ורבים הל' כרבים. דקא מסייע ליה קרא, של תורה דקאמ' משה נושא עון ופשע וגו'. קמ"ל, דאפי' הכי הל' כדברי חכמ'. ההוא, שליח ציבור דנחית. וכפר, בעדו ובעד ביתו וגו'. בכפרת דברים, וידוי. לכפרת דמים, זריקה. ונא' להלן כפרה, בעגלה ערופה דכת' כפר לעמך יש', דהתם לא הוה וידוי בעלמ', ואית דמפקי מהתם מחורב דכת' אולי אכפרה בעד חטאתכם, דההיא כפרה לא הויא אלא תפילה בעלמ'. אם נפשך, להקשות ולומ' דבכפרת דמים הכת' מדבר. הרי הוא א' והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, והדר כת' וכפר בעדו. ועדיין לא נשחט, דלבתר הני קראי כת' ושחט את פר החטאת אשר לו, וכיון דעדיין לא נשחט היכי מצינן למימ' דוכפר בעדו הויא בדמים. נילף משעיר הנעשה בפנים דכפרתו בדמים, ולא בדברים לפי שלא היה מתודה עליו.
<h2>דף לז.</h2>
ומנין שבאנא, שא' אנא השם כשמתודה. מה להלן באנא, אנא חטא העם הזה. ומנין שבשם, שא' אנא ה' כדהוו אמרי בימי שמעון הצדיק. מה להלן בשם, אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי וגו'. מאי דהוה הוה, דמעשה חורב כבר עבר ושוב אין לאומרו בשם והיל' לאו שפיר הוא דילפינן לה ממילתא דנהיגא לדורות, אבל הא שפיר למיעבד דנילף עגלה ערופה דצרכינן למידע תיקונה דאכתי נהיגא מחורב דעבר כבר. והתנן, במסכת סוטה [מ"ו ע"א]. זכר צדיק עולמים, הקב"ה.
(משנה) בא לו למזרח עזרה, שלאחר וידוי היה יוצא מבין האולם ולמזבח מצפון ומהלך בעזרה למזרחה. שהוא צפון המזבח, מפר' בגמ'. ראש בית אב, של אותו יום. וקלפי, ארגז קטן שאינו מחזיק אלא שתי ידים, כדלקמ' בפרק טרף בקלפי [ל"ט ע"א]. ובה, באותה קלפי. אשכרוע, ברוש צוייש בלע'. בן גמלא. (גמרא) דקאמ' לצפון המזבח, ולא לצפון העזרה, מכלל דצפון המזבח לא הוה צפון עזרה דמזבח קאי כוליה בדרום וכי אזיל בצד כותל צפוני של מזבח הוה קאי בדרומה של עזרה דהשתא כי אזיל למזרח העזרה בצפון המזבח אזיל צפונה, ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'. מריבוי דה' משמע לן דבענן צפון העזרה פנוי מן הכלים, כלומ' שלא יהא בצפונו שום כלי ואפי' מזבח. ט"ן ואי' דגרסי מן הכלום, כלומ' שלא יהא שם כלום, וכך מצאתי בפרק קדשי הקדשים צפון שיהא צפון מכלום ואפי' מן המזבח. והא רישא, דקתני היה עומד בין האולם ולמזבח אוקימנ' לעיל כר' אלעז' ביר' שמע' דקאמ' בין האולם ולמזבח צפון הוי, אלמא דמזבח בצפון קאי. ת' כולה ר' אליע' בן יעקב היא, דמזבח ודאי לאו בצפון קאי. ותני, הכי לעיל במתני' ופר היה עומד בין האולם ולמזבח, שהיה עומד בצפון העזרה כנגד בין אולם ולמזבח ולא בין האולם ולמזבח ממש. תנן הסגן מימינו, דכהן גדול רביה הוה. שלשה שהיו מהלכין וכול', לעניין דרך ארץ קאמ'. גבריאל, הוה חשיב מרפאל. תרגמ' רב שמואל וכול', היכא אמרי' הרי זה בור. כדי שיתכסה בו רבו, שהולך בסמוך לו ומתגדל אצלו ומכסהו ממנו לומ' שהוא גדול כמותו, והא דקתני גדול לימינו לא לימינו ממש שיהא סמוך לצד ימינו אלא הולך במעט רחוק הימנו שיהא כנגד ימין רבו קצת מאחריו. והתניא, אחורי רבו וכול' והיכי אמרת שילך מאחריו במעט. ת' דמצדד אצדודי, שלא יהא לא אחורי[ו] ממש ולא כנגד ממש ובכי האי אמרי' גדול מימינו וקטן משמאלו. גורלות, סתם כת' דמשמ' גורלות של כל דבר יכול לעשות בין של עץ בין של מתכות. יכול יתן שנים, שכת' בהן לשם על זה שלש[ם], ושנים שכת' בהן ל[ע]זאזל על זה של עז[א]זל, ולא להגריל אלא להניח, ומאי זה שעיר שירצה יאמר לה' חטאת, מאחר שקיים מצות נתינה דכת' ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. ת"ל גורל אחד, דעל ידי הגרלה בענן ושלא יהא אלא אחד של שם ואחד של עזאזל שהשם כתוב עליו קודש לה'.
(משנה) דד, כעין קנה, בלע' ברוצון, שלא היו בו מתחילה קודם לכן אלא שנים. מיכני לכיור, גלגל שבו מוליכין הכיור למקוה בערב כדי שלא יהו מים שבכיור נפסלין בלינה, דכל מה שקדוש בכלי שרת נפסל בלינה, ולפיכך היה בו גלגל שיהיה בו נוח להוליכו ולהביאו כל זמן שהן רוצין. הילני, ובמשנה מדוייקת נקוד הילני. נברשת, כעין רשת שלועזין ריד, והוא למעלה מפתחו של היכל וכן ח'ע' נמי. ט"ן וח"מ נברשת מנורה. פרשת סוטה, כדי להעתיק ממנה פרשת סוטה כשהיו משקין אותה. ניקנור נעשו נסים וכול', מפר' בגמרא. ואילו לגנאי, מתני' מיירי קודם שמצאו תשובה לדבריהם, ואילו דבענן למימ' מזכירין לגנאי כגון בית גרמו וכול'. הוגרס פרק השיר, עניין השיר היאך היו משוררין. ע"א פרק שהיה יודע לתקן השיר ולהנעימו, ובלע' רפרייט, כמ' ויתפרקו נזמי הזהב. בן קמצר על מעשה הכתב, שהיה נוטל ד' קולמוסין בד' אצבעותיו וכותב השם בבת אחת, שלא היתה אות קודמת לחבירתה ולא היה מפסיק בנתים. על הראשונים, על בית גרמו ובית אבטינס והוגרס אע"פ שמזכירין לגנאי נאמר זכר צדיק לברכה, לפי שמצאו תשובה לדבריהם כדאמ' בגמ', ט"ן וח"ע על הראשונים אותן שמנויין במשנה של שקלים שמזכיר את כל הממונין שבמקדש ואחר כך מזכיר בית גרמו ובית אבטינס והוגרס בן לוי ובן קמצר, ועל הראשונים שמנויין תחילה נאמר זכר צדיק לברכה ועל אילו אחרונים שמנויין באחרונה נאמ' ושם רשעים ירקב. ועל זה, בן קמצר נאמר שם רשעים ירקב, מפני שלא מצא תשובה לדבריו. (גמרא) י"ב אחיו, ושוחט לא קחשיב מש' דשחיטה כשירה בזר וזר לא בעי קידוש. דהוו משקעו ליה, לכיור בגוה, בתוך הגלגל כדי להוליכו למקוה. לדידהו, לכלים עצמן.
<h2>דף לז:</h2>
בידות סכינין, קאמ' דעשה של זהב דלא איפשר למיעבד להו לדידהו של זהב דאם כן לא ליהוו חדין ולא יהו חותכין יפה. וידות כלים וכול', אכתי הדר קושיין לדוכתיה וניעבדינהו לדידהו זהב. תרגומ', להך ברייתא דקתני ידות הכלים. בקתתא דנרגי וחציני, דלדידהו נמי לא איפשר למיעבד של זהב [כ]בסכינין. וניצוצות, יוצאין מחמת אודם החמה והזהב. שאנשי משמר משכימין, יותר מידיי. ואנשי מעמד מאחרין, יותר, אלמא דאותן שבמקדש לא היו קורין קרית שמע בזמנו. אמ' אביי, כי אמרי' היו יודעין שהגיע זמן קרית שמע. לשאר עמא דבירושלם, קאמרי', שהיו עומדין מבחוץ שהיו ניצוצות נוצצין כנגד פניהן, אבל אנשי משמר ומעמד לא היו מסתכלין באותה נברשת שלא היה להם פניי לכך. מגילה לתינוק, דהתם במסכת גיטין [ס' ע"א] (וקבעו) [קבעי] אי כותבין אי לא, בין למן דאמ' תורה חתומה ניתנה בין למן דאמ' מגילה מגילה ניתנה. באלף בית, שלא היה כותב כל התיבות שלימות אלא אותיות ראשונות של תיבות לרמז בהן אלף בית דהא באלף איכא ג' אותיות ולא כתבינן אלא (אלף) [א'], והכי נמי בבית, הכא נמי לא כתבינן אלא אותיות ראשונות של תיבות. כשהוא כותב, כשהכותב כותב מגילת סוטה להשקותה. מה שכת' בטבלא, דמשמ' כל הפרשה שלימה כמ' שכתובה בטבלא לא פחות ולא יותר במה שכת', משמ' דראשי התיבות היו כתובין בה ולא יותר ובאותן סימנין היה כותב כל הפרשה כולה. ומה כת' בטבלא אם שכב וגו', אלמא דכל הפרשה כתובה שם.
<h2>דף לח.</h2>
בסירוגין, שלא היו כת' שם כל הפסוק אלא ראשי הפסוקין כתובין התיבות שלימות ומיכן ועד סופן ראשי תיבות. נחשול, רוח סערה. והטילוה לים, כדי להקל המשאוי. עמד הוא, ניקנור. וכרכה, וחבקה. לנמילה, פורט בלע'. היתה מבצבצת, אותה חבירתה שהטילו לים. רהיטנו, אילו הדלתות שבני אדם רצין ונכנסין בהן. אלא בירתים, כלומ' שברייה שבים הקיאתו. ע"א אלא כריתים כלומ' שכרתו הדלתות ברית שלא תיפרד אחת מחבירתה. להיות של זהב, להיות מצופין זהב. נחושתן, של שערי ניקנור. מצהבת, קלניתא, היינו משוחרר כלומ' שהיה נחשת נקי ומוצהב, והיה יפה כשל זהב. לאופות כמותן, שהיו הפנים שוין. לרדות, להפריש הפת מן התנור, ואחר כך שהיו אופין בחוץ לא היתה פיתן מעפשת. לכבודו ברא[ו], כגון אילו שבקיאין כל כך והיתה פיתן יפה דכולי האי הוי כבוד מקום ולכך יחזרו למקומן. בכל יום וכול', קודם לכן. ועל דבר זה, נמי דבענן למימ' מזכירין אותן וכול', ואי' דפרשי ועל דבר זה בלבד אבל תשובתן לא הועילה להן. לפטם, לעשות הקטרת ולפטם הבשמים יחד. שהללו, של בית אבטינס. מתמר ועולה, כמקל. למענהו, ברא, לעיל גבי לחם הפנים דהוי מידי דחוץ דכולהו חזי ליה דקאמ' לכבודו ברא, אבל גבי קטרת דהוי לפני ולפנים ביום הכיפו' דליכא דחזי ליה אלא המקום לחוד קאמ' למענהו ברא. ולמעט כבוד שמים, כבודו של הקב"ה שלא רצו ללמוד לש[ו]ם אדם במקומו, דלעולם כבוד שמים עומד. סח לי, סיפר לי. פעם אחת יצאתי וכול' מבני בניהם, של בית אבטינס, ומה ראית עכשיו שנזכרת מעשה אבותיך. מעלה עשן, שם ירק. הרי (היא) [הוא] לך, שאתה צנוע. וסחתי דבר לפני ר' עקי', שאמרו לו לעיל שבועה היא בידינו וכול'. מעכשיו אסור וכול', דודאי לשם שמים הן מתכונין. בשמך יקראוך, כל מה שמגנין אותך ומחרפין אותך אל תחוש לכך שלבסוף יקראוך בשמך כראוי לך ומתפרסמין מעשיך הטובים, כאילו, שבתחילה היו מזכירין אותן לגנאי ולבסוף הזכירום לשבח על שם שהיו מתכוונין לשם שמים דקאמ' ומעכשיו אסור לספר וכול'.
<h2>דף לח:</h2>
ומשלך יתנו לך, אע"ג דכפלו להם שכר משלהם היה דהא אותן אומנים לא היו יודעין לעשות כמותן. ואין אדם נוגע במוכן לחבירו, מה שמזמנין לאדם מן השמים להיות פרנסתו בכך אין שום אדם יכול (אדם) לנגוע בו ולגזול ממנו, כמ' אילו בית אבטינס ממה שהיה מוכן להן אותן אומנין שהביאו לא יכלו להם, ויש או' משלך יתנו לך משום דאין אדם נוגע במוכן וכול' הנה נמצא דמשלך הוא. ואין מלכות נוגעת בחבירתה, וכן כמו אילו אומנים שבאו ממלכות אלכסנדריא (וכול') ולא עלתה בידם להתקיים במלכות יש'. ומשלך יתנו לך, ממעשיך הטובים ישבחוך. בנעימה, שהיה מאריך בקול. בין הנימין, של כינור כמו [עירובין ק"ב ע"ב] נימא נפסקה לו. ט"ן בן שני נקבי חוטמו שמחלק הקול לכאן ולכאן כשנים. נזקרין בבת ראש, נופלין ביחד מחמת ביעות הקול. דלא מסקינן בשמייהו, שאין מזכירין אחרים בשמן ולא יכנה אדם שם בנו בשמותם. מודדתו בטפחים, ולכל טפח וטפח שהיה גדל נותנת משקלו זהב, ודואג רשע היה אלמא דמסקינן בשמייהו. חזי מאי סליק ביה, מאי אירע לו לבסוף, שהרי אכלתו אמו. צדיק מעצמו, מתברך ולא מאחר. דכת' זכר צדיק לברכה, דלא כת' צדיקים. מחבירו, עם חבירו מתקלל דכת' ושם רשעים ירקב. מדאורייתא, דההוא קרא הוי מדברי קבלה. כיון שהזכיר לאברהם מיד מברכו דכת' ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו'. כיון שהזכירן אנשי סדום מיד הזכירן לגנאי דכת' ואנשי סדום רעים וחטאים וגו'. עובדיה, דר בין אחאב לאיזבל. עשו, [דר] (ד)בין יצחק ורבקה. אתה למד, כלומ' שבסמוך לה קללתן של רשעים. הדעת מאסת, דהיינו תורה. כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, מצוקי ארץ היינו צדיקים, והכי קאמ' לפי שהיה גלוי לפני הקב"ה שהן מועטין שתל אותן בארץ כתבלין שנותנין מהן מעט בתבשיל לטעם בעלמ'. ואית דמפקין רוב שנותיו ג' יתירין וי' דחסירין הרי ל"ו היינו רוב, דמצי למימר רגל חסיד שמור ושנותיו של אדם שבעים שנה דכת' ימי שנותינו בהם שבעים שנה. רגלי חסידיו ישמור, בשביל חסידיו ישמור לאילו שעמהן, רגלי כמ' ויברך אותך לרגלי. תרי משמע, בתימ' ואיהו אמ' בשביל צדיק אחד. רגלי חסידיו, רגלו משמ' סוף, כלומ' גמר שנותיו, והאי רגל משמ' לשון הרגל כלומ' שהורגל בעבירה לבוא לידו פעם ראשונה וכול', רגלי משמ' כמ' שלש רגלים. פותחין לו, מקום שהוא יליץ מעצמו. ואם נמשך אחר ענוים יתן לו חן הקב"ה שמסייעו.
<h2>דף לט.</h2>
נפט, דבר מוסרח. מדוד לעצמך, אתה לבדך שאינו מסייעו. אלא ונטמתם כת', בלא א' דמשמ' לש' טימטום. מקדשין, נותנין לו שכר טוב.
טרף בקלפי, שהיה מכניס שתי ידיו לתוכו בפתאום ונוטל הגורלות בחטיפה, שאינו יודע אי (זו) [זה] עלה בימינו ואיזה בשמאלו כדמפר' בגמ', ואפרקין דלעיל [ל"ז ע"א] קאי דקתני בא לו למזרח העזרה וקלפי הייתה שם וגורל שעולה לו בימין נותן על השעיר העומד לימינו ואותו שבשמאל נותן על השעיר משמאלו, שכך היו עומדין לפניו השעירים אחד לימינו ואחד לשמאלו. כתוב עליו לשם, כלומר עליו ה'. הסגן, שהיה א' לו הגבה ימינך, כלומ' שבימינו עלה אותו של שם. ראש בית אב, העומד לשמאלו א' לו אישי וכול'. וא', על של שם לה' חטאת. והן, העומדין שם. עונין, אותן אחריו וכול'. (גמרא) למה לי טרף, דשקיל בחטיפה, ומצטרף מערבבין יחד כי ההיא במסכת שבת ובלבד שלא יטרוף. כי היכי דלא ניכוון ולישקול, דאי שקיל בניחותא מכוון ושקיל, ולא הוי בגורל כי האי גוונא. ושל חול היתה, דלא הויא ממון גבוה אלא ממון חול. אלא שתי ידים, ואינו יכול לכוון ולמשמש הכתיבה שבהן. מתני', דקתני דכהן גדול לחוד מכניס שתי ידיו. דלא כי האי גוונא, הכא דאמ' כהן וסגן מכניסין ימיניהן. דבר מיל(י)ך, אמור מה שאתה צריך לומר לה' חטאת, שאע"פ שעלה בידו דסגן כהן גדול א' וסגן אינו א' כלום, אלא מחזיר הגורל לכהן גדול ונתנו על השעיר של שמאל לאחר שאמ' לה' חטאת. ונימא ליה סגן, גופיה דבר מילך, ראש בית אב אמאי קאמ' ליה מידי. חלשא דעתיה, דסבר עכשיו מתגאה הוא עלי. למה סגן ממונה, כלומ' לאיזה דבר הוא ממונה. שאם אירע בו פסול וכול', אבל אינו ממונה להכניס ידו עם כהן גדול בקלפי, ולח"ע למה סגן מי(י)מינו לשון ימין. ששימש שמעון הצדיק, בכהונה גדולה. והיה לשון של זהורית, שהיו קושרין בראש שעיר המשתלח מלבין והיו יודעין שמתכפרין עוונותיהן כדכת' [ישעיה א'] אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. דולק, לילה ויום. ולא היו כהנים צריכין להביא וכול', כדי שלא יכבה האש שהרי
אינו כבה ומוצ(י)אין שם אש כל שעה. מצות עצים, דכת' וערכו עצים על האש. שמגיעו כזית, שהיה מגיע לכל אחד כזית. שאוכל ושבע, ולפיכך לא היה להם בושת אם מקבלין הימנו. נשתלחה מאירה, משני דברים אחת שלא היה מגיע לכל אחת אלא כפל, ואחת שלא היה שבע. מושכין ידיהן, לעצמן ולא היו מקבלין הימנו כלום שהיה ביזוי להם לקבל.
<h2>דף לט:</h2>
בן חמצן, בן גזלן. מאי קראה, דחמצן היינו גזלן, חמצן משמ' חמסן. ולא חומץ, כדגרסי' במסכת סנהדרין מיכאן שנזקקין לתובע תחילה ששומעין דברי (בנגזל) [הנגזל] הצועק לפניהם ואחר כך דברי הגזלן. נכנס עמי, לפני ולפנים. לבוש שחורים, שהיה מתאבל עליו. ונמנעו עליו אחיו וכול', מפני שיריאים להזכיר. מלבלב, מוציא פרח. פירותיהן, של זהב. בזמנן, בזמן ששאר אילנות מוציאין פירותיהן. פרנסה, שמוכרין אותן. בוידוי ראשון, שעל פרו שמביא בשביל ביתו. בוידוי שיני, שעל פרו שמתודה עליו פעם שנייה בעד שבטו, כדקתני מתני' [מ"א ע"ב] בא לו אצל פרו שנייה. וכבר אמר וכול', כלומ' פעם אחת אירע שאמ' כהן גדול אנא ה' וכול'. ציר דלתות, כשהיו פותחין ונועלין. מתעטשין, אשטרונדיר בלע'. לא היו צריכות להתבסם מריח הקטרת, לפי שריח הקטרת מיבסמן. להתקשט, קישוט עדיף מביסום דקישוט היינו בכל גופה. בהדי מיכוור. מבין כתליה, שאע"פ שהיתה חריבה [ו]כבר עברו כמה שנים, היתה עדיין אותה קטרת שהקטירו שם בעוד היות המשכן בשילה טרף. עליית גורל מתוך קלפי מעכבת, שאם נתן עיניו בקלפי לאחר שהשים ידו לתוכו וראה אי זו עולה לו לימין ואיזה לשמאל לא עשה כלום אלא אם כן העלם מתוכו, שהרי ביום הכיפור' מקדש הגורל את השעירים ולא השם כדלקמ' וכי האי גוונא לא הוי גורל. הנחה, על השעירים. אליבא דר' יהו', פלוגתא לקמ' בפרק הוציאו לו בבגדי לבן מבחוץ מעכבי. הני מילי, דקאמ' ר' נחמיה מעכבא בעבודה. הגרלה, עליית גורל מתוך קלפי. לאו עבודה היא, ואפי' ר' נחמיה מודי דלא מעכבא. ש[א]ני הכא, בהגרלה. דתני ביה קרא, דכת' בה אשר עלה תרי זמני, והיל' אפי' ר' יהו' מודי דמעכבא. לא הגריל כשר, דהגרלה לא מעכבא. הא מני, דקתני אם לא הגריל כשר, ר' יהו' היא.
<h2>דף מ.</h2>
אלא לאידך לישנא דאמרת פליגי, אליבא דר' יהו'. בשלמ' למן דאמ' לא מעכבא, מוקי הא נמי אם לא הגריל כשר כר' יהו'. אלא למן דאמ', דאפי' ר' יהו' מודי דמעכבא אם כן האי במאי מוקים לה לאו ר' יהו' ולאו ר' נחמיה, אלא מדקתני אם לא הגריל כשר אלמא עליית גורל אינה מעכבת וקשיא לר' יניי ומשני עליית גורל מעכבת וכול' לא תימא מצוה להגריל אלא תני מצוה להניח ואם לא הניח כשר, אבל הגרלה מעכבא. ולהתוודות, על שעיר המשתלח. וכי תימא הכא נמי, האי לא הגריל כשר היינו להניח. אימ' סיפא וכול' אילימ' לא הניח, אבל עלייה נעשת שאם לא העלה פסול שלא בהגרלה. דברי ר' שמע', דסבירא ליה דלא מעכבא, אלא ודאי מאי לא הגריל דקאמ' ר' שמע' לא הגריל ממש, התם נמי לא הגריל ממש והדר קושיין לדוכתיה, לעול' לא הגריל דקאמ' לעיל הוי הנחה, ודר' שמע' הוי הגרלה ממש והא דלא קתני בהדיא אם לא העלה כשר היינו מש' דר' שמע' לא ידע מ[א]י קאמרי' וכול'. פליגנא עלייכו בחדא, בוידוי לחוד דסבירא ליה אם לא התודה פסול, אבל אם לא הגריל מודינא לכו דכשר. ואי הגרלה הנחה קא אמריתו, בהגרלה של הנחה דכשר, אבל בעלייה דסבירא לכו דמעכבא. פליגנא עלייכו בתרתי, דסבירא לי בהגרלה דלא מעכבא ובוידוי דמעכב, אבל אי הוה ידע דהגרלה דרבנן הויא הנחה ודאי הוה אמ' בהדיא אם לא העלה כשר דליפלוג וליכשר אף בעלייה. פר מעכב את השעיר, דכל זמן שלא עשה מעשה הפר אינו יכול לעשות מעשה שעיר שבכל עבודתם היה פר קודם לשעיר, שכך סדר עבודתם, תחילה מתודה על פרו, ואחר כך מגריל על השעירים, וחוזר ומתודה וידוי שיני על פרו ושוחטו, ומקטיר קטרת שלפני ולפנים, ונותן מתנות של פר שלפניי ולפנים, ואחר כך שוחט את השעיר ונותן מתנותיו לפני ולפנים, וחוזר ונותן דם הפר מתנות שבהיכל, ואחר כך נותן מדם השעיר מתנות שבהיכל, ואחר מערה מדם הפר לדם השעיר ונותן מתנות על מזבח הזהב שבהיכל. דאי אקדמיה לשעיר וכול', דהא פר בעי לאקדומי. מאי ניהו, דאיכא בפר דמצי עביד קמי שעיר, מתנות דשעיר בפנים, לפני ולפנים. חוקה כת' ביה, בעבודת פנים והיתה זאת לכם לחוקת עולם, שאם הקדים מעשה לחבירו לא (אמ') [עשה] כלום, אלא לאו היינו אין מעכב דקתני. דאי אקדים מתנות דפר בפנים מקמי הגרלה, דשעיר. ומדכסדרן לא מעכבי, שאם איחר הגורלות אחר זמנן ליכא עיכובא, מכלל דהגרלה לאו עיקר עבודה היא (ולא) כלל, ואפי' ביטלה לגמרי, וקשיא למן דאמ' הגרלה מעכבא. מתנות דפר במזבח, במזבח הפנימי קודם מתנו' וכול', ואע"ג דבבגדי לבן עביד לה לא מעכבא הואיל ובחוץ הוא. דר' יהו' היא וכול', והא קתני והשעיר אינו מעכב את הפר במתנות שבפנים, אלמא דלאו במתנות שבהיכל קמיירי ואכתי קשיא, אלא ודאי כדאוקימנא ליה הגרלה נמי לא מעכבא הוא. הא מני ר' שמע' היא וכול', ור' ינאי דאמ' מעכבא כר' יהו'. ואיב' אימ' לעולם ר' יהו', ולא תידוק מינה הגרלה נמי לא מעכבא דהכי איכא למידק. נהי דכסדרן לא מעכבי וכול' ואזדו לטעמייהו, ר' יהו' דאמ' מעכבא ור' שמע' [ד]קאמ' לא מעכבא.
<h2>דף מ:</h2>
(והא) [יהא] זקוק להיות חי, דאין צריך להביא אחר אם מת. עד שעת מתן דמו של חבירו, שעיר של שם. דברי ר' יהו', דאם מת שעיר המשתלח קודם מתן דמו של חבירו יביא שנים ויגריל עליהם דצריך להיות חי עד שעת מתן דמו של חבירו, אבל אם מת אחר מתן דמו של חבירו אינו מביא דהגרלה מעכבא, ור' שמע' א' עד שעת מצותו של חבירו ושעיר המשתלח אינו מביא דהגרלא מעכבא. ר' שמע' א' עד שעת וידוי דברים, שלו להיות חי, ואם מת לאחר מתן דמו של חבירו יביא אחר דהגרלה לא מעכבא, אבל אם מת לאחר וידוי אין צריך להביא אחר, וקודם וידוי צריך להביא דודוי מעכב. כדתניא, יעמד חי לפני ה' לכפר עליו. בכפרת דמים, דאע"ג דהאי קרא משתעי בשעיר המשתלח אפי' הכי האי לכפר אכפרת חבירו היינו מתן דמים והכי קאמ' יעמד חי שעיר המשתלח עד שעת מתן דמו של חבירו. בכפרה שבגופו, דכוליה קרא בשעיר המשתלח משתעי, והכי קאמ' דצריך שעיר המשתלח להיות חי עד שעת כפרה שעושין בגופו, דהיינו וידוי שמתודה עליו. עלה, גורל של שם בשמאל. לרדות, לשלוט, כמו [מ"א ה'] כי הוא רודה בכל עבר הנהר, כלומ' ליתן פתחון פה למינין שהן מתרעמין ויאמרו גורל זה מה מועיל הואיל והוא מחזירו, ובשביל כך אסור להחזירו. כיון דקבעתיה שמאל, כיון דעלה לו הגורל של שם על שמאל וקבעו לשעיר העומד לשמאלו לשם היכי מצי מהדר ליה אימין, אלא ודאי הגרלה לא מעכבא, ולאו עיקר הוא אלא לו ולשעירו, הגורל שעלה לו בשמאלו והשעיר העומד משמאלו יחזיר לימין. אילו נאמ' [וכול'] אשר עליו, ולא נאמ' אשר עלה. הייתי א' יניחנו עליו, דמעכב מדכת' עליו מכלל דצריך להניחו עליו. כיון שעלה, בידו הגורל שוב אינו צריך להניח. למאי, קתני שוב אינו צריך. אילימא למצוה, דעלייה מצוה היא ומיכן ואילך אפי' מצוה ליכא. מכלל דהנחה מצוה נמי לא, והכת' עליו דמשמ' דמצוה לעכב. אלא לאו לעכב, דחובה לעלות ואם לא עלה פסול, ואי עלה שוב אין צריך לעשות מש' חובה מכל מקום מצוה להניח. ש"מ, דהגרלה ממש מעכבא. אמ' רבא, מיהא לא תפשוט דהגרלה מעכבא. והכי קאמ' וכול', שוב אינו צריך לשהותו על השעיר. עד שעת שחיטה, דאפי' מצוה ליכא, אבל להגריל ולהניח איכא מצוה, והיינו אשר עלה, כלומר שמצוה להעלותו מן הקלפי ולהניחו על השעיר, אבל עד שחיטה לא צריך שיהא עליו. אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת, דמשמ' שעשהו הגורל חטאת, ואין השם שאם היה א' בלא גורל זה יהא לשם לא עשה ולא כלום. שיכול, לדונו מקל וחומ' שהשם עושהו חטאת. קדש השם, בשאר הקורבנות דעלמ' שאין צריך לומ' אלא תהא זו חטאת וזו עולה.
<h2>דף מא.</h2>
סיפרא, תורת כהנים. אלמא הגרלה מעכבא, אפי' לר' יהו'. מתפרשות, איזו לחטאת ואיזו לעולה. אי בלקיחת בעלים, כלומ' הפרשת בעלים שהפרישן לחובתו ואמ' זו אני מפריש לחטאת וזו לעולה. אי בעשיית כהן, שאם לא קרא עליהם שם עד שבאו ליד כהן, כהן יכול להקריב איזו שירצה לשם חטאת ולשם עולה. אמ' קרא ולקח ועשה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה, והוא הדין לשאר קורבנות. והא הכא, גבי שעירים דבשעת הגורל לא הוי לא שעת לקיחה ולא שעת עשייה, ודכוותה קאמ' דבשאר קורבנות שלא קידש הגורל קידש השם, ותו דהכא נמי קאמ' קידש הגורל אלמא דקא קבע השם שלא בשעת עשייה ושלא בשעת לקיחה אם אמ' זה לחטאת וזה לעולה, ת' הכי קאמ' וכול'. מטמא מקדש עני, עני שנכנס למקדש בטומאה בשוגג והפריש בזמן שהוא עני והעשיר קודם שהקריבו דהשתא צריך להביא כבש לחטאת. ואחר כך אמ', על מעות שהפריש לקינו בעניותו. מוסיף, עוד מעות על דמי חטאתו. ומביא חובתו, כבש אחד לחטאת, דכיון דזו חטאת וזו חטאת, ואע"פ שהפרישם לצורך פרידה יכול להביא בהם בהמה, אבל מדמי עולה אין יכול להביא חובתו מש' דחובת עשיר הוי כבש אחד לחטאת [ו]אין יכול (להביא חובתו מש' חובת עשיר) לשנות אותן דמים, אלא [יקח] מאותן דמים ראשונים שהפריש לעולה (ו)יקנה עוף ויבא עולה לנדבה. והא הכא, דכי אמ' אילו לחטאתו ואילו לעולתו לא הוי לא שעת וכול' אפי' הכי קבע מאי קאמ' שהרי אינו יכול לשנות מדמי עולה לחטאת. ותסברא, דהא מתרצתא היא. מטמא מקדש עשיר, שהיה עשיר בשעה שנכנס למקדש בטומאה. והביא קרבן עני, דעכשיו עשיר ומעיקרא הוה עני מקמי דאייתי האי קרבן לא יצא. היכי קבע, מאי דאמ' אילו לחטאתי ואילו לעולתי דמשמ' שהוא חייב. אלא מאי אית לך למימ', ולתירוצי הא קשיא דהיכי קבע דאין יכול להוסיף אלא צריך לו להביא קרבן עשיר דלא תימא דלאחר שהעשיר אמ' אלא (ו)כבר אמ' משעת עניותו דהשתא הוה מטמא מקדש עני וצריך להביא קרבן עני ולהכי קבע. הכא נמי, מתריצנא לך הא דמקשית לי והא הכא דלאו שעת לקיחה ולאו שעת עשייה, לא תימ' ואחר כך אמ' שלא בשעת לקיחה אלא אימ' שכבר אמ' בשעת הפרשה ולהכי קבע אבל שלא בשעת לקיחה לא. דאמ' יצא מאי איכא למימ', השתא ליכא למיפרך היכי קבע ולא אצטריך לתרוצי וכבר אמ' ומתרצתא היא והדר קושיין לדוכתיה.
<h2>דף מא:</h2>
ואחר כך לקח, במעות שהפריש לקינו ובשעת לקיחה אמ' אילו לחטאתו וכול' פרידה זו לחטאתי וזו לעולתי, והיל' קבע הואיל דיצא. מאי ניהו, כלומ' הואיל ואוקמת לה בכגון שלקח, אם כן הא דקתני מוסיף ומביא חובתו וכול' שוב היאך מוסיף על אותן דמים הא לאו מעות נינהו דמצי לאוסופי עלייהו. דפריק ליה, לחטאת העוף ומוסיף על אותן דמים. והא אין פדיון לעוף, כדתנן במסכת מנחות בפרק המנחות והנסכים [ק' ע"ב] העופות והעצים ולבונה וכלי שרת אין להן פדיון שלא נאמר אלא בהמה. שלקח פרידה אחת, שלא קנה עדיין אלא קרבן אחד. אי עולה זבן, אי קרא שם עולה על אותה פרידה שלקח מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו שנשארו שלא לקח בהן כלום, והך עולה דזבן לנדבה אזלא [דמ]דמי עולה אינו יכול להביא חטאת. אי, הך פרידה דזבן לשם חטאת זבן. אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו, אע"פ שעדיין לא לקח בהן מאותן דמים שנשארו כלום לפי שבשעת לקיחה הפרידה [ה]אחת קבען לעולה, והפרידה לחטאת ומעולה לחטאת אי איפשר לשנות. למיתה, דבנדבה לא איפשר לאייתויי חטאת כמו עולה, ויביא דמים אחרים ויקנה בהן חטאת. ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא, והיכי אמרת מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא. שאני התם, גבי מצורע דלהכי לא יצא דכת' גביה זאת דמשמ' דאינו יוצא אלא בקרבן שדינו להביא. רישא נמי, דקתני מצורע עני שהביא קרבן עשיר אמאי יצא. רבי רחמ' תורת, דאפי' עני שהביא קרבן עשיר יצא. ותניא, בניחותא. ת"ל זאת, דמיעט. ונילף מינה, מטמא מקדש ממצורע לר' חגא דאמ' יצא היכא דעשיר מביא קרבן עני. מיעט רחמ' ואם דל הוא, דכת' גבי מצורע דמשמ' כשהוא דל יביא קרבן עני ולא כשהוא עשיר, והוא ניהו דלא יצא כי מביא קרבן עני בשעת עשירותו, אבל אחר כגון מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא דכת' הוא ולא אחר.
(משנה) זהורית, היינו תולעת שני. כנגד בית שילוחו, כנגד השער שבו משלחין אותו לעזאזל. ולנשחט, לשעיר שבפנים שהיה נשחט. (גמרא) איבעיא להו, הא דקתני במתני' ולנשחט וכול'. אקשירה קאי, והכי קאמ' שהיו קושרין לו לשון של זהורית בצוארו כנגד בית שחיטתו. או אעמידה קאי, והכי קאמ' כשם שמעמידין שעיר המשתלח כנגד בית שילוחו כך מעמידין את הנשחט כנגד מקום ששוחטין אותו שם. ולנשחט, קושרין כנגד בית שחיטתו. זה (כזה) [בזה], נשחט כמשתלח, ואף בשביל כך קושרין בנשחט שלא יתערב באחרים. אלא באחריני מיערב, האי נשחט הואיל ולא קטיר ביה כבשאר שעירים שיש שם כגון שעירי מוסף. אלא ש"מ וכול', ולהכי לא מיערב. שתי לשונות שמעתי, כלומ' שמעתי שקושרין לשון של זהורית בב' מקומות. אחת פרה, אדומה, שני תולעת שמשליכין לתוך שריפת הפרה. אינה צריכה שיעור, אלא בכל דהו סגיא. דבעי חלוקה, לחלק הזהורית שקושרין עליו כדלקמ' [ס"ז ע"א] חציו לבין קרניו וחציו לסלע היל' בעי שיעור (בעיא), ורב יוסף דאמ' דפרה לא בעי שיעור היינו כובד היינו אליבא דתנא דאמ' לא בעיא כובד, דכת' ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה. כובד תנאי היא, בסמוך בין [רבי ו]ר' אלע' בר' שמע'. כיצד הוא עושה, מן הארז והאזוב ושני תולעת. כורכן, באגודה אחת. בשירי לשון, כלומ' כל מה שמשייר מן הלשון שנקשר עם הארז ואזוב לצורך כך, אלמא דבעיא חלוקה. בזנב לשון, שהלשון ארוך כל כך שמקצתו נאגד ומקצתו אוגד, אבל חלוקה לא בעי. שקלטתן שלהבת, שנתהבהבו למעלה בשלהבת (כשירה) [כשירין] ואע"ג דלא נפלו לתוך השריפה. ומקדש, שישליכם אל תוך השריפה. כאן בקולחת, שהשלהבת קולחת למעלה בשוה וקולטתן קודם שירדו לתוך השריפה כשירה, דהא עיקר האש הצית בהן וקרינן ביה אל תוך שריפת הפרה. כאן בנכפפת, שהשלהבת אין בה כח כל כך וניכפפת לכאן ולכאן דלאו עיקר שלהבת הוא מביא לשון אחר מש' דכת' אל תוך ולאו היינו אל תוך. ע"א בקולחת שהאש עזה ביותר מביא לשון אחר דמתעכל מיד ואין מניחו ליפול, בנכפפת דאין מתעכל מיד הרי היא כמו שנופל לתוך שריפת הפרה. באגודה אחת, ולאו מש' כובד דאילו נתהבהב למעלה כשר. ואין לי לפרש, איני יודע לפרש איזה לשון שוקל כך ואי זה כך.
<h2>דף מב.</h2>
וסימ' אחד המרבה וכול', אחד א' שיעור גדול שבהם דהיינו משקל י' זוז ואחד א' שיעור מועט שבכולן דהיינו שקל, ואילו שיעור של ב' סלע' לא אמ' חד מינייהו. וההוא יומא, דפליגי רבנן בשעיר המשתלח נח נפשיה וכול'. מכפר כשעיר המשתלח, דהיינו סימן שמת באותו מחלוקת. פרו, של כהן גדול ביום הכיפור'. ואמ' רב עלה, דכת' ביה בפרה אלעז' וחוקה דמשמ' כהן ולא אחר כמו אלעזר שהיה כהן, וכת' חוקת עולם דמשמ' שלא לשנות מאותו סדר. מאי שנא פרה, דפסולה בזר. לאו עבודה היא, ולהכי כשירה בזר. פרה נמי, שחיטתה לאו עבודה היא ותיכשר בזר. דקדשי בדק הבית היא, כדאמרי' במסכת שבועות בפרק ראשון [י"א ע"ב] שאם מצאו אחרת נאה הימנה מוכרין אותה ולוקחין האחרת, והיל' פסולה בזר. ולאו כל דכן הוא, בתימ' פרו דקדשי מזבח הוא דחמיר לא בעי כהונה, קדשי בדק [הבית] דקיל לא כל שכן. אמ' רב ששת, אע"ג דאיכא למידק קל וחומר לא פרכי'. מידי דהוה אמראות נגעים, דאע"ג דלאו עבודה בעיא כהונה, ופרה דמיא למראות נגעים טפי מפרו מש' דתרויהו מעשים דחוץ נינהו, אבל פרו דהוי עבודת מקדש לא גמרי' מיניה אלא אמרי' דעבודות של פר צריכות כהונה, ושחיטה דלאו עבודה היא סגי לה בלא כהן מדכת' (לעיניו) [לפניו] משמ' שהוא עצמו אין צריך לשחוט אבל אם שוחט זר לפניו סגי שיהא זר שוחט וכול'. ורב, לעול' שחיטה בכהן בענן מדכת' ושחט אותה והאי לפניו מיבעי ליה לאידך דרשא שלא יסוח דעתו וכול', אלא כל שעה צריכה שתהא לפניו. לעיניו, שיהו תמיד עיניו בה בשעת שריפה, ולפניו מיבעי ליה שיהא זר וכול'. ורב, לעיניו נמי מיבעי ליה לשלא יסיח דעתו הימנה, וצריכה תרויהו חד שלא יסיח בשחיטה וחד בשריפה. דתחילת עבודה היא, דכי שחיט לה מתחיל לתקונה. דקא מיתכשרא, דכשנשרפת הוי עיקר עשייתה שנעשה האפר. למעוטי מאי, אתו הני ב' קראי דכתיבי בשחיטה ובשריפה, דלא ליבעי שלא יסיח דעתו. אסיפת אפרה, כדכת' ואסף איש טהור את אפר הפרה וגו'. לקידוש, נתינת מים לתוך האפר.
<h2>דף מב:</h2>
למשמרת למי נדה, שיעשה קדוש במי שימור שלא יסיח דעתו הימנה. דלאו (ב)גופה דפרה נינהו, דלא בענן שלא יסיח. לסיועי לרב, דאמ' פסולה. אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשירין באשה כבאיש, כדכת' בכולה פרשתא, והזה, והזה איש ולא אשה. ואין כשיר' אלא ביום, כדכת' ביום השלישי וביום השביעי. מנין לרבות שחיטתה וכול', דאין כשירה באשה כבאיש ואין כשירין אלא ביום כהזאת מימיה. ת"ל התורה, זאת חוקת התורה דמשמ' תורה אחת לכולהו מילי דפרה. ת"ל זאת, דמיעט את אילו מן הכלל. אחר שריבה הכת' מיעט, זאת לאו דווקא אחר ממש, אלא הכי קאמ' מאחר שמצינו ריבוי מצינו נמי מיעוט והיכי נוקיימו תרויהו. הרי אנו למידין כולן מהזאת מימיה, דעיקר דפרה היינו הזאת מימיה. מה הזאת מימיה וכול' אף אני אביא שחיטתה, שאינה כשירה באשה דכת' אלעזר ולא אשה. קבלה ושריפה והשלכת עץ כול', כולהו פסילי נמי באשה דאפי' כהן נמי בעי בין לרב בין לשמו' כדלקמ' [מ"ג ע"א], ולעיל אמרי' דבשריפה מודי (מודי) שלא יסוח ולהכי אין כשירה אלא ביום. ומוציא אני אסיפת אפרה, דאמרי' (דאמרי') לקמ' טהור להכשיר את האשה. ובמילוי מים וקידוש, אמרי רבנ' לקמ' [שם] הנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקידוש. הואיל וכשירה באשה כבאיש, דלא דמי להזאת מימיה, היל' כשירין בין ביום ובין בלילה ולכך מוציא את אילו, ואכתי האי מאי תיובתיה, דמן דאמ', שחיטת פרה כשירה אלמא מדפסולין שחיטתה וקבלת דמה וכול' באשה נמי פסולין [כמו] בזר. הזאת כול' וכשירין בזר, כדלקמ' [מ"ג ע"א] הכל כשירין להזות. אשה מאי טע', פסולה בשחיטתה משום דכת' אלעזר ולא אשה. זר נמי, להוי אמינא דפסול בשחיטה דאלעז' כת' ולא זר. כל הפרשה כולה, של פרה אדומה. משמ' מוציא מיד משמ', דחד קרא משמ' דעבודה זו כשירה בכהן ולא בזר וקרא אחרינא משמ' דעבודה אחריה כשירה בזר, והיינו מוציא דמשמ' זה מוצא ממשמעות חבירו דהוא פסול עבודה בזר וחבירו (שבצידה) [שבצידו] מכשיר עבודה בזר, ולא שיהא פוסל זה אותה עבודה עצמה שחבירו מכשיר. ומשמ' ממילא, כגון והוציא אותה אל מחוץ למחנה דקרא אחריתי לא מפיק ליה ממשמעותיה. ט"א ומשמ' ממילא, (ו)יש מקרא שיש בו תיבות סמוכות שאחת מרבה ואחת ממעטת ובאותה עבודה עצמה שזו מרבה וזו ממעטת, כגון דאמ' גבי הזאת מימיה איש ולא אשה טהורה להכשיר את הקטן, והשתא קמפרש עולא לכולא פרשתא היכי דמי משמע מוציא מיד משמע. ונתתם אותה אל וכול'. איכא דאמ', היינו ולא לדורות. לאלעזר, דלדורות בעיא כהונה אבל סגן לא בעיא כאלעז' דהוה סגן. שפיר, דהיינו דקממעט אותה דלא צריך סגן לדורות. מנא ליה, דהא אפי' פרה ראשונה לאו בכהן גדול הייתה. גמר חוקה חוקה, כת' הכא זאת חוקת וכת' ביום הכיפו' בפרשת אחרי מות והיתה זאת לכם לחוקת עולם, מה להלן כהן גדול אף כאן כהן גדול, והכי קאמ' אותה סגי באלעזר שהיה סגן אבל לדורות בעי כהן גדול. ואין מוציאין עמה אחרת, כדי שתהא זו מושכת והולכת אחריה. שחורה, לאו דווקא דאפי' לבנה נמי. לא מן השם, טעם זה אינו עיקר אלא מש' גזירת הכת' הוא וזהו משמע ממילא דמעצמו משמע אותה לבדה. הכת' אותה, ואמאי אצטריך ליה טע' מש' דלא יאמרו וכול'. דדריש טע' דקרא, במסכת סנהדרין [כ"א ע"ב] מה טעם לא ירבה לו נשים מש' דלא יסור, הכא נמי מה טעם אותה לבדה כדי שלא יאמרו וכול'.
<h2>דף מג.</h2>
דאפיק חמור, למאן דאמ' שלא יאמרו אחרת שחטו מצי מפיק, ולמן דאמ' אותה לבדה לא מצי מפיק שצריכה שתהא יחידה ואפי' חמור לא. לרב, דאמ' דשחיטתה פסולה בזר ולא אצטריך האי לפניו אלא לשלא יסיח וכול'. לשמו', דאמ' כשירה בזר. שיהא זר וכול', וכדלעיל. לשמו', דאמ' שחיטה כשירה בזר, להכי אהדר קרא וכת' ולקח אלעז' הכהן מדמה. לאהדוריה לאלעזר, כלומ' להחזיר את הדם לאלעז' דמיכן ואילך בכהן ולא בזר. וזהו משמע מוציא מיד משמע, דושחט אותה משמ' דשחיט' כשירה בזר, ולקח אלעז' הכהן משמ' דהזאה פסולה בזר. לרב, דפוסל שחיטה בזר. הוי מיעוט אחר מיעוט, דהכא והכא ממעט זר, וזהו משמע מוציא מיד משמע דהזאה בעיא לאהדורה לאלעז', ושחיטה לא בעיא אלעז' אלא אפי' בכהן הדיוט. לשמו', לא הוה אצטריך האי ולקח הכהן שהרי כבר נאמ' לאהדורה לאלעז' והוה ליה מיעוט אחר מיעוט, ומרבה דאפי' בכהן הדיוט. לרב, תו לא דריש איהו מיעוט אחר מיעוט, אלא אע"ג דכבר ריבה כהן הדיוט אפי' הכי אצטריך הכהן למיכתב גבי השלכת עץ וכול'. סל' דע' אמ' וכול' בכיהונו, בד' בגדי כהונה ולא הוי משמע מוציא מיד משמ'. הניחא וכול', להכי אצטריך הכהן בכיהונו לדורות לאורויי דאע"ג דכהן הדיוט הוא צריך בגדי כהונה, ת' מילתא דאתיא וכול'. איש, סתם ואפי' זר במשמ'. לקדש, ליתן מים לתוך האפר. ר' יהו' מכשיר וכול', והיינו משמע מוציא מיד משמע, דהא קרא כת' ואסף איש פוסל קטן באסיפה לדברי הכל, והאי קרא דכת' ולקחו מכשיר בקטן. הנך דאכשרי לך באסיפה וכול', דהכי משמע ולקחו לטמא וגו' אותן שאמרתי לך למעלה בפרשה שיהו כשירין לאסוף אפר הפרה דהיינו זר ואשה כשירין לקדש ולא אחריני. ואי' דמפרשי דמקיש ונתן עליו מים חיים מעפר שריפת החטאת דלעיל מיניה דהיינו באסיפה דפסול התם גבי אסיפה כשר הכא נמי קידוש. אשה מנא ליה, דפסולה לקדש. עד דשקיל חד, אפר. ויהיב חד, מים. כת' רחמ' ולקחו, דאפי' יהבי תרי נמי שפיר דמי. לרבנ', דמכשרי לעיל באסיפה את האשה, הכא דרשי הכי איש ולא אשה טהור וכול'. ולר' יהו', דמכשיר לעיל את הקידוש לקטן, הכא גבי הזאה (דרשי) [דריש] הכי איש ולא קטן וכול', והיינו משמע מוציא מיד משמע בין לרבנ' ובין לר' יהו'. להזות, ממי חטאת ואפי' קטן ואפי' זר, אבל אשה לא אלא שיכולה לסייע לקטן שיש בו דעת להזות.
<h2>דף מג:</h2>
ולא פליג ר' יהו', עלה דתיהוי אשה כשירה ואת אמרת לר' יהו' טהור להכשיר את האשה. אמ' אביי, לעול' כדקתני לר' יהו' טהור להכשיר את האשה הואיל ופסיל התם באשה, ודקאמרת ולא פליג ר' יהו', כיון דאמ' מר כל הפרשה כולה וכול', ודאי פליג ר' יהו' ומכשיר באשה בהזאה מדפסיל התם בקידוש דהיינו משמע מוציא מיד משמע. טהור, משמ' שנטהר מטומאתו כגון שעשה טבילה אבל לא (עבד) [עבר] הערב שמש. אכתי כי הוו בה, כשהיו נושאין ונותנין בה ומקשין בה. לא מסקי מינה, לא יכלי לתרוצי קראי דכולהו ליהוו משתמעי כחדא. תעלא מבי כרבא, כמה שמוציא השועל מן העפר בציפורניו כשהולך בין הערוגות דרך העברתו. (ו)אלא אמרי, כי לא ידעי לתרוצי משמע מוציא מיד משמע וכול'. דתנא הוא דלא ציית, דאינו רבו ואינו גדול הימנו שיהא חייב לקבל הימנו אם אין רצונו, דדינא הוא דלא ציית מיניה וכדאמ' ליה פוק תני לברא. אלא אפי' דרביה, דחייב לשמוע לו הכא לא ציית ליה כלל, דאמ' ר' יוח' וכול'. בא לו אצל פרו שנייה, אפרקין דלעיל [ל"ה ע"ב] קאי, דקתני שהיה מעמידו בעזרה ומתודה עליו בעדו ובעד ביתו קודם הגרלה ואחר כך בא לו פעם שנייה להתוודות עליו וסמך שתי ידיו וכול'. יבא זכאי, היל' יזכה עצמו תחילה ואחר כך יכפר עליהם.
(משנה) שחטו לפרו. ממרס בו, כהן אחד היה מנענע את המזרק עד שעת מתנות כדי שלא יקרש הדם, דדם קרוש אינו ראוי לא לזריקה ולא להזאה. רובד, כעין אצטבא, ט"א רובד כן. לראש המזבח, מזבח החיצון. וחתה, כלומ' ולקח לצורך הקטרת מן הגחלים שלמעלה לפי שאותן היו לוחשות יותר, כאשר מפורש בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"ב], מן השאר לפי שאותן לוחשות יותר. על הרובד, שבעזרה, כן אחד היה בעזרה שמזומן לכך. בכל יום היה חותה, גחלים לצורך קטרת שבכל יום במחתה של כסף ומערה. ובה, באותה של זהב עצמה היה מכניס הגחלים לפניי ולפנים. לתוך, מחתה של שלשת קבין, וקב היה נופל לארץ שכך הל' למשה מסיני. והיום חותה וכול', שלא היה מערה מכלי אל כלי מפני טורח כהן גדול כדפרש' בגמרא. בשל סאה, שהוא ו' קבין ומערה בשל ג' קבין ומתפזרין לו ג' קבין. היתה כבידה, המחתה. קלה, מש' טירחא דכהן גדול. ידה, בית יד של מחתה. ארוכה, מפר' טע' בגמ'. מקריב, מקטורת. פרס, חצי מנה. מוסיף מלא חופניו, כדכת' ומלא חפניו קטרת סמים דקה. דקה מן הדקה, מפר' בגמ'. במזרחו של כבש, ומסבבין את המזבח עד שמגיעין לצד מערבו של כבש ושם יורדין. עולין באמצע, לסדר את המערכה שהיא כשירה בשאר כהנים. לעול' כהן גדול וכול', מפר' טע' בגמ'. ארבע מערכות, של עצים ובגמ' מפר' לה מאי טע'. בכל יום, של כסף. (גמרא) והכת' וכל אדם לא יבא באהל מועד בבאו לכפר בקוד' עד צאתו וגו', והיכי תני מתני' דכהן אחד היה ממרס בהיכל. תני של היכל, כלומ' על רובד הרביעי של היכל, כגון הנהו מעלות שבין אולם ולמזבח שבהן עולין להיכל ולא במעלות פנימיות שבהיכל.
<h2>דף מד.</h2>
אין לי, דצריך להפריש בבואו לכפר. אלא מאהל מועד, שבמדבר, דהאי קרא לא יהיה באהל מועד אאוהל מועד דמדבר קאי. שילה, כלומ' אהל מועד דשילה. ובית עולמים, דהיינו היכל. מנין ת"ל בקודש, אייתר קרא למיכתב, לאורויי דכל מקום שהוא קדושה לא יהא אדם באהל מועד בבואו לכפר. ואין לי, דלא יהא באהל מועד. אלא בשעת הקטרה, כדבסמוך. לכפר, דהיינו מתן דמים. בכניסתו, משמ' בבואו. כפרתו קודמת וכול', כדמפרש במתנייתא דידן [מתני' מ"א ע"ב ולהלן ס"ו ע"א]. מאי משמ', כלומ' דהיכא שמעי' הקטרה טפי ממתן דמים. הוי א' זה קטורת, אבל כפרת דמים כהן גדול ושאר כהנים מ[ת]כפרין בפר שלו, ויש' בשלהם. שבחשאי, שמקטירין אותו לפני לפנים. ויכפר על מעשה חשאי, על חטא דלשון הרע שהיו מדברין על משה בחשאי, ממעשה כהונה. פורשין, שלא היה הולך שום אדם בין האולם ולמזבח החיצון. בשעת הקטרה דהיכל, קטרת שבכל יום מקטירין בהיכל על מזבח הפנימי. דלפני ולפנים, קטרת שמקטירין ביום הכיפו' בבית קדשי הקדשים. מהיכל פרשי, לפי שהוא סמוך לבית קדשי הקדשים. כדי, סתם בלא גברא, כעין מתיבי. בשעת מתן דמים של פר כהן משיח וכול', שהיו נותנין על מזבח הפנימי, ואי אמרת אם כן מאי האי דכת' וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה אם כן משכחת לה כמה זמנין בשתא, ת' כיון דבשאר ימות השנה בבגדי לבן הוא משמש עליו וביום הכיפור' בבגדי זהב חשיב לה אחת בשנה. פר העלם דבר של ציבור, כגון בית דין שהורו על החלב וטעו, וכי מאחר דכל שעה פורשין מבין האולם ולמזבח כמיהיכל מה מעלה וכול'. בין בשעת הקטרה, שמקטירין על מזבח הזהב. בין שלא בשעת הקטרה, כגון מתן דמים על המזבח. מאי לאו, הא דקתני בשעת הקטרה היינו הקטרה דלפני ולפנים והכי פרשינן למילתא. הא מה (מה) מעלה וכול' בין בשעת, שום הקטרה ואפי' דלפניי ולפנים, וכיון שלא בשעת הקטרה שלא היו עושין אלא הזאות שלפנים, אבל מבין האולם ולמזבח אין פורשין בשעת הזאות אלא בשעת הקטרה ומשמ' אפי' דלפניי ולפנים, ותיובתא דר' אלעז' דאמ' מהיכל פרשי מבין האולם ולמזבח לא פרשי. לא בשעת הקטרה דהיכל, כדפרש' מעיקרא והיינו כר' אלעז'. אי הכי, דבעית למימ' דבשעת הקטרה דלפניי ולפנים לא פרשי מבין האולם ולמזבח מאי האי דקתני הא מה מעלה יש בתימ', והא איכא הא מעלה דאילו דהיכל דפרשי וכול'. ה"ג אין הכי נמי קתני אלא שבהיכל פורשין וכול', כלומ' אין ודאי איכא הא מעלה דקאמרת דאילו דהיכל פרשי וכול', וברייתא הכי נמי קתני בהדיא הא מה מעלה יש וכול' אלא הא לחוד. שבהיכל פורשין וכול', דלא תימ' שלא בשעת הקטרה היינו שעת מתן דמים אלא הכי בין שלא בשעת הקטרה, דידיה, אלא אפי' מש' הקטרה דלפני ולפנים. ובין האולם וכול', ולעול' כר' אלעזר, אם כן דאמרת דבהפרשה דשעת מתן דמים לא איירי אכתי אם כן איכא מעלה אחריתא.
<h2>דף מד:</h2>
דאילו דהיכל פרשי בין בקדושה דידיה, בשעת מתן דמים דהיכל גופיה, כגון הזאות שבמזבח הזהב בין בהזאות שלפניי ולפנים. ואילו מבין אולם ולמזבח לא פרשי, אלא בשעת הזאות שעושין בהיכל. ש(ו)ם פר[י]שה אחת היא, דכיון דמהיכל פרשי אטו גופיה ואטו לפני לפנים ומבין האולם לא פרשי כלל אלא אטו היכל, היל' פרישה דהזאות והקטרות חשיב להו כחד. בשעירי ע"ז, היו מתנות כבפר משיח והעלם דבר של ציבור, כדאמרי' בתורת כהנים החטאת לרבות שעירי ע"ז. כפרה, בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור כת' וכפר עליהם. ש"מ מעלות, מה שפורשין מבין האולם ולמזבח דאורייתא נינהו. והכי גמירי לה, הלכה למשה מסיני. דיל' מיקרו, ועיילי בהיכל בעזרה נמי וכול', אלא ודאי דאורייתא נינהו והיל' במילתא ליכא טעמ', ת' לעולם דרבנן ובמילתא איכא טעמ' דמאי טע' פרשי מבין אולם ולמזבח. כיון דלא מ(י)פסיק מידי, בין אולם להיכל לא מינכרא מילתא ומיקרו ועיילי, אבל עזרה כיון דאיכא הפסק לא חייש' דניעול. חדא מילתא היא, וכי אזהר רחמ' אהיכל, וכל אדם לא יהיה, הוי אולם בכלל. אולם גופיה גזיר', מש' היכל. ואנן ניקום וניגזור, מבין אולם ולמזבח אטו היכל כי היכי דלא ניעול לאולם. חדא קדושה, נינהו והוו תרויהו חדא גזירה מש' היכל, והיכא דגזר אולם גזר נמי בין אולם ולמזבח. נתפזרו לו קב גחלים, כשהיה מערה משל ד' לתוך של ג'. מכבדן, כמ' המכבד והמרבץ. לאמה, מקום שהיה במזבח וקרי ליה הכי. ט"ן לאמה היוצאת לנחל קדרון. ותניא אידך, נתפזרו לו קבים. רבנ', היא דאמ' מערה את של ד' בתוך של ג'. ולא ר' יוסי, דאמ' של סאה לתוך של ג' קבין, דלדידיה נתפזרו לו ג' קבים. בשל קבים וכול', היל' נתפזרו לו קבים. סאה מדברית, היתה פחותה שתות משל ירושלמית, דתנן [עירובין פ"ג ע"א] ה' קבין ירושלמיות שהן ו' מדבריות דהשתא אותה סאה מדברית אינה אלא ה' קבין ירושלמיות, ובשעירה משל ו' קבין מדבריות לתוך של ג' ירושלמיות נתפזרו לו קבים ירושלמיות. גילדה, דופנה. מסייעתו, לכהן גדול עצמו שמתוך שהבית יד היה ארוך היה מגיע זנב הבית יד עד תחת זרועו ואוחז בידו הבית יד סמוך לכף ונמצא זרועו מסייעתו, אבל בשאר ימות השנה לא היה צריך לישאנה בידו אחת שחבירו נוטל את המחתה והוא נוטל את הכף. ניאשתיק, טבעת בראש בית ידו כדי שיהא נשמע קולו, כדכת' ונשמע קולו בבואו אל הקודש. ט"ן ניאשתיק זוג ועינבול, ואית דגרסי נישתיק והיא היא. וזהב הארץ ההיא טוב, מכלל דאיכא זהב סתם לשאר מקומות.
<h2>דף מה.</h2>
לפז, למוזהב. ט"ן לפז לאבן טובה שהיא מאירה. נסגרת, כלומ' בפני אותו זהב אין יכולין למכור שום זהב לפי שהוא מובחר ביותר. תניא נמי הכי, כרב אשי דכל חד וחד אית ביה וכול' וזהו זהב טוב וזהו זהב פרוים וכול', דקאמ' דאדום היינו אותו זהב שקרוי זהב טוב שדומה לדם הפרים מכלל דיש זהב אדום שאינו קרוי זהב טוב כל כך אלא זהב סתם קורין אותו, וכי היכי דבהאי אדום אית ביה זהב וזהב טוב כדדייקינן, הכי נמי בכל חד וחד איכא דהוי טוב ואיכא דלא הוי. מה ת"ל, דקה, הא דכת' ביום הכיפו' קטרת סמים דקה למה לי. והלא כבר נאמר, בקטרת דשאר ימות השנה. ושחקת ממנה הדק, וממילא ידעי' דהוא הדין היום. להביא וכול', שאף אותה דקה היו חוזרין ומדיקין ביום הכיפו'. כבש, רחבו ט"ו אמות, ולאלתר כשעולה לכבש מצדד למזרחו של כבש כדי שיקרה לו מיד קרן דרומית מזרחית של מזבח, כדתנן עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית וכול', הכא נמי כשמסבבין את המזבח ויורדין במערבו של כבש היינו דרך ימין למזרח, זהו כבודו של כהן גדול שעולה באמצע הכבש ואין צריך לצדד לא לכאן ולא לכאן. אחת מערכה גדולה, שהיו מקריבין עליה תמידין, ואם יום של מוסף מוספין נמי. של קטרת, ליטול ממנה אש לקטרת להקטיר בכל יום. שמוסיפין, מערכה בפני עצמה ליטול אש ממנה לקטרת מלא חפניו להקטיר לפניי לפנים ונהיר'. ומ"צ לא אמ' לן שום טעמ' בהך תוספה. שלקיום האש, שהיו עושין בכל יום, שאם אש של מערכה נחלשת מגבירין אותה מאותן עצים. איברים ופדרים, שמשלה בהן האור אבל לא נתעכלו מבערב מבלילה. תרתי אית להו, דב' מערכות עושין בכל יום. היא העולה, דהיינו תמיד. על מוקדה, דהיינו מערכה גדולה, כדאמ' לעיל מערכה גדולה לתמידין. ואש המזבח תוקד בו, דלמה לי למיהדר תוקד בו, אלא ודאי זו מערכה שנייה וכול'. נפקא ליה מוהאש על המזבח תוקד בו, שתהא מערכה אחת לכך להגביר האש שלא תכבה. ור' יהו', דלית ליה קיום האש מוקים ליה להאי קרא ואש המזבח וגו' להצתת (האילתא) [האליתא], שאין מציתין את האור אלא על המזבח, דהכי משמע והאש על המזבח, על המזבח יציתנו מתחילה ולא שמבעירו (לארץ) [בארץ] ואחר כך משימו על המזבח. ובכלי שרת, מדכת' כהן בענן שיהא המפוח כלי שרת. שזר קרב לגבי המזבח, בעבודות של מזבח, בדלא קרא שמעי' דהצתת האליתא פסולה בזר. אי מהתם, מונתנו, הוה אמינא דקאי כהן המצית את האש אארעא ועביד במפוחא, שמדליק האש במפוח ארוך שראשו מגיע עד המזבח. קמ"ל, והאש על המזבח, שיהא עומד לראשו של מזבח וידליק. מנא ליה, דעושין להם מערכה בפני עצמן. מואש, מריבויא דויו. ורבנן, ר' יהו' ור' יוסי.
<h2>דף מה:</h2>
[סובב], צידי המזבח אמה יוצאת מכל רוחותיו שהוא מקום הילוך הכהנים. ואם צידי אין מחזיקין וסודרן על המערכה גדולה. ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח, דמשמ' איברים ופדרים שמשלה בהן האור ואכלה במקצתן הן עם העולה. ור' מאיר, מייתי ליה להאי דרשא דעיכולי עולה שקפצו מעל המזבח מרוב חיזוק [האש] אתה מחזיר למערכה בפני עצמה, אבל עיכולי קטרת לא צריך כלל להחזיר, ולהכי אתי ואת העולה ולא לאורויי דסודרן למערכה גדולה של עולה. מוהאש, והאש על המזבח תוקד בו, והא מילתא קשיא להו לכולהו גאונים היכי מפיק מידי דיום הכיפו' מהאי קרא דלא משתעי ביום הכיפור' כלל, ומתרצי הכי מדכת' והאש ודאי לא הוה כת' האי ריבויא דה' ו' אלא לאפוקי מיניה האי טע'. ואפי' למן דלא דריש ו', דהיינו רבנן דאמרי לעיל ולא דרשי אפי' הכי ו' וה' דרשי כגון הכא. למאי אתא, למאי היל' כתביה רחמ'. אלא על מזבח החיצון, דהאי קרא ואש המזבח במזבח העולה כת'. אש מחתה, אש שלוקחין במחתה ביום הכיפו' לצורך קטרת שלפניי לפנים ואש שמדליקין בו המנורה בכל יום. מנין, שלא יהא אלא מן האש של מזבח החיצון. אש בקטורת, ונתן את הקטרת על האש וגו', ואית דמפקי מהכא דאמ' לעיל ואש המזבח זו מערכה שנייה של קטרת וכול' אש במחתה של יום הכיפו' ולקח מלא המחתה גחלי אש, במנורה לא כת' אש ממש אלא מסתמא אש היא שהרי הנירות דולקות בה, ואית דמפקי אש דמנורה מבהעלותך וגו' דמתרגמ' באדלקותך, ואית דמפקי ליה מדאיתקש מנורה לקטרת דכת' ובהעלות אהרן את הנירות בין הערבים יקטירנה. מה להלן, קטרת על מזבח החיצון כדאמ'. מה להלן, מערכה דקטרת בסמוך לו שבכל בית המקדש לא היה שום אש סמוך למזבח הקטרת יותר משל מזבח החיצון. אף כן בסמוך לו, שאש של מזבח הקטרת סמוך למנורה ולמחתה שביום הכיפור' שמכניסין לפני ולפנים יותר מאש של מזבח החיצון. ת"ל אש תמיד תוקד על המזבח, דכת' במזבח החיצון, והכי קאמ' תמיד שאמרתי לך במנורה דכת' על המנורה הטהורה יערך את הנירות לפני ה' תמיד, לא יהא אש המנורה ניצתה אלא על מזבח החיצון, ממזבח החיצון כדפרש' ליה מתמיד תמיד. מפני ה', דמצי למיכתב אשר לפני ה' והוי משמע ממזבח הפנימי, אלא מלפני ה' משמ' שמקצתו לה' ולא כולו, כגון מזבח החיצון שמקצתו כנגד פתח ההיכל, אבל מזבח הפנימי הוי כולו לה' בהיכל. ט"ן ולח"ע שמקצתו לה' כל מה שעושין עליו יש בו לה' ולכהנים, עולה הבשר לה' ועור לכהנים, וחטאת נמי יש בו לה' ולכהנים, אבל במזבח הפנימי לא היו מקריבין עליו אלא קטרת בלבד שהיה כולו לה'. ע"א ולח"ע נמי אין כולו לה' זו הוצאת הדשן שהיה חוץ לעזרה, לאפוקי מזבח הזהב שכולו לה' שאפי' דשנו לא היו מוציאין אלא נבלע במקומו. כתב רחמ' מלפני ה', דמשמ' מזבח שמקצתו לה'. דווקא מלפני ה', שנוטל האש מאותו (עד) [צד] של מזבח שכנגד פתח ההיכל דהיינו י' אמות שלפני השכינה.
<h2>דף מו.</h2>
אבל מהאי גיסא, דמזבח לא, להכי כת' מעל המזבח מאי זה מקום שירצה ואפי' מהאי גיסא ומהאי גיסא. איברי עולת (חולת) חול, איברים של עולה הקריבה בחול. שניתותרו, שלא נתעכלו בלילה. ד' מערכות, וחדא מיניהו לאיברים ופדרים. ומאי קמ"ל, ר' אלעז' דאמ' עושה להם מערכה בפני עצמן. לפסולין, בהנהו דאמ' אם עלו לא ירדו קמ"ל ר' אלעזר. משלה בהן האור, מדקאמ' שניתותרו. והיום ה', וזו אחת מהן, ויום הכיפורים כשבת. אחר השבת, באחד בשבת. אבל, אם חל יום הכיפו' באמצע שבת וניתותרו איברי חול שלא נתעכלו אע"פ שמשלה בהן האור סבר לא יהא סודרן ביום הכיפורים דעולת חול אין קריבה בשבת, קמ"ל דאפי' במקצת שבת נמי. דלא חש לקמחיה, דלא ידע מאי קאמ' דמצי לאותובי מבכל יום דמשמ' ואפי' שבת ואותיב מהיום ה' ואכתי מאי קמ"ל ר' אלעז' דקאמ' ואפילו באמצע שבת. קשיא, פירושיה דלא חש לקמחיה הכי הוא כדאמ' אינשי אינו חושש אם אוכל פת חטין או פת שעורין, האי נמי לא חש למילתיה, ואית ספרי' דכת' בהו לא חש לקמיה. והא דאמ' סודרן אפי' בשבת היינו פליגנא דרב הונא דאמ' דסופו אינו דוחה את השבת וכדמפרש רבא למילתיה וזהו סופו דניתותרו. תחילתו, תחילת עשייתו. מאי אינו דוחה, דקאמ' רב הונא. ואינו דוחה את הטומאה, שאפי' אם כהן טמא או קרבן טמא מקריבו בטומאה ואינו חושש. במועדו, כת' תשמרו להקריב לי במועדו. לדידי לא קשיא, דלהכי דחי טומאה ולא שבת בסופו. דסופו כתחילתו, מה תחלתו אפי' תמיד דחול דבר מידחי טומאה הוא, דכת' במועדו, היל' סופו נמי איברין שניתותרו דחי טומאה.
<h2>דף מו:</h2>
אבל שבת, דתחילתו של תמיד דחול. לאו בר מידחי שבת הוא, שהרי זמן הקרבתו הוה בחול, היל' סופו נמי כשניתותרו איבריו לא דחי שבת. לית ליה, דלא בעי למידק כדדייקנא סופו כתחילתו, אלא היינו טע' דקאמ' דדחי שבת ולא טומאה. דשבת דהיתר, הוא בציבור, דכת' במועדו היל' כיון דהיתר היא פי' סופו של תמיד דחי ליה היינו דחויה היא בציבור, היכא דלא מצינא למיהדר אטהורין עבדינן בטומאה מש' גזירת הכת' והציץ מרצה, אבל טומאה דלא הוי היתר אלא דיחוי בעלמ' דהיכא דאיפשר לאהדורי אטהרה לא עבדי בטומאה היל' לא דחי לה תמיד אלא תחילתו, בזמן שלא הקריב כלל. המכבה, אש של מזבח עובר בלאו דכת' לא תכבה, ואהך טע' קמיפלגי דמכבה אש מחתה ומנורה שנלקח מאשו של מזבח. אביי אמ' חייב, מלקות, במכבה אש של מזבח עצמו. ואחתה אארעא, אש דמחתה ומנורה. כיון דנתקה, מן המזבח. נתקה, ושוב לאו אש דמזבח קרינא ביה. התם, במוריד גחלת. לא אינתיק למצוותה, שלא הורידה לשם מצוה הילכ' אכתי אש דמזבח הוא וחייב. אבל הכא, דאחתה לשם מנורה ומחתה. אינתיק למצותה, היל' לאו אש דמזבח קרינא ביה ולהכי פטור. בראשו של מזבח, שנתקו מן שאר האש וחתהו במחתה, ובעודהו בראשו של מזבח כבה האש שבתוכה. כיון דנתקה, ששם האש במחתה או בכלי אחר לצורך המנורה. נתקה, ולא חשיב של מזבח ופטור. לא כאביי ולא כרבא, דהא אמרי' בדאחתה אארעא כול' עלמ' לא פליגי דפטור, ת' אפי' תימ' בתרויהו התם לא אינתיק למצוותה ולהכי חייב.
<h2>דף מז.</h2>
ה"ג הוציאו לו את הכף ואת המחתה, אדלעיל [מ"ג ע"ב] קאי, דאזיל ומסדר במתני' עד היה נוטל את המחתה וחותה בה גחלים, ולאחר שחתה גחלים היו מוציאין לו כף ריקה ומחתה אחרת מליאה קטרת. וחפן מלא חופניו, מן הקטרת שבמחתה, כדכת' ומלא חפניו קטרת סמים דקה. ונתן, מה שחפן לתוך הכף. הגדול, כהן גדול שהיה גדול חופן לפי גודל חפניו. והקטן לפי קטנו, מלא חפניו קטנים. וכך היתה מידתה, של כף, שמחזקת מלא חפניו לא פחות ולא יותר. נטל את המחתה, ביד, המחתה של גחלים. והכף, שנתן בה מלא חפניו קטרת בשמאלו. (גמרא) כף ריקם, ליתן בה חפינת הקטרת. מלשכת בית אבטינס, ששם היו מפטמין את הקטרת. מלא חפניו והביא אמ' רחמ', שיביא לפניי ולפנים הקטרת בעודו בחופניו, והיל' כף למה לי, תר' מש' דלא איפשר, למיעבד בעניין אחר אלא בכף. נעיל, כלומ' אם תאמר שיכניס מחתה של גחלים לפני ולפנים ואחר כך חוזר וחופן מלא חפניו לחוץ ויכניס. הבאה אחת אמ' רחמ', והביא מבית לפרכת אחת לכל מעשה הקטרת. (ונתתה) [ונחתה] למחתה עלה, שיניח המחתה של גחלים על הקטרת שבחופניו וניעול, דהשתא הויא הבאה אחת. וכי מטי התם, לפני ולפנים דאיבעי להקטיר הקטרת במחתה. נישקליה בשיניה, יטול המחתה בשיניו ויניחנה בין שני הכפים ליתן בה הקטרת שבחפניו. אין עושין כן, ליקח שום דבר לתשמישו בשינים. בנשיאים, כף אחת מליאה קטרת. יציבא בארעא וכול', בתימ' כלומ' דכף של קטרת הות עיקר, (וחותה) [ואותה] היה לו ליטול בימין. זו, מחתה של גחלים. מרובה, הוא שיש בה ג' קבין גחלים, ולכך צריך להחזיקה בימין, אבל כף של קטרת לא היה בה אלא מלא חפניו. ואפי' בזמן ששניהן שוין, שהיה אדם גדול והיו חפניו מחזיקות ג' קבין אפי' הכי נוטל המחתה בימינו, הואיל ורוב פעמים היתה מחזקת יותר מן הכף. בן קמחית, שהיה חופן ד' קבין אלמא דמשכחת לה דחפין איניש טובא. ט"ן וח"ע שהיה חופן ד' קבין מדבריות ומחתה היו בה ג' קבין ממש ירושלמיות, ונמצא קרוב שיעורן להיות שוין. ואימ', שכך היה מתפאר בעצמו וא' כל הנשים זרד זרדו. זרד, כמ' תרדין כלומ' תבשיל בשלו. עלה לגג, כלומ' עלה על כולן שהיה משובח משאר זרד. בערסן, דהאי זרד היינו ערסן, ובמסכת נדרים [מ"א ע"ב] מפרש מאי ערסן חולשא דשערי עתיקי, שעורין קלופין ומבושלין אותן דאמ' יכה וכול' במסכת נדרים [שם]. יפה לחולה, והיו אוכלות אותן כשהן מעוברות דסתם מעוברות חולות הן, וכל מה שהאשה אוכלת ולד במעיה אוכלת, והכי קאמ' וזרד אימ' עלה לגג לכך אני גדול [ו]משובח משאר בני אדם. ואיכא דאמ', לאו בתבשיל מיירי אלא בשכבת זרע. דכת' ותזרני חיל, בלא א'. וכת' המאזרני חיל, (בלא) [עם] א'. זיריתני, לכן ולכאן שאין אדם נולד מכל הטיפה אלא מן הבירור שבה, במסכת נידה [נ"א ע"א]. וזירזתני, שעשיתני מזורז שבראתני מן הברור והיינו נמי וזרד אימא, טיפת שכבת זרע שלה שנוצרתי הימנה עלה לגג. צינורא מפיו, דצינורא דעם הארץ מטמאה. ושימש תחתיו, אותו יום. קילעי, טריצש בלע', כלומ' שלא גילתה ראשה אלא במקום צנוע. הרבה עשו כן וכול', כלומ' לא מן השם הוא זה אלא מזל בעלמ' הוא. תרי קראי כתיבי חד וקמץ משם מלא קומצו, וחד דהרים ממנו בקמצו. מידה לקומץ, כלי שמחזיק כשיעור קומצו ויקמוץ באותו כלי, שיטלו מלא דלפיכך שנה עליו הכת' לעכב. מידה לחפינה, כלי שמחזיק מלא חפינתו (ויחפין) [ויחפון] באותו כלי. התם הוא דכת' בקומצו, דמשמ' ולא בכלי. מלא מקומץ, כת' הכא ומלא חפניו וגו' וכת' התם מלא קומצו, מה להלן שלא יעשה מידה לקומץ הכא נמי לא. מאי לאו, דלהכי קאמ' מידתה שאם רצה לעשות וכול'. כך מידתה בפנים, שאף לפניי ולפנים חוזר ומודד מלא חפניו. ש"מ חוזר וחופן, בתימ', דהא לקמ' [מ"ט ע"א] מיבעיא אי חופן וחוזר וחופן אי לא, אלא להכי קאמ' כך היתה מידתה בפנים שאם רצה לעשות מידה ולחזור ולמדוד בפנים עושה, ובלבד שתהא מידה לכל מלא חפניו לא פחות ולא יותר. מבורץ, גדוש, כשאצבעותיו כפופות על הקומץ אין מגיעות ראשיהן לפס ידו. ת"ל בקומצו, כמה שקומצו מחזיק כדרך שהוא קומץ שמגיעות ראשי אצבעותיו לפס ידו ולא יותר. בראשי אצבעותיו, מעט שלא יגיע לפס ידו. חופה שלש אצבעותיו, שמכסה מג' אצבעותיו על פס ידו, שכופה אצבע ואמה וקמצה על פס ידו ונוטל מידה שמחזיק בנתים וזרת נותן לצד אחד, שאינו קומץ באותו אצבע, וקומץ כמה שיכול לקלוט בין האצבעות והפס. [וקומץ], וכשהיה קומץ מנחה.
<h2>דף מז:</h2>
במחבת ובמרחשת מוחק וכול', טפי שמעשיהן אפויה ויש בהן שמן הרבה ולאחר אפייה פותחן וקומץ, והיל' אי איפשר לפותחן שהן דקות כל כך שלא יהו חוץ לקומץ אילך ואילך, ולכך מוחק בגודלו ובאצבעו קטנה מלמטה. וזו היא עבודה קשה, דבקושי (גודל) [גדול] היה מסלק אותן פתיתין שיוצאות חוץ לקומצו ומשוה אותן כדי שלא יהא הקומץ לא חסר ולא יתר, אבל מנחת סלת לא היתה קשה לקמוץ לפי שבעודה סלת בלולה בשמן קומצה. ותו, ליכא עבודה קשה שבמקדש אלא זו. מליקה, בפרק ראשון דשחיטת חולין [כ"א ע"א], שהיה חותך בציפורניו שדרה ומפרקת ורוב סימנין. עואה, מאותו מקום ששמו עוים [יהושע י"ח]. בין הבינים, מה שבין האצבעות. דגואי, מה שדבוק בין האצבעות מבפנים כלפי הפס. דבראי, שנשפך מבין האצבעות כלפי חוץ. שירים הוא, שירי מנחה ונאכל לכהנים. דביני ביני, מה שבין האצבעות עצמן. היכי עביד, כלומ' הואיל וספק אם שירים אם קומץ הוא, מאי עביד מיניה. והוו להו, הנך שירים שנשארו בכלי. שירים שחסרו, קודם הקטרת קומץ. ואמ' מר, במסכת מנחות [ט' ע"א] שירים שחסרו וכול'. השתא נמי, אפי' הקטר קומץ ברישא, והדר בין הבינים אתי מיניה לידי חורבה. דקרי כאן כל שממנו לאישים, כל קרבן שמקריב ממנו לאישים כגון המנחה שהקטירו קומץ ממנה הרי היא בבל תקטירו את השירים, והני דביני ביני דיל' שירים נינהו. לשום עצים, הסקה בעלמ', לא לשום הקטרה. כר' אלעז' וכול' לריח ניחח, דכת' כי כל שאר וכל דבש וכול' עד ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח, הכי דרשא לא תקטירו ממנו אשה, דלעיל מהאי קרא שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. אלא לרבנ', דאמ' אפי' לשם עצים לא. דקמצי שמיני, בני אדם שמינים שאין שם בין הבינים דבשר האצבעות עודפת מזה על זה וסותמת בין אצבע לאצבע. לר' אליעז' נמי לכתחילה וכול', דהא דקאמ' אבל אתה מעלה לשום עצים לא אמ' היכא דלא איפשר דליכא שמיני, אבל אי איכא שמיני שמיני עבדי. מאי קמיבעיא ליה, לרב פפא אילמא הא קמיבעיא ליה דלא ידע. אי גמר, תנא מלא מלא מהתם מקומץ, וכי היכי דגבי קומץ בענן דקמצו שמיני גבי חפינה נמי אי לא גמר. היינו הך, בעיא גופה דלעיל דאיבעיא להו וכול'. או דיל', יליף מלא מלא וכול'. מלא חפניו והביא והא איכא, דמלא חפניו יהיב תחילה לבד של בין הבינים. ולקח והביא בענן וליכא, דאי הביא מה שבחפניו תחילה באותה של קומץ אכתי לא הביא כל מה שלקח דאשתיירו ליה של בין הבינים. כדקמצי אינשי, שמניח ידו על הסולת וכופף ידו כלפי הסולת וחופה אצבעותיו על פיסת ידו ודוחק בסולת עד שנוגעות ראשי אצבעותיו לפס ידו. קמץ, מלא קומצו. בראשי אצבעותיו, שהפך (גם) [גב] ידו למטה כלפי הסולת והכניס ראשי אצבעותיו בסולת ואחר כך קירב ראשי אצבעותיו עם הסולת (והכניס ראשי אצבעותיו בסולת ואחר כך קירב ראשי אצבעותיו עם הסולת) בפיסת ידו מלמעלה וקמץ. מן הצדדין, מצידי הכלי קמץ ולא באמצע הכלי. ממטה למעלה, והביא עליו הקומץ. ט"ן ממטה למעלה, שהפך גב ידו למטה והכניס ראשי אצבעותיו וקמץ, דהיינו כדפרש' בראשי אצבעותיו. כדח[פני] אינשי, (שהסכים) [שהכניס] ידו אחת מצד אחת וידו אחרת (וידו אחרת) כנגדה וחפן בשניהם. מלמעלה למטה, שהפך פיסת ידו כלפי הקטרת וכפפן בקטרת וחפן מן הצדדין של כלי, ודרך בני אדם לחפון מאמצע הכלי. ט"ן שהכניס הקטרת בחופנו דרך גודל ואצבע. זו בזו חפן, שחפן בידו אחת בפני עצמה ובידו אחרת בפני עצמה ואחר כך קירבן זו אל זו לאחר שהגביהן.
<h2>דף מח.</h2>
דבקיה לקומץ, לאחר שקמץ דבק הקומץ אל דופני הכלי מבפנים שלא הניחו באמצעיתו כתיקנו, שכן דרך שלאחר קמיצה צריך לחזור ולקדש הקומץ בכלי. דבקיה בארעיתיה, בקרקעית הכלי מבחוץ, וכגון שיש לו לאותו כלי בית קיבול מבחוץ תחת קרקעיתו כמו לקערות שלנו. תוך כלי בענן והאיכא, שהרי יש שם אויר כלי בתוכו בתוך הכלי. מחוקות, רישש בלע'. טפופות, היינו טפי ממחוקות מעט ולא הגיעו לכלל גודש. נשפך הדם, מן הצואר על הרצפה, אבל נשפך מן הכלי, לאחר שקיבלו בכלי. מדם הנפש, ההוא דם דקביל בתר דשחיט לסימנים קרי דם הנפש, דם שהנשמה יוצאה בו. ולא מדם העור, דמאי דקביל מקמי דשחיט לסימנין לא מיקרי דם הנפש אלא דם העור. דם התמצית, שמטפטף לאחר קילוח, הדר דריש ליה מדם הפר לאידך גיסא, דקא גרע קמא דמדם ומוסיף ליה אהפר, והכי קאמ' דם מהפר יקבלנו, ולא מן הרצפה. דאי סל' דע', דהאי מדם הפר אתא לאורויי דאפי' לא קיבל אלא מקצת דם כשר. והאמ' רב יהו' השוחט וכול', אלא על כורחיך דרשי' האי מדם הפר דם מהפר. גורעים ומוסיפין וכול', כדפרשי'. נתפזרה קטורת ממלא חפניו מהו, מי אמרי' דידיו כצואר בהמה וכי היכי ד(מ)כי נשפך
מן הצואר פסול, הכא נמי כי נשפך הקטורת מידיו פסול. או דיל', ידיו ככלי שרת דמו וכשר, תיקו. חישב בחפינת קטרת, על מנת להקטירו למחר דהיינו חוץ לזמנו, דביומא גופיה דחפין ליה איבעי ליה לאקטוריה. מהו, מהניא ביה מחשבה לאפסולי אי לא. מה התם, בקומץ מהניא ביה מחשבה למיפסל דהואיל ובא עם הכבש חשיב ליה כשחיטת קרבן, ובזבח כת' לא יחשב, דפסיל ליה מחשבה על מנת להקטירו שלא בזמנו. ת"ש, במסכת חגיגה בפרק חומר בקודש [פ"ג ע"ב], בעידיות עיקרה [פ"ח מ"א]. במקצתן, באחד מהן פסל את כולן כגון קומץ ולבונה דשכיחי בהדדי בכלי אחד, וקטרת וגחלים שכיחי נמי בכלי אחד, והא דחשיב להו תנא בכי האי סדר דקאי קטרת גבי קומץ דהנהו דעדיפי ליה טפי חשיב ברישא, דלבונה הוו מכשירי קומץ וגחלים מכשירי קטרת. קס"ד, מדקחשיב קטרת כולי האי דפסיל ביה טבול יום פסלה נמי לינה אם שהא (שהא) על המזבח כל הלילה, דבכל הלילה דטבול יום פסול בלינה נמי פסלה, בקטרת גופיה כדגרסי' התם [מעילה י' ע"א] הוכשרו ליפסל במחוסר כיפורים ובטבול יום ובלינה ומדאית ביה הני חומרי פסלה נמי מחשבה.
<h2>דף מח:</h2>
חישב בחתיית גחלים, להקטיר קטרת שלא בזמנו. כמצוה דמו, ופסלה מחשבה כי היכי דפסלה בקטרת גופיה. הגחלים הוו מכשירי קטרת, כולהו עיקר עבודות גמרי' במסכת מנחות [י' ע"א] דהויין בימין ולהכי קבעי. הולכה בשמאל מהו, כגון הולכת איברים לכבש והולכת קטרת למזבח או לפניי ולפנים. הכף, של קטרת בשמאלו, דתנן במסכת תמיד [ל"א ע"ב] בהדיא דהולכה בשמאל הואי. הרגל של ימין, עם הירך היה מוליך בשמאלו לכבש. ובית עורה לחוץ, כלומ' מקום החתך היה כלפי הכהן שאין דרך כבוד שיהא נראה החתך לחוץ. בהולכה דלא מעכבא כפרה, כגון הולכת איברים לכבש לא מעכבא, שאם רצה לנתח סמוך לכבש עושה, אבל הולכה מכבש למזבח מעכב, והולכה דקטרת ביום הכיפו' מעכבא נמי כפרה דכת' והביא, וזהו נמי לח"ע. ט"ן וח"מ הולכה תמיד איפשר בלא הולכה שיכול להעמיד בני אדם ממקום הניתוח עד המזבח ונותנין זה לזה עד שיגיע למזבח, הולכת קטרת ביום הכיפור' מעכבא כפרה דאי איפשר להעמיד כהנים עד בית קדשי הקדשים שאין נכנס אלא כהן גדול. קמ"ל, ואת הכף בשמאלו אפי' הליכה דמעכבא, וכן יושב וכן שמאל פסול, וכן יושב דבענן שעומד דכת' לעמוד לשרת, בכל הני דאיבעי ליה למיעבד להו בימין ומעומד.
<h2>דף מט.</h2>
ותיובתא, דרב ששת דאמ' הולכה בשמאל כשר וקפריך. ורב ששת, היכי פשיט ליה דבשמאל כשר והא איהו דאותיב הא מתני' דקפסלה ליה אמילתא אחריתי, אלמא דסבירא ליה כוותיה והיל' קשיא דידיה אדידיה. וקרא מסייעני, מדכת' ויזרקו הכהנים ולא כת' ויוליכו ויזרקו הכהנים, אלמא דלא אצטריך כהן להולכה. בתר דשמעה, דאותביה לידידיה ונתיישבה בעיניו אזל ואותביה לרב חסדא אמילתא אחריתי. דעבוד מעשה אצטבה, שכשם שסטיו עומד לפנים מסטיו כך עמדו הכהנים בשורה ממקום השחיטה ועד המזבח ונתנו זה לזה ולהכי לא אדכר קרא הולכה בהדי(א) עבודה דלא הויא בה הולכה כלל, אבל לעולם אימ' לך דהולכה לא מיתכשרא אלא בכהנים. חפן חבירו, מן המחתה. ונתן, הקטרת מתוך חפניו לתוך חפניו של חבירו, וכגון דהוו חפינות דתרויהו שוין. והא איכא, דהואיל ומלא חפניו הוי (איני) [אינו] חושש אם חפן חבירו תחילה לו. וחפן והביא בענן, דמשמ' דההוא גופיה דחפן איבעי ליה לאייתויי. ששאילתינו כשאילת הראשונים, דמאי איסתפקא לן איסתפק לר' יהוש', דבדוכתא אחריתי הוה תני ר' חנינא כי הך בעיא כדבענן למימ' לקמ' איבעיא להו שחט ומת מהו שיכנס וכול'. למימרא, מדקרי ליה ר' חנינא לר' יהוש' בן לוי מדורות הראשונים מכלל דר' יהוש' בן לוי הוה קשיש מיניה. כל האוכלין, כגון שחלים ושאר עשבים או שום דבר (ויאכל) [מאכל] אוכל אדם בשבת אע"פ שעושה לו רפואה הואיל ורגיל לאוכלן שלא בשעת רפואה, אלא הכי קאמ' לי[ה] התיר לשחוק ולשתות וכול'. מישרא שרי, שאין לך דבר שעומד לפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. מי מסיין, כלומ' יש בהן רפואה בחונה ומחללין עליה שבת לשוחקה. או דיל' לא מסיין וכול', ואמ' ליה דמסיין ומחללין והיינו לא התיר. ומאי שנא ר' חנינא, דשאל מיניה טפי מאיניש אחרינא. דהאמ' ר' חנינא, בשחיטת חולין [ז' ע"א]. מימיי לא שאלני אדם וכול', מכלל דבקי הוה והיו שואלין הימנו תדיר. וחייה, האדם. וחיית, שנתרפאת המכה. וחוורן כרעיהו, קאמ' דלא חיית. אלא הכי קאמ' ליה ר' חנינא לר' יהוש' בן לוי, שאלתה עכשיו כשאילתינו שאנו עסקנו בדבר ושאלנוה. ומי אמ' ר' חנינא הכי, דאיהו עסק במאי דאסתפק לר' יהוש'. והאמ' ר' חנינא בפר, בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר וגו'. ולא בדמו של פר, שאם שחט ראשון ומת אין שיני נכנס בדמו של זה הואיל ולא שחטו הוא, אלא צריך להביא לו פר אחר, והואיל וצריך להביא פר אחר היכי מצי נפיק בההיא חפינה דחבריה. דהאמ' ר' חנינא נמי קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום, אלמא דסבר דאין נכנס בחפינתו של חבירו, דאי סל' דע' דנכנס בחפינת הראשון כיון דצריך לשחוט פר אחר נמצא חפינה של ראשון קודם שחיטת פר זה, אלא ש"מ דסבר דצריך לו לעשות חפינה אחרת ולכך מביא פר אחר ושוחט ואחר כך חופן, וקא מספקא ליה מידי במילתא ואת אמרת לעיל דמספקא ליה. הכי קאמ', ר' חנינא. מדקמיבעיא ליה, לר' יהוש' הכי מכלל דקסבר בפר ואפי' כול'. שילתם כשאילת הראשונים, דעלמ' אבל הוא ר' חנינא עצמו לא שאל מעולם דלדידיה לא מספקא ליה כדפרי' לעיל. מאי הוי עלה, דההיא שאילה נכנס בחפינתו של חבירו אי לא. אי, קיימ' לן היל' דחופן וחוזר וחופן דב' חפינות עושין בפנים בו ביום, אם כן נכנס אחר בחפינתו של ראשון, דהא מכל מקום מקיים חפינה לפנים. תיבעי לך, בעין אי נכנס בחפינת הראשון דמהא לא מיתפרשא. אדרבא, אי חוזר וחופן דאית להו להנהו ב' חפינות חדא מידה ולא יכנס וכול'. שלא יחסיר ולא יותיר, דדיל' האי בתרא אית ליה חפנים גדולים או קטנים מקמא, ואשתכח דלא הוי להו חדא מידה. אי אין חופן וחוזר וחופן וכול', דהא חופן וחוזר וחופן בעיא הוא דאיבעיא להו חופן וכול'. כדרך שמידתה, כדרך שחופן בחוץ כך חופן בפנים. לעשות מידה בפנים, עושה, ולא שחוזר וחופן. שלא יחסיר ולא יותיר, ממלא הכף שהיא מחזקת מלא חפניו.
<h2>דף מט:</h2>
כיצד יעשה, החפינה לפניי ולפנים דהא חפינה שבחוץ היה חופן מתוך מחתה מליאה שהיה שם הרבה יותר ממלא חפניו, אבל כף שמביא לפניי ולפנים לא היה אלא מלא חופניו קטרת והיה קשה מאד היאך מריק הכף לתוך חפניו. אוחז את הבזך, הכף, כדמתרגמ' [במדבר ז'] בזיכא. ויש א' בשיניו, היה אוחזה. ומעלה בגודלו, אמילתיה דתנא קמא קאי דקאמ' אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו, הכי קאמ' מחזיר את הבית יד לחוץ ובית הקיבול כנגדו, ואוחז שפת בית הקיבול בראשי אצבעותיו וכופיהו לתוך חפניו להריח הקטרת שבה, ומעלה הבית יד של חוץ בגודליו עד שמגעת בית ידו לבין אצילי ידיו, וחוזר הכהן לצד אחר כדי שמחזיר הבית יד והופך הבזך על חופניו ומריק כל הקטורת לתוך חופניו, דהיינו אומנות גדולה, שהיה הופך הבזך וזורק הקטרת דרך מעלה כדי שיהיה נופל כל הקטרת בתוך חופניו. וצוברה, כשהוא זורק הקטרת מתוך חופניו על הגחלים אינו זורקה כאן וכאן, אלא זורקה במקום אחד. כדי שתהא עשנה וכול' כדי שיהא עשנה ממהר לבוא, כדי שלא יסתכל בשכינה ומסתכן היל' מפזרה כדי שיהא עשנה הרבה ולא יסתכל מרוב עשן, כי בענן אראה היינו עשן הקטרת. חוזר וחופן, דהא הך חפינה מיירי בפנים. מהו שיכנס אחר, בשחיטתו ולא איבעי ליה לאייתויי פר אחרינא מדידיה. מי אמ', הא דכת' בזאת יבא אהרן אל הקודש. בפר וגו', הכי קאמ' אם מביאו לפר בעודו חי יצא, אבל לאחר שחיטה לא. ואפי' בדמו של פר, דאפי' לאחר שנשחט איקרי פר. נמנין, על הפסח אם צריכין לו. ומושכין ידיהן הימנו, אם רוצין למנות על אחר עד שישחט זה אבל לאחר שנשחט לא. ואם איתה, דלאחר שחיטה איקרי פר אפי' נשחט לימנו עליה עד שיזרק הדם, אלא (אלא) שמ' מינ' שחיטה עיקר ובפר אמרי' ולא בדמו של פר. לעול' אימא לך בפר ואפי' בדמו של פר, והכא גבי פסח להכי אין נימנין קודם שחיטה דאמ' קרא מהיות משה, דמדנקט לשון מהיות, משמ' מחיותה דשה, כל זמן שהוא חי נימנין עליו אבל לאחר שחיטה לא. אין פודין, במסכת בכורות [י"ב ע"א] קאי גבי פטר חמור דכת' תפדה בשה. כלאים, שה שבא מן התייש [ו]מן הרחל או מן האיל הבא על העזים. כוי, הבא מן התיש הבא על הצביה, התני מיהת ולא (בשחיטה) [בשחוטה] ואפי' בשה לאחר שנשחט אלמא דלאחר שחיטה לא איקרי שה, הכא לא איקרי פר. שה מפסח, מה להלן חי כדאמ' מחיותיה דשה, הכא נמי אף כאן אין פודין פטר חמור אלא בשה. זכר תמים וגו' ת"ל תפדה תפדה, פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וגו'. ריבה, אפי' אינו זכר תמים ובן שנה. אפי' אדכולהו נמי, כלומ' אימ' ריבה לפדותו אפי' בעגל ובחיה ובשחוטה וכול'. אם כן שה שה מאי אהני ליה, דמהך גזיר' שוה דממעטי להו לכולהו, דגבי פסח כת' מן הכבשים ומן העזים תקחו לאפוקי עגל חיה וטרפה וכלאים וכוי דלא חזו לגבי מזבח.
<h2>דף נ.</h2>
והוציא את כל הפר, אלמא דלבתר שחיטה קרי ליה פר. ת' שיוציא את כולו, כלומ' האי הפר לאו מש' דאיקרי פר, אלא אתא לאורויי שיוציא כולו עור ובשר. ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו', אלמא דבתר שחיטה איקרי פר. ואית דגרסי דהני ב' קראי אתו בחדא פירכא והא דקתני ביניהו שיוציא את כולו לאו תירוץ הוא אלא פירכא נקט, כדכת' בתורת כהנים. לא פליגי, דודאי איקרי פר. כי פליגי בדם, גרידא. איקרי פר, ולהכי נכנס שיני בדמו ואע"פ שלא שחטו הוא. בקרניה מעייל ליה, לפר בקודש, בתימ'. אלא בדמו, שמכניס דמו לפנים. ואידך, הכי קאמ' קרא במה הוכשר וכול'. בפר, שישחוט ולאו מש' דדם דמעייל לפנים קרי פר. ותיפוק לי[ה], דאין נכנס שיני בשחיטתו של ראשון, מש' דההוא פר חטאת הוא דכת' בפר בן בקר לחטאת, ואמ' בתרויהו דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא דתו לא הוי בר הקרבה דתנן במסכת תמורה [ט"ו ע"א]. דאיכא דסבר לחטאת ציבור היא וה' חטאות מיתות וסימניך ותמנע. אמ' לו ר' מאיר וכול', לקמ' מפר' אמאי קרי פסח קרבן יחיד וחגיגה קרבן ציבור, הכי נמי דאיכא למאן דאמ' דיחיד ופר העלם דבר של ציבור מי איכא מאן דאמ' דיחיד היא אלא ודאי דציבור היא, ולעול' הא דאמ' ר' מאיר נמי דקרבן יחיד הן לאו משום דאיכא מאן דפליג עליה, אלא ר' מאיר לתנא קמא קמהדר, דקאמ' יש בקורבנות יחיד שאין בקרבנות ציבור ויש בקרבנות ציבור מה שאין בקרבנות יחיד, בקרבנות ציבור שאין בקרבנות יחיד דקרבן ציבור דוחה וכול'. וקרבנות יחיד כללא הוא, דשום קרבן יחיד לא דחי לא (שום) [שבת] ולא טומאה והלא פר יום הכיפו' וכול'. כללא הוא, בתימ' דקרבן ציבור דחי טומאה ושבת והלא פר העלם וכול'. אלא נקיט האי כללא בידך, לתנא קמא קאמרי' ר' מאיר ור' יעקב. כל שזמנו קבוע, כגון פר ופסח דלא איפשר למיעבד למחר וליומא אחרי'. חגיגה אין זמנה קבוע שאם לא חגג יום טוב הראשון חוגג והולך כל הרגל. שעירי ע"ז, לאו תרויהו שעירי נינהו אלא פר ושעיר. אחרים תחתיהן, והראש[ו]נים נמצאו. שאין חטאת ציבור מתה, אלמא דפר של יום הכיפו' הוי קרבן ציבור, וקשיא למן דאקשי לעיל תיפוק דחטאת שמתו בעליה היא דחטאת יחיד הוא. מאי פר, דקאמ' גבי שעיר של יום הכיפו' פר העלם דבר של ציבור. כי קתני, של יום הכיפור' אשעיר קאי דהוי של ע"ה ופר דקמיה לחודיה קאי. והתניא פר יום הכיפו' כול', דקתני נמי כדלעיל שאבדו והפריש וכול'. השותפין, דלא איקרי קרבן ציבור אלא קרבן של שותפין הואיל ולא מכפרי ביה אלא אחיו הכהנים עמו. ומאי נפקא מינה, אי חטאת ציבור היא אי חטאת השותפין היא, דמכל מקום לא מצית למיקשי תיפוק לי ולמיתה אזלא, דחטאת השותפין לאו למיתה אזלא נפקא ליה לרבא לסלוקיה לרב עמרם ממאי דקרייה חטאת ציבור ולא ליקאי לכהני ציבור, ת' הא קמ"ל דלא מייתו כהנים פר בהוראה ושפיר תריץ רב עמרם לעיל, דקיימ' לן ציבור שעשו בהוראת בית דין מביא כל שבט ושבט פר אחד, ולהכי אמרי' דפר יום הכיפור' חטאת השותפין הוא לא חשיבי כהנים לחודייהו שבט אלא יחידים הוו ולא מייתי אלא מתכפרי עם שאר יש', אלא אי אמרת חטאת ציבור הוא אם כן חשיב כשבט באנפי נפשייהו ומייתי אינהו לחוד פר בהוראה מכלל דאיכא למאן דאמ' דציבור הוי וקשיא למאן דאמ' חטאת שמתו בעליה הוא דקרבן יחיד הוא.
<h2>דף נ:</h2>
אי בתר מכפר, בתר כהן גדול אזלינן דלגביה הוי קרבן יחיד וקרבן יחיד עושה תמורה. אי בתר מתכפר, בתר כהנים דמתכפרין בו קרבן של שותפין הוי ואין עושה תמורה, דתמורה ליכא כלל בציבור, ולא יחליפנו כת' בלשון יחיד. דאמ' ר' אבהו, במסכת תמורה [ב' ע"ב]. מקדיש מוסיף חומש, דכת' ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וגו'. מתכפר עושה תמורה, התם מפר' דאי סל' דע' דמכפר עושה תמורה מצינו קרבן ציבור ושותפין שעושין תמורה על יד כהן שמכפר בו. שהיא טובת הנאה שלו, שיכול התורם ליתנה לכל מי שירצה, והתם מפיק ליה מהאי קרא כי תכלה לעשר את כל מעשר וגו' ונתת, דמשמ' מי שמעשר נותן. מיהו הכי קא מיבעיא ליה אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי, דקבועין הן באותה כפרה ואזלינן בתרייהו ואין עושין תמורה. [או] דיל' בקופיא מתכפרי, שאין קבועין באותו קרבן אלא נמשכין אחריו לכפרה דטפילין עמו ולא חשיבי מתכפר ועושה תמורה. קופיא, כמו אקפו ידייכו במסכת חגיגה [ט"ו ע"ב], ט"ן קופיא אשקומא בלע'. חומר בזבח מבתמורה, כלומ' חומר בזבח מבתמורתו. נוהג ביחיד כבציבור, דיש בקרנות קרבן יחיד וקרבן ציבור. ודוחה, כלומ' ויש קרבן שדוחה שבת וטומאה. ועושה, כלומ' ויש קרבן שעושה (טומאה) [תמורה]. מה שאין בתמורה, דאין תמורה בציבור ואינה דוחה לא שבת וטומאה, [ו]אין תמורה עושה תמורה. חלה על בעל מום קבוע, שאם אמ' על בעלת מום קבוע זו תחת זו חלה קדושה עליה, דכת' טוב ברע או רע בטוב. ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד, שאפי' פדאו אינו יוצא מקדושתו אלא מש' אכילה לחוד שיכול לאוכלו, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה, בין שקדושתו קדמה למומו קבוע, בין שמומו (קדמה) [קדם] לקדושתו. מה שאין כן בזבח, דשאר זבח שאינו תמורה אי מומו קבוע קודם לקדושתו פודהו והרי הוא כחולין לכל דבריו, אבל היכא דקדושתו קדמה למומו קבוע אם פדאו לא יצא מקדושתו אלא לאכילה בלבד, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה. האי זבח, דקמיירי הכא היכי דמי. מי דוחה את השבת וכול', דקתני בברייתא ודוחה את השבת. אלא לאו דפר, של יום הכיפו' קמיירי דההוא דחי שבת וטומאה דהא קביע ליה זמן ואמרי' לעיל כל מה שקבוע זמנו וכול'. ועושה תמורה, דקרבן יחיד הוא, אלמא בתר מכפר אזלינן. לא באילו של אהרן, דההוא ודאי לאו קרבן ציבור הוא שאין מתכפרין בו אלא הוא לבדו אבל פרו הואיל ומתכפרין בו אחיו הכהנים אימא דבתר מתכפר אזלינן ולא קרבן יחיד הוא. הכי נמי מסתברא, דבאילו של אהרן קמיירי, דאי סל' דע' דפר אם כן מאי האי דקתני מה שאין כן בתמורה דמשמ' תמורתו הוא דלא דחיא שבת וטומאה. הא מיקרב קרבא בחול והא תמורת חטאת היא, דפר הוי חטאת. ותמורת חטאת וכול' לא, מאי תמורה דקתני שם תמורה ולא בתמורת הפר אלא בתמורות דעלמ' אשכחן הכי ולעולם בפר קמיירי, ואימא בתר מכפר אזלינן. אי הכי זבח נמי, לוקמה בזבח יחיד ודקאמ' מי דחי שבת, ת' הא דקתני דוחה שבת לאו בהאי זבח קאמ' אלא שום זבח קתני דאשכחן זבח בעלמא דדחי שבת וטומאה... [וכדתרצ'] אי נמי לוקמה בדציבור ומיהו זבח בעלמ' אשכחן דעושה תמורה. ת' שום זבח לא קתני, (ולא) [אלא] דוחה שבת ועושה תמורה, בזבח דאיירי מעיקרא קאמ' דלא קמיירי אלא בחד זבח. ממאי, קאמינא דשום זבח לא קתני מדקתני חומר בתמורה וכול'.
<h2>דף נא.</h2>
הא איכא בכור, דבכור קדוש מרחם אפי' בעל מום. ומעשר, [דכת'] לא יבקר בין טוב לרע, ובהאי ליתני תנא מה שאין כן בזבח דאינו חל על בעל מום ויוצא לחולין וכול', בתמיה. אלא שום זבח לא קתני, אלא מזבח דמעיקרא קאמ' בפר דאין קדושתו חלה על בעל מום קבוע ויוצא לחולין וכול', והיינו מה שאין כן בזבח. מאי שנא, זבח מבתמורה, דבתמורה מוקמת לה שום תמורה ובזבח לא מוקמת לה שום זבח. שם תמורה אחת היא, שאין לה שום אחר אלא לעול' נקראת תמורה, אבל זבח יש לו שמות אחרים כגון בכור ומעשר, ט"ן וח"ע וח"מ שם תמורה אחת היא דכל תמורות הקריבות תורה אחת להן, אבל זבח איכא לפלוגי ביה דאיכא בכור ומעשר דלא הוו כשאר זבחים. על היחיד, שאין פסח בא אלא אם כן נמנו רבים עליו, ופלוגתא להתם במסכת פסחים [צ"א ע"א]. ונוקמה בפסח שיני, שאילו לא היה אלא אחד טמא מביא פסח שיני. אמ' ליה, בפסח שיני ליכא לאוקומי דהא קתני בברייתא ודוחה את השבת וכול'. ופסח שיני מי דחי וכול', בתימ'. ותנא, דמתני' דתמורה דמייתי לעיל אגב גררא אמ' לו ר' מאיר והלא פר וכול'. מאי שנא דחגיגה דאתי בכינופיא, בחג, שהיו עולי רגלים [באין] לשם ומביאין כל אחד ו[א]חד חגיגתו, ת' להכי קרי ליה קרבן יחיד דבפסח שיני קמיירי ופסח שיני לא אתי בכינופיא. אם כן, דבפסח שיני קמיירי אמאי קתני ודוחה שבת וטומאה הא לא דחי. אמ' ליה אין כמאן דאמ', התם במסכת פסחים [צ"ה ע"ב] דחי דתניא וכול'. מפני טומאה דחיתיו, בתימ', זאת אומרת יעשנו בטומאה. לעשותו בטהרה, שלכך נתנה לו זמן אחר ועכשיו הואיל לא זכה וכול' (ש)לא ידחנו עוד.
<h2>דף נא:</h2>
תיפוק לי, מאשר לו, לעיל קמהדר דקמיפלגי בפרק קרבן יחיד אי קרבן ציבור, ותיפוק לי דמש' האי טעמ' הוי קרבן יחיד ולא ליעביד תמורה דכת' ושחט את פר החטאת אשר לו דאמ' רחמ' משלו הוא מביא (לו) וכול'. ת"ל אשר לו, דשינה עליו הכת' דאפי' משל אחיו הכהנים אינו מביא. יכול לא יביא, לכתחילה משל אחיו הכהנים ואם אמ' וכול' שנה עליו לעכב (לעכב) אלמא דקרבן יחיד הוא ובתריה דידיה אזלינן ועושה תמורה. וליטעמיך, דבעית למימר דקרבן יחיד הוא, הא לאו מילתא היא, דאחיו הכהנים גופייהו אי לא אקני וכול', והואיל וכך לא הוי קרבן יחיד, אמ' ליה לעול' קרבן יחיד הוא, ודקאמרת היכי מיכפרי שאני בי גזא דאהרן וכול', והיל' מיכפרי ביה כהנים, והיינו דקמיבעיא ליה לעיל [מ"ט ע"ב] אי מיכפרי ביה בקביעותא והוי משל שותפין ולא עביד תמורה, אי בקופיא מתכפרי והוי כקרבן יחיד ועביד תמורה.
(משנה) בין הקודש, בין ההיכל לבין קודש הקדשים. וביניהן, בין אילו שתי פרכות היה ריוח אמה שהרי הן עומדות במקדש שיני במקום אמה טרקסין שהיה במקדש ראשון, במקדש שיני להכי עבוד פרכות מפני שהיה ברום ק' אמה וגמירי דעל עובי אמה אין [עומד] אלא גבוה ל' בלבד, היל' במקדש ראשון דלא גביה אלא ל' להכי עביד בבניין, ואי אמרת ניעבדו בבניין עד ל' ומל' ולמעלה בפרכות, גמירי אי כוליה בבניין (או) אי כוליה בפרכות. (גמרא) שפיר קאמ' להו ר' יוסי לרבנן, לא הייתה שם אלא פרוכת אחת דכת' והבדילה וגו'. הני מילי, דליכא אלא פרכת אחת. מספקא להו, אי קדושת אמה טרקסין דלפנים כלומ' מקדושה לפניי ולפנים וצריך להעמיד הפרכת לחוץ כדי שיהא מקום אמה טרקסין לאויר בית קדשי הקדשים. אי מבחוץ, מהיכל, וצריך להעמיד הפרכת מבפנים לטרקסין. עבוד שתי פרכות, ולא... [יהבי] מקום הכותל לא לפנים ולא לחוץ. מנורה בדרום ושולחן בצפון, וכשהיה כהן גדול נכנס לפניי ולפנים היה מהלך בדרום בין המזבח ולמנורה ונכנס בדרום בפתח פרוכת החיצונה. ר' יוסי היא, דאמ' פרוכת אחת היתה ולא היה שם אלא פתח אחד בצפון, ור' יהו' פליג עליה כדעביד במתני'. ניעביד כר' מאיר, בין המזבח למנורה. ניעביד כר' יוסי, בין שולחן ולכותל. שולחנות, עשר שעשה שלמה ואחת שעשה משה. צפון ודרום מונחין, כלומ' אורכן לרוחב הבית מצפון לדרום ואורך כל שולחן ושולחן ב' אמות ורוחב הבית עשרים אמה, וכל השולחנות עומדות בצפון בחצי רוחב הבית שברוחב צפון ובשתי שורות היו מונחות אותן מצפון לדרום ושולחן של משה בנתים, כדמסקי' במסכת מנחות בפרק שתי הלחם [צ"ח ע"ב], ונימצא דה' שולחנות שבשורה אחת ממלאות כל העשר אמות של חצי רוחב הבית שכלפי צפון ונמצא שלא היה שם ריוח כלל בין השולחן ולכותל צפון היל' לא היה יכול לילך אלא בין השולחן ולמזבח. דמפסקא ליה שולחן, שמגיעות עד לכותל. ולא מתעייל ליה, בין כותל לשולחן. מזרח (למערב) [ומערב] מונחין, ובשתי שורות נמי קיימי ה' מיכן וה' מיכן ושל משה באמצע, ושורה שבצד הכותל היתה משוכה מן הכותל... [שתי] אמות ומחצה והיה שם ריוח לילך כדמפרש' התם.
<h2>דף נב.</h2>
למיעל בהדיא, שילך לאלתר בין שולחן ולכותל מכוון כנגד הפתח שבצפון כדי שיכנס לאלתר, אלא עושה כאדם שמודיע תחילה שרוצה ליכנס ולכך היה מרחיק מעט מכנגד הפתח והיה הולך מן השולחן ולמזבח והופך פניו כלפי צפון והולך עד צפון ואחר כך נכנס. שלא הצריכן הכת' לשליח, כמ' שאמ' שלמה אשר יבא להתפלל בעדם אלא כל אדם על עצמו, כך כהן גדול היה יכול ליכנס לאלתר דכל מה דבעו מצי עבדי. ולר' מאיר, דאמ' פתחא בדרום קאי. וניעול בין מנורה ולכותל, כנגד הפתח. משחרי מאניה, שהכותל שחור מעשן הנירות, ואם היה הולך לשם נוגעין בגדיו לכותל ומשחרין. מספקא להו לא הכריעו בו, השתא לא משמ' לן כלל דבקדושה קאמ'. כדמתקיף רבינא מאי טע', לא הכריעו בו חכמ' כול'. אילימא מש' דכת' והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה אורכו וגו', דבין היכל וקודשי הקדשים. וכת' ארבעים באמה וגו' וכת' ולפני הדביר וגו', דהיכל הוה מ' ובית קדשי הקדשים כ' דהיינו ס' כדכת' ולפני הדביר, דביר קרי לאמה טרקסין כך מפורש בתוספתא [פ"ב הי"א] וקאמ' ולפנים מאותו כותל כ' אמה. הך דיוק למה לך השתא מאי מספקא להו דיל' לא מהני וכול' וקרא כי קא חשיב והבית אשר בנה המלך שלמה וגו' חללי קחשיב דבין חלל דקדש הקדשים להיכל הרי ס' אמה אבל כותלי לא קחשיב. ותדע, דודאי כותלי לא קחשיב. דכל היכא דקחשיב שאר כתלים קחשיב ליה לדידיה, לאמה טרקסין בהדיא [ד]לא הוה לא מהני מ' ולא מהני כ'. דתניא היכל ק' על ק', בהדי קודש הקדשים וכותליו ואולם וכותליו. כיצד כותל אולם, עובי הכותל חמש. ורוחבו, חללו שמכותל אולם עד כותל בית קדשי הקדשים מ', אבל אורכו היה ק' על פני רוחב העזרה. כותל היכל שש, אידך כותל דהיכל נמי חשיב דלב' כתליו קחשיב. התא, יציע שאחורי בית קדשי הקדשים והיה חללו ו' וכותלו ה' כדתנן במידות [פ"ד מ"ג] (דל"ה) [דל"ח] תאים היה במקדש, ומהכא מהיא שמעי' דאמה טרקסין לא הוי ממניינא דס' אמה, ת' לא תימא לא הכריעו בו חכמ' אי מהני וכול' דודאי מידע ידעי דלא הוה אלא מהני מ' ולא מהני כ'. אלא, האי מספקא להו, אי קדושתיה כלפנים וכול'. והכי כת' קראי ודביר בתוך הבית מפנימה הכין לתתן שם את ארון ברית ה', דמספקא ליה אי פנימה קאי אבית או אדביר, דהכי קאמ' ודביר בתוך הבית מפנימה, כלומ' בית קדש הקדשים הכין כגון הבית מפנים של בית דהכנה הוה על קדושת הבית ולא על קדושת הדביר, דחוץ ממה שהחזיק לחלל הדביר עשה האמה טרקסין בתוך קדושת הבית ופנים לאמה טרקסין הוה בית קודש הקדשים וקדושתיה דאמה טרקסין כלחוץ. או דיל', פנימה קאי אדביר. והכי קאמ' ודביר בתוך הבית, כלומ' הדביר עשה בתוך הבית והכין מפנימה לדביר שעל קרקעית הדביר הכין האמה טרקסין דהוי קדושתיה כלפנים. ומי מספקא ליה, ליוסף איש הוצל האי פנימה היכי קאי. והתניא וכול' אין להם הכרע, דאין אדם יכול להבחין אי קיימא תיבה אדלקמא או אדלבתרא.
<h2>דף נב:</h2>
שאת, הלא אם תיטיב שאת ואם לא וגו', ולא ידעי' אי קאי האי שאת אאם תיטיב ואמרי' לשון מחילה כמו נושא עון, או דיל' אלא תיטיב קאי ואמרי' לשון נשיאות עון הוא כמו חטאו ישא והכי דרש' ליה תשא עוונך אם לא תיטיב. משוקדים, ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתריה ופרחיה, אין הכרע להאי משוקדים אי קאי אגביעים ואמרי' דהגביעים משוקדים מצויירים, או דיל' אכפתוריה ופרחיה קאי ואמ' דכפתוריה ופרחיה היו משוקדים ולא הגביעים, ע"א והוא ח"ע. וח"מ, שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתר ופרח, אין הכרע להאי משוקדים אי בהדי גביעים הוא אי לא כלומ' והגביעים משוקדים וקבועים היו בקנה אחד, או דיל' הכי משמע שלשה גביע' היו בפני עצמן ומצויירין בתוך הקנה כפתור ופרח ולא הגביעים הם, ולאו מילתא היא שהרי אותו פסוק אחר כתוב בספרי בסדר המשנה דהתם מפרש בהדיא כל הני ה' מקראות. מחר, צא והלחם בעמלק מחר אנכי נצב, האי מחר אין לו הכרע אי דרשי' ליה הכי צא והלחם מחר, או דרשי' ליה הכי צא והלחם עכשיו ומחר אנכי נצב. ארור, דכת' וברצונם עקרו שור וסמיך ליה ארור אפם כי עז, האי ארור לא ידעי' אי דרשי' ליה הכי עקרו שור ארור דהיינו אנשי שכם שהיו ארורים, או ארור אפם כי עז. וקם, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה, לא ידעי' אי דרשי' הכי הנך שכב עם אבותיך וקם כלומ' ותקום לתחיית המתים, או וקם העם הזה. ותניא יוסף איש הוצל וכול', ומהא שמעי' דלא מספקא ליה אלא הני ה' מקראות והיכי אמרת דההוא נמי מספקא ליה. מדאורייתא ליכא, בכל התורה כולה ליכא קרא דמספקא ליה אלא הני ה' מקראות. אבל מדנביאי איכא, דמספקא ליה, כגון ודביר בתוך הבית וגו'. או דיל', (דעדים) [דפרים] דכת' לבסוף מהדר בין אעולות בין אשלמים דלעיל מיניה, הא לאו קושיא היא דלרב חסדא מספקא ליה וכול'.
(משנה) פרוכת החיצונה, שכלפי ההיכל. פרופה מן הדרום, שראשה אחד שבצד דרומי היה נכפל על הפרוכת לעצמה כדי לעשות ריוח בינה לבין הכותל כעין פתח. ופרוכת פנימית, היתה פרופה כמו כן לצד צפוני כנגד ההיכל, וכשהיה כהן גדול נכנס לפני ולפנים היה נכנס מצד דרום בין הפרכת לכותל ומהלך בין שתי הפרכות עד שהוא מגיע לצד צפון לסוף פרכת הפנימית ונכנס לקודש והפך פניו לדרום והלך לארון שהיה באמצע בית קודשי הקדשים, ונמצא כשהיה בפנים היתה שמאלו לצד פרוכת הפנימית. את המחתה, של גחלים בימינו. בין שני הבדים, של ארון על הקרקע. דרך כניסתו, דרך אחוריו דהיינו כעין כניסתו, דמה בכניסתו היו פניו כלפי ארון אף ביציאתו פניו כלפי ארון. בבית החיצון, בהיכל אבל לא לפניי ולפנים. שלא להבעית, שלא יהו סבורין שקילקל העבודה ומת שם. (גמרא) מי הוי פרוכת, בין היכל לקודש הקדשים דהא אמה טרקסין היה שם. בתלמוד ירושלמי מפרש על שם שהיה ספק אי קדושתיה כלפנים אי כלחוץ קרי ליה טרקסין, שכן בלשון יווני קורין טרק חוץ וסין פנים. מי הוי ארון, דקתני עד שיגיע לארון והתניא וכול'. של שמן המשחה, שנמשח בו אהרן. יאשיהו המלך גנזו, במקדש ראשון. יולך ה' אותך ואת מלכך וגו', וכיון שהן גולין אף ארון גולה עמהן. תנו את ארון ברית ה' וגו' עד כי אין לכם משא בכתף, כלומ' גנזוהו בבית המקדש, ומאי משמע דהאי תנו לש' גניזה, דהכי מפרש ר' בספרי כי אין לכם משא בכתף לא ירד עמכם לבבל שתעלו אותו בכתף, כלומ' כשתחזרו לא תהו צריכין להעלותו עמכם על כתפיכם אלא יהא גנוז ומונח כאן. אתיא שמה שמה, דאשכחן בארון שמה דכת' והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות, וכת' בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר מן. דורות ומשמרת, כת' בצנצנת למשמרת לדורותיכם וכת' בצלוחית שמן דורות, שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם ובמקלו של אהרן למשמרת לאות לבני מרי, להך גזיר' שוה מהניא לאורויי דמעולם לא נתפרשו זה מזה אלא כולן ביחד וכי היכי דארון גנוז כך כולם גנוזין. מקום ארון, שעל אבן שתייה היה מונח הארון בבית ראשון. בין שני הבדים, אלמא דבדאיכא ארון מיירי. כבין שני הבדים, מקום שהיה בין שני הבדים בבית ראשון. השתא תנן במתני' כמן דאמ' צוברה, דלעיל [מ"ט ע"ב] הרי פלוגתא ויש א' מפזרה וצוברה לקטרת. פנימה, מן המחתה כלומ' כלפי בית קודש הקדשים. שהוא חוצה לו, שמתחיל לצבור מאותו צד הסמוך לו ומושך ידו עד אותו צד שכלפי הארון. מלמדין אותו, לאותו שזכה בקטרת. הוי זהיר, שלא תתחיל לצבור מבפנים הימך, שאם תתחיל מבפנים הימך כשאתה צובר והולך לחוץ נדלק הראשון ותיכווה, אלא התחל חוצה לך שהוא פנימה לבית קודש הקדשים, אלמא מסתברא כמן דאמ' צוברה פנימה שהוא חוצה לו ונהיר'.
<h2>דף נג.</h2>
מאי דרוש כי בענן אראה, כלומ' אל יבא בכל עת אל הקדש כי בענן יבוא, שיעלה הענן מבחוץ ואחר כך יבוא. לפני ה', שלא יתקין אלא לשם. אם כן, כדאמרת כי בענן למאי אתי. מלמד שנותן בו מעלה עשן, עשב ששמו מעלה עשן ומעלה ענן הקטרת זקוף בתימור שאינו מעקל אילך ואילך, דהכי אמ' ליה רחמ' שלא יכניס הקטרת לפנים אלא אם כן נתן בו אותו עשב מבחוץ שמעלה עשן. ומניין וכול', לקמן מתמה קרא לקרא. ת"ל וכסה ענן הקטרת, דבענן מידי דעביד ענן. הא לא נתן וכול', דמדכת' ולא ימות אי כסה ועביד ביה כל מה דכת' בפרשת[א] משמ' דאי חסר אחת מהן חייב מיתה. תיפוק לי[ה], דאפי' לא היה חייב מש' הקטרה ליחייב מש' ביאה ריקנית, דכיון דלאו הקטרה שלימה כמאן דלא מעייל מידי דמי והוה ליה ביאה ריקנית, ורחמ' אמ' אל יבא בכל עת וכול' דמשמ' בכל עת שלא בשעת עבודה כי אם בענן הקטרת ובכל הצריך לה יבא. שגג בביאה, דלא הוה ידע דחסר מינה מידי היל' לא מיחייב עלה מש' ביאה ריקניתא. והזיד בקטרת. דלאחר שנכנס ידע דחסר ליה ואפי' הכי אקטר ליה להכי חייב מיתה מש' הקטרה לחוד. בזו ובזו, בביאה ובהקטרה. כגון דעייל שתי הקטרות, בפנים ב' פעמים מלא חפניו ובבת [אחת] הכניסן ביד שמאל, כגון שמשים כף על גבי כף. אחת שלימה, שהיו בה כל סממניה. ואחת חסירה, שחסרה אחת מסממניה והקטיר החסירה. היל' ביאה לא מיחייב וכול', קרא לקרא בתימ', כיון דמהאי קרא דכת' כי בענן אראה למדנו שנותן בה מעלה עשן וכסה למה לי למיפק מיניה דנותן בה מעלה עשן. אמ' רב יוסף, תנא דאייתי הני תרי קראי למעלה עשן. הכי קאמ' אין לי אלא מעלה עשן, כגון העשב. עיקר, אפי' שרשו מנלן דבעי למיתב התם. ת"ל וכסה, שהעקר מעלה נמי עשן. אמ' ליה אביי, למימרא מדקאמרת עיקר מנין דמשמ' אם נתן בה יצא, מכלל דמשמ' לך דעשבא מעלי לקטרת טפי משרשיו. והתניא איפכא, דשרשיו מעלין הענן יותר. מתמר ועולה, אלמא עיקר מעלי טפי. ממשמש, שמתפשט והולך בכל הכתלים. אלא אמ' אביי, ודאי צריכי תרי קראי, והכי קאמ' אין לו אלא וכול'. רב ששת אמ', צריכי דהא כתיב כי בענן לא שמעי' אלא באהל מועד וכול'. האי, שילה ובית העולמים מהכא נפקא, בתימ', והא מוכן יעשה לאהל מועד נפקא. בשאר ימות השנה, בקטרת דשאר ימות השנה, מנין שנותן מעלה עשן. לעכב, שאם לא נתן לא עשה כלום. לאזהרה, אל יבא בכל עת וגו' כי בענן. יהו שניהם אמורין, עונש ואזהרה. קודם מיתת בני אהרן, ולישמע מינה דמש' עון זה שלא נתנו מעלה עשן בקטרת מתו. ת"ל אחרי מות וגו', ובההיא פרשתא כת' כי בענן וכת' נמי וכסה. אראה, משמ' דעדיין לא נראה, אבל עתה אראה תחילה, אם איתה דהאי קרא אראה הוה בתר מיתת בני אהרן הא לא מצינן למימ' הכי, שהרי כבר נראה קודם מיתת בני אהרן דהא כת' ויחזו את האלהים ואמרי' דהוו נדב ואביהוא, אלא ודאי האי כי בענן אראה קודם מיתת שני בני אהרן הוה. ואלא מאי טע' איענוש, הואיל ועדיין לא (איענוש) נאמ' עונש של קטרת שאינו נקטר כתיקנו. ט"ן מאי טע' (איעניש) [איענוש] קס"ד דהאי דמתו שני בני אהרן מש' דאסתכלו בשכינה, וכיון דאכתי לא גלי להו עונש מאי טע' איענוש, כי בענן אראה זו אזהרה דהכי דריש ליה לקרא אל יבא כי אם פניו בענן לח"מ. מה"מ, דיוצא דרך אחוריו, האי קרא ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון קודם בניין בית המקדש הוה שהיה שלמה בא מביתו לבמה אשר בגבעון. פניו כלפי במה, כשאדם בא לעיר פניו כלפי העיר. אף יציאתו מגבעון לירושלם פניו כלפי במה, כשהיה יוצא דרך אחוריו והוא הדין לבית העולמים כל שכן לפני ולפנים, לאו מגבעון ולירושלם דווקא, אלא כלומ' יציאתו מן הבמה לביאתו. יצדד פניו, יחזיר פניו כנגד רבו. ר' אלעז', הוה תלמידיה דר' יוח'. מינקפן כרעיה, שהיו נכשלות רגליו באסקופות תחתונות. ומיתווסות, ומיטנפות בדם רגליו. רב יוסף הוה סגי נהור ולא הוה חזי מאי דהוה עביד רבא, להכי אמרי ליה לרב יוסף היכי עביד.
<h2>דף נג:</h2>
תרים ראשך אכוליה כרכא, שתהא ראש ישיבה, ודייק לן מ"צ מהכא מדקתני כיון שפסע ג' פסיעות לאחוריו. התם איבעי ליה למיקם, אין צריך לעמוד במקומו לאחר תפילתו אלא כשיעור שיתן שלום לשמאלו ולימינו. מימינו אש דת, אלמא דימין חשיבא משמאל. ורבבה מימינך, אלמא דימין חשיבא משמאל. אורחא דמילתא היא, כך מנהגו של עולם שנושאין ונותנין בימינם ולאו מש' חשיבות. ימין, נתן תורה מימין דהיא ימינו של הקב"ה דכת' שויתי ה' לנגדי תמיד דשכינה עומדת לנגדו והוי ימין של הקב"ה לשמאלו. בכריעה אחת, שהיה כורע ולא היה זוקף עד דפסע לכולהו ג' פסיעות. שחונה, חמימה כמ' משחין את הגוף. מעליותא היא, בתימ', כלומ' דלאו מעליותא היא שנשרפין פירותיה. עביד שולטן, ראש גלות של בבל. תפילת עוברי דרכים, שמתפללין שלא ירדו גשמים. כולי עלמ' בצער, שצריכין לגשמים. מאי אהניא, דר' חנינא מבטלה. ונמנו, לדעת אחת.
(משנה) משניטל הארון, בבית ראשון היתה שם במקום הארון. ועליה, על אותו אבן. היה נותן, את המחתה. נטל את הדם, מהדר אפרקין דלעיל [מ"ג ע"ב], דקתני דכהן היה ממרס את הדם ועכשיו לאחר שהקטיר את הקטרת היה נוטל את הדם ממי וכול'. למקום שנכנס, כבר והקטיר הקטרת. והזה ממנו, בכפרת שעל הארן. כמצליף, מפר' בגמ'. אחת ואחת, שהראשונה לא היה כולל עם מניין האחרות אלא בפני עצמה מונה אותה, שלאחר שמנה הראשונה ואמ' אחת חזר ואמ' כשהזה שנייה אחת, וכדמפ' בגמ'. יצא, להיכל. והניחו, למזרק של דם הפר. על כן הזהב, למקום שנכנס להזאות של פר, דהיינו לפניי לפנים. נטל דם הפר, את[א]ן לר' יהו' דאמ' לא היה שם אלא כן אחד בלבד, דעכשיו לא היה יכול להניח מזרק של דם השעיר קודם שנוטל מזרק של דם הפר, שאין לאותו כן אלא מקום מזרק אחד. שכנגד הארון, לא אותו שעל בין [ה]בדים אלא אותו שמבדיל בין היכל לבין קדשי הקדשים, ובמקדש ראשון מזה על אותו שכנגד פתח בית קדשי הקדשים. (גמרא) תנן כמאן דאמ', בניחותא. כלי חמד[ת] בית ה', זה ארון שהיתה בו תורה. שהיא כלי חמדה. ולא יותר דבר, אילו עשרת הדיברות. במקומו, שלא גלה לבבל. ויאריכו הבדים וגו' עד ויהיו שם עד היום הזה, דמשמ' שלא יצאו משם לעולם. ופליגא דעולא, היא דאמרי' גלה לבבל. ר' שמע' בן יוחיי, הלך לרומי לבטל גזירות, כדגמרי' במסכת מעילה בפרק קודשי המזבח [י"ז ע"ב].
<h2>דף נד.</h2>
חדרה, כלומ' כל מה שבחדר. על ההרים אשא בכי ונהי וגו', מאדם ועד בהמה דמאחר דכת' עד מקנה בהמה למה לי, אלא כלומ' עד מניין בהמה לא היה שם יושב ובהמה בגימטריא נ"ב הוי. והגביר ברית לרבים שבוע אחד, כלומ' אותו ברית שכת' גבי גפרית ומלח שריפה כל ארצה, של סדום ועמורה, הגביר הקב"ה על יש' שנקרא רבים, העיר רבתי עם. שמיטה אחת שהן ז' שנים. ת' התם, גבי בדים כת' שם ויהיו שם עד היום הזה. לא כת' שם, אלא יושבי ירושלם עד היום הזה. ועתודיהם, מצבם. מתעסק, מפרש בסמוך. משונה מחברותיה, שיפה מן האחרות, ט"א שלא היתה מכוונת עם שאר רצפותיה, לח"מ. בייחוד, בבירור. לגמור את הדבר, להראות אותו מקום. מאי הוה עביד, כלומ' במה היה מתעסק. בקרדומו היה, שהיה חוטב עצים בלשכת (דור) [דיר] העצים. מתלעין, בנקב שרואין בעץ בוקעין העץ ומשליכין ממנו התולעות שבו. איידי דתנא לעיל ההוא מעשה נקט נמי האי דתנא דבי ר' ישמעאל. נראין, שבולטין בפרוכת ונראית הבליטה מצד אחד בפרוכת, ואין נראין בגלוי שלא היו מגולין עד שמגיעין לפרוכת שהיה כנגד הפתח שבפנים שהרי לשערים היו פרכות, כדר' זירא לקמ' דלא תיקשי לך הא דאמ' לעיל במקדש ראשון מי הוו פרכות דכי פריך הכי במקום אמה טרקסין הוא דקאמ' דלא הוו אבל בפתח שהיה באמה טרקסין היתה פרכת נטויה בפניו וארון היה עומד באמצע בית קדשי הקדשים והאריכו הבדים עד שהגיעו לפרכת שכנגד הפתח שבאמצע אמה טרקסין, וה"ג בסיפרי בסדר מלאכת (השבת) [המשכן פ"ז] כשהכניסו הכהנים את הארון האריכו הבדים והגיעו לפרכת ונגעו בפתח ולפיכך לא ננעלו דלתות בית קדשי הקדשים לעולם, והיו בולטין בפרוכת ונראין בהיכל עבר הפרכת כשני דדי האשה. מגלין להן את הפרכות, כלומ' גוללין את הפרכות שכנגד פתחים לצד (אחר) [אחד]. מעורין, אחוזין. כבלע, לש' כיסוי שמכסין את הכלים. בשעת הכנסת כלים לנרתיק שלהם, להוליכן עמם, וההיא שעתא מגלי להו לפרכות, וקאמ' דאסיר למיחזי התם והיכי אמרת דמראין להם כרובים שבבית קדש הקדשים. כל שהוא ארוסה בבית אביה צנועה מבעלה, אף שכינה במדבר הזהירה [ש]לא יבאו לראות, כיון שבאו לירושלם הוה בית המקדש כאשה בבית חמיה לפיכך לא היו מצניעין כל כך שם. מתיב רב הונא, ולא הספיק לגמור עד שיצתה נשמתו אלמא אפי' בירושלם לא היו יכולין להסתכל. נתגרשה, כיון דנגנז הארון הוי כגרושה. לחיבתה (הראשון) [הראשונה], שהיה לה במדבר. פרכות דבבי, פרכות שכנגד השערים. דאמ' ר' זירא אמ' רב, במסכת שקלים [כתובות ק"ו ע"א]. שלש עשרה וכול', ז' שערים היו בעזרה ג' בצפון וג' בדרום וא' במזרח, ובמסכת מידות [פ"א מ"ד]... במקדש... מברר... במקום אמה טרקסין שהיה בבית ראשון כדלעיל [נ"ב ע"א]... קודשי הקדשים ובהן לולין פתוחין לבית קדש הקדשים... שמשלשלין האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים, כדגרסי' במידות [פ"ד מ"ה], וכנגד בית פרכות... היו ב' פרכות... דר' זירא מיהא שמעי' דכנגד השערים היו פרכות פרופות הכי נמי בבית ראשון שהיה אמה טרקסין היתה שם פרוכת כנגד הפתח שבו ומאותה פרכת... פנימה לא מגלין, והא דמגלין קאי על פרכות שכנגד פתחי אולם והיכל קאמ' לעיל דמגלין להם את הפרכות. בצורתא קיימי, שהיו חקוקין על הכותל לא (שיהו) [שהיו] עומדות באמצע בית קדש הקדשים כאותן שבמקדש הראשון.
<h2>דף נד:</h2>
בדברים הללו, בזימה, כעין הכרובין שמעורין זו בזו. הזילוה כי ראו ערוותה, כלומ' כרובים המעורין זה בזה. נשתת, נתייסד. מציון נברא, כלומ' מירושלם דהיינו מאבן שתייה שהיתה בירושלם. מאמצעיתו, שנ' בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו, רגבים שפת הנהר כלומ' שיצק את העפר באמצע העולם ורגבים נדבקו לו סביב מכל צד עד סוף כל פינות העולם, וציון באמצע העולם קאי. מן הצדדין, דרך פינות העולם, ובאמצעיתו מסויים. כי לשלג יאמר (הוה) [הוא] ארץ, שבכל מקום שהיתה השלג בין מצד זה ובין מצד זה שם נהפכת לארץ. ט"ן וח"מ מדכת' תרי זימני גשם ותרי זמני מטר כנגד ד' רוחות העולם והיינו מן הצדדין. אילו ואילו, ים וארץ וא' באותו מזמור עצמו. מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל (יופיין) [יופיו] של עולם. תולדות השמים, כגון מלאכים. אילו ואילו, שמים וארץ.
<h2>דף נה.</h2>
כמנגדנא, כאדם שמכה ברצועה זו בצד זו ולא במקום אחד. מצדד ידו למטה, ואצבעותיו כלפי מעלה ועולה ההזאה כלפי למעלה. מה"מ, דכנגד עוביה של כפרת הוה עביד ההזאה ולא למעלה ממש על רחבה. והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת, האי קרא בשעיר כת', על הכפרת היינו הזאה של מעלה מן ולפני הכפורת היינו הזאות שלמטה. לא יאמר למטה בשעיר, ולפני הכפרת דלא צריך, דבשלמ' מתנות של מעלה אצטריכ' ליה לאשמועי' בשעיר דאינה אלא אחת מדכת' והזה אותו דמשמע אחת דממעלה דפר לא גמרי' דהא לא כתביה כמה למעלה, אלא למטה בשעיר כיון דלא כת' ביה כמה בעי אזויי ליה למה לי למיכתב, לא ליכתביה כלל וליגמר ממטה דפר דכת' ביה חשבון ההזאות, דכת' ולפני הכפרת יזה שבע פעמ' דרחמ' אקשינהו גבי הדדי, כדכת' בשעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, היל' להאי לפני דמייתר למאי אתא. ללמד דעל לאו על ממש הוא, אלא כנגד עוביה. אדרבא לא יאמר, מתנות של מעלה לפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה, כיון דלא כת' ביה כמה וגמרי' משעיר דכת'... [ביה לפני] למה נאמר האי על פני. לאקושי פני לעל, דמה על דשעיר משמע על ממש, אף פני דעל פני הכפרת על [פני] ממש על רחבה. למטה בשעיר לאקושי, לכדאמ' לאקושי על לפני שפיר דאי פרכת אם כן למעלה [ד]פר למאי אתא, אית לי לפרוקי לך דלמעלה דפר מיבעי לי' לכדתניא וכול'. זה בנה אב, דמיניה גמרי' דלפני שבתורה כגון גבי פרה אדומה דכת' והזה אל נכח אהל מועד שהיה מכוין וכול'. אלא אי אמרת למעלה דפר, להיקישא, דאם כן דהיקישא דלמטה דשעיר לא כלום הוא, השתא פרכינן כדמעיקרא למטה דשעיר למאי אתא, דלא אמר' למטה דשעיר לא אצטריך אלא ודאי למטה דשעיר לאקושי למדנו... [כדלעיל] דמשמ' אחת איני יודע דהא לא כת' חושבנא אלא ולפני הכפרת סתם כבלמטה דפר דכת' ביה שבע פעמים. נאמרו דמים, דעשה את דמו דקאי בין אלמטה בין אלמעלה. אף למטה בשעיר אחת, ... [שאין נותן על] הכפרת אלא אחת. דנין גופו מגופו, למטה בשעיר ולמעלה בשעיר. גופו, מעלמ' ממטה בפר, דמצי למכתב ועשה את דמו כדם הפר. מה ת"ל כאשר עשה, שיהו כל עשיותיו וכול' למעלה בפר. איני יודע, כדאמר' לעיל שנים ואחת דקחשיב הנהו דמטה ברישא. מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתריה דר' יהו' מקדימין מניין גדול למניין קטן כמו שעושין ללשון לעז לכך א' שתים ואחת, ובאתריה דר' מאיר מקדימין מנין קטן כמ' שעושין... [בלשון עברית] לכך נאמ' אחת ושתים. הזאה ראשונה, אותה של מעלה עם כל אחת ואחת דלאותן ז' של מטה. שלא יטעה בהזאות, דשמא לא יחשוב כל הז' של מטה לפי אותה אחת של מעלה אלא... [ימנה שבע הזאות בלבד]. מה ת"ל יזה שבע פעמים, ... [שהרי כבר אמר והזה], אלא ללמד אותה שהזה תחילה למעלה ימנה עם הז' שלמטה כדאמר'. איכא בינייהו, דלא מנה לההיא ראשונה עם השאר ולא טעה למן דאמ' כדי שלא יטעה... [עביד מצוותו], למן דמפיק ליה מקרא אע"ג דלא טעה כיון דלא מנה לא עביד מצוה כתיקנו. תנן התם, במסכת שקלים. לא היו שופרות וכול', באותן י"ג שופרות שהיו במקדש לא היה שם שופר... [ליתן בו מעות קנים]. קיני חובה, ... [שני] תרים... [או] שני בני יונה של מצורע ושל זב ושל זבה ושל יולדת דאילו ד' מחוסרי כפרה... [שקיניהן] חובה. בנדבה, שמא יהו... [מתערבין השופרות זה בזה] ולא יהו מקריבין קרבניהם לאלתר ונמצאין באין לידי חורבה, ... [שהיו אוכלין] בקדשים קודם... [שקרבו הקנים. קנים] חובות הן ומחוסרי כפרה אסור בקדשים. אלא עכשיו היו נותנין מעותיהן במקום מיוחד דלא... [יתערבו ויהיו] מקריבין אותן בו ביום.
<h2>דף נה:</h2>
לית ליה כתיבה, שיהו כותבין... [על המזרק האחד לפר ועל השני לשעיר. משום דמחלפי, זמנין] דמשתלי ושקיל... [מזרק] אחרינא... [ונוטל של שעיר על פר ושל פר על שעיר], אבל השתא דליכא דוכתא אלא להדי... [חד מזרק על הכן לא אתו למיחלפי. גוזלי עולה], שכל מי שהיה מתנדב להביא קן... [עולה היה שם המעות שם], ולפי שהן קטנים קרי להו בני יונה גוזלות. כולן עולות, ... [דברי ר' יהודה, ו]פליגי עליה במסכת שקלים [פ"ו מ"ה] דאמרי'... [דהוו ב'] קינין אחד לחטאת ואחד לעולה. קלעים, אחורי כפורת, ואית דגרסי זהב לכפרת לעשות כלים שנקרא כפרת... [דהיינו מזרקות שנקרא כפורי זהב]. וששה שופרות לנדבה, מפרש בשקלים [פ"ו מ"ו] כנגד ו'... [נדבות, מותר חטאת, מותר אשם, מותר קנים, מותר קרבנות נזיר, מותר אשם מצורע, ונדבה סתם], אלמא לר' יהו' אית ליה כתיבה. אמרי במערבא, האי דקתני מפני תערובת חובה בנדבה לאו מש' דסביר' ליה לר' יהו' דלא איפשר בכתיבה, דודאי אית ליה כתיבה, אלא גזיר' מש' תערובת חטאת שמתו בעליה... [שנתנו מעות] חטאת דקיני חובה, דאיכא למיחש שמא ימות אחד מן המביאין בשופר ונמצאו דמי חטאת מעורבין באחרים ויהו כולן פסולין מש' [ד]חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, ולפיכך היו נותנין כל אחד (דמין) [דמיו] במקום אחד בפני עצמו. ומי חייש', דאמרי' דיל' איכא דמי חטאת שמתו בעליה. והתנן, במסכת גיטין [כ"ח ע"א] וכול' שמתו בעליה. ודאי, דודאי ידעי' דמת אחד מן המביאין. וניברור ארבעה זוזי, ממעות שבשופר, והן אותן שנתן המת. מבין הכותים, קודם שגזרו על יינן ולקח מאה לוגין בערב שבת עם חשיכה שלא היה יכול לעשרו.
<h2>דף נו.</h2>
מיחלי, מחלל על מעשר שיני.
<h2>דף נו:</h2>
על שני דברים, על שני חכמים שבאו אחד לכן ואחד לכן, וא' למחר אלך לאיזה מהם שארצה. אלא אם בא חכם, כגון שמחכה לא על חכם אחד לאיזה צד שיבוא אלך לי לאותו... [צד]. מזרח ומערב נמי אין ברירה, לאיזה צד יבוא. כבר בא חכם, בין השמשות כשנתן עירובו אבל איהו לא ידע דהוברר הדבר דלההוא צד שבא קנה עירובו. יום הכיפו' נמי, אמאי קאמ' לא היתה שם אלא כן אחת בלבד. ניעביד תרי וכול', אין ודאי הכי הוה מצי למיעבד. אלא מש' חולשא וכול', דאית ליה למיעבד רוב עבודות של יום. לאו אדעתיה, לעיוני בכתיבה ואתי לאיחלופי. דאי לא תימא הכי, דמש' חולשא דכהן בלאו הכי נמי, בלא כתיבה, מצי ידע הי מינייהו דפר מש' דדם הפר דנפיש טפי. לא מקבל ליה, לדם הפר כוליה... [במזרק כדמקבל] בדשעיר [ד]משתפיך מיניה לאחר קבלה, אפי' הכי איכא היכירא, דדם הפר סומק כדאמרי', לעיל באידך פרקין [מ"ה ע"ב] זהב אדום שדומה לדם הפרים, אלא ודאי כדאמר' מש' חולשא וכול'. חדא כרבנן, דקאמרת כן שיני. וחדא כר' יהו', דקאמרת תחילה נטל והדר והניח דמשמ' לא הוה מצי לאנוחי דם שבידו מקמי דשקיל ההוא דהוה אכן, אלמא דלא הוה התם אלא כן אחת כר' יהו'. וכן יעשה לאהל מועד מה ת"ל, דמצי למיכתב וכן לאהל מועד אלא יעשה מזה בהיכל שיהו עשיותיו שוות. כשם שמזה לפני וכול', ... בארון [כך מזה בהיכל] ודאי.
<h2>דף נז.</h2>
טומאתה בשוליה, משמ' בסופה והיינו השתא. וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהקש, דלפניי ולפנים גופיה לא יודעי' אחת למעלה בפר וז' למטה בשעיר אלא בהיקשה דהדדי כדלעיל [נ"ה ע"א] שמ' למטה בפר וכול', והיכי חוזרין ומלמדין בהקש היכל מלפני לפנים, והא... [קיימא לן] בפרק איזהו מקומן [מ"ט ע"ב] דכל התורה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים, ת' ה"ג הימנו ודבר אחר הוא כלומ' אי... [תלוי] היקישא דהיכל בדבר אחר והוי דבר הלמד בהיקש חוזר וכול' ואפי' הכי הימנו הוא כפרת, היינו היקישא ההיא גופיא דהוי גמר היקישא לדם השעיר ופר גופיה דהיזה מהן ולפנים ולא (הוו) [הוי] היקש חוזר ומלמד בהקש. הניחא וכול', בפרק איזהו מקומן [נ"ז ע"א] הוי פלוגתא בין ר' ישמעאל ור' עקי' דהימנו ודבר אחר, מר סבר הוי היקש חשוב ואינו חוזר ומלמד, ומר סבר לא הוי היקש אלא גמר למעלה דפר מלמעלה דשעיר היל' מקום מקום לא הוי חשיב היקש, והיל' מצי היכל הדר וגמר מיניהו לא הוי דבר המלמד בהיקש וחוזר וכול', דאילו לא הוה כת' בשעיר כלל לא למעלה ולא למטה ואתי וגמיר מפר מה להלן מזה למעלה ולמטה אף בשעיר נמי למעלה ולמטה הוי היקש גמור, אלא דמניינא בעלמ' הוא דגמיר אהדדי היל' לא הוי היקשא ומצי גמיר... [גבי לפני ולפנים] מתנות מהיכל. ט"ן וח"מ וח"ע... [הזאות] היכל מבפנים גמרי דאמרי' בהזאות דלפנים כך היו הזאות בחוץ. חוץ מפנים חדא זימנא גמרי, כלומ' דלא הוי היקש חוזר ומלמד בהיקש עצמו דגמרי מה למטה... [בפר אף למעלה ז'] בשעיר, לא מפרש היכא קאמ' אף למטה בשעיר ז', אלא קאמ' אף למטה בשעיר כל היכא דיהיב מתנות דשעיר בין בפנים בין בחוץ, והיכא דגמר מה למעלה בשעיר אחת אף למעלה בפר אחת קא אמרי', אבל היכא דיהיב מתנות דפר בין בפנים בין בהיכל ונמצאו מתנות דהיכל גמרי' בהדי מתנות דפנים ולא הוי דבר הלמד בהיקש וכול'. אלא כנגד הפרכת, מרחוק שמצד[ד ולא על הפרכת ממש והאי] כלפנים... [דמי ולא כר' אליעז' בר' יוסי] דפליג ואמ' דעל הפרכת ממש היה מזה. ר' אליעז' בר' יוסי, הלך ברומי עם ר' שמעו' בן יוחיי... [כדאמ'] במסכת מעילה [י"ז ע"ב], ושם ראה דפרוכת שנטלו רומיים מן המקדש... [היו עליה טפי דם] דהוי של פר, ... [ופליג אהא דאמ' לעיל] לא היו נוגעין הזאות של פר העלם דבר בפרוכת אלא מרחוק היה מזה כנגדו דמים כדי... [שלא יגע בפרוכת]. והיו עליה כמה טיפי וכול', דודאי לכתחילה היה מתכוין שיגיע בפרכת. נתערבו לו דמים בדמים, שנתערב מזרק של דם השעיר לתוך מזרק של דם הפר קודם ההזאות נותן אחת כול' חדא... [למעלה ושבע למטה], ועולה לו לכן ולכאן להזאות דפר ולהזאות דשעיר הואיל והדמים ביחד. הא קא יהיב למעלה דשעיר, דהואיל ואמרת דראשונה נמי דיהיב למעלה עולה לו אף לשעיר נמצא דיהיב למעלה דשעיר וכול'. וכלה מכפר את הקודש, שיכלה כל עבודה דעבודה בפני עצמה, והאי נתערבו קמיירי במתנות שבהיכל דקתני והזה ממנו על... [הכפרת] מבחוץ, דבמתנות שבפנים לא איפשר, דהא לא שחיט ליה לשעיר עד דעביד מתנות דפר בפנים. במתנות האחרונות, שכבר עשה א' למעלה של פר בהיכל ועדיין יש לו לעשות... [שבע] דשעיר בחוץ דקאמרי להו בני מערבא אתו למימ' הכי כדפרש' לעיל הא קא יהיב למעלה דשעיר כול' ולא קאמר, דהא בהך מילתא כמר איכא למיפרך הא קא יהיב למטה דשעיר וכול' והתורה אמ' תן למעלה דלכתחילה כת' על והדר לפני.
<h2>דף נז:</h2>
אלא אמ' רבא, ... [נותן קודם שבע למטה לשם פר ואח"כ אחת למעלה לשם שעיר]. בכוסות, שלא התערבו הדמים ביחד אלא מזרקות נתערבו שאינו יודע איזה מהן כוס של פר ואיזה של שעיר, נותן מכוס אחד (כוס) אחת למעלה וז' למטה וחוזר ונותן מכוס (אחד) [אחר] א' למעלה וז' למטה וחוזר ונותן מכוס ראשון א' למעלה וז' למטה, דממה נפשך אי כוס ראשון הוי של פר ושיני של שעיר מתנות ראשונות ואמצעיות הויין חשובות ואחרונות כמו שאינן, ואי שיני הוי של פר אמצעיות ואחרונות חשובות וראשונות כמו שאינן, והשתא ממה נפשך עבד כסדרן של פר ואחר כך של שעיר. מקצת דמים נתערבו, כגון שנשפך קצת מדם של פר וקצת מדם של שעיר לתוך [כוס] שלישי. מודאן קא יהיבי, מן הדמים שנשארו בכוסות שהן דמין ודאין ולא מן התערובת שבכוס ג', מיהו הא קמיבעיא לי[ה] הנך דמים שבכוס ג' שירים הוו וליסוד אזלי, ליסוד של מזבח החיצון כדין שירים של פר ושעיר כדאמ' במתני' לקמ' [נ"ח ע"ב] תנא קמא סבר דחויין הוו, דהואיל ולא הוה מצי יהיב מההוא כוס ג' הוי דחוי ואזלי לאמה, דנשפכין לאמה היוצאת לנחל קדרון מתחת המזבח. אפילו למן דאמ', בסמוך פלוגתא. כוס עושה לחבירו שירים, כגון שקיבל דם החטאת בשני כוסות ונתן כולהו ז' מתנות מכוס אחד, דאע"ג דלא נתן כלום מהנך כוסות חשבינן להו שירים ונשפכין ליסוד הואיל וכבר נתן כולהי מתנות. הני מילי היכא דאי בעי למיתב מצי יהיב, דלכתחילה כי נתן המתנות מכוס זה לחוד אילו הוה מצי למיתב מכוס אחר הרשות בידו שכולן ראויין הן כאחד, אבל הכא כי נתערבו מקצת דמים דאי בעי למיתב לא מצי יהיב, דתערובת שבכוס שלישי לא הוי ראוי למתנות כודאין שבשני כוסות, היל' לא הוי שירים אלא דחויין לאמה. דלא יהיב מיניה, שמן הדם שבשאר כוסות לא נתן כלום שהרי בכל כוס וכוס בפני עצמו קיבל דם מן הבהמה, אבל הכא באילו ב' כוסות היה כל דם הפר מתחילה בכוס אחד וכל דם השעיר בכוס [אחד] אלא שלאחר מיכן נשפך קצת מכוס זה וקצת מכוס זה לתוך כוס שלישי, ונמצא כשנתן משני כוסות ראשונים שנתן מדם שנפרד מאותו דם שבכוס ג' ולהכי דין הוא דליהוי דם תערובת חשוב שירים. דתניא, פלוגתא דשירים ודחוי. למעלה הוא א', בשעיר של נשיא בפרשת ויקרא ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה. ולמטה, בשעירה של יחיד הוא א' את כל דמו ישפוך אל יסוד המזבח, דמשמע כולו, ומכדי שם חטאת חד הוא. והך בריתא משובשת היא בספרים אלא כך היא כתובה בתורת כהנים, למעלה הוא א' [ויקרא ד'] ואת דמו ישפוך, ולמטה הוא א' [שם] ואת כל (דמו) [דמה] ישפוך. מנין לחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן מכל אחד ואחד מתנה אחת שיהו כולם נשפכין ליסוד, ת"ל ואת כל דמה ישפוך. יכול אפי' נתן מאחד מהן שיהו כולם נשפכין ליסוד, ת"ל ואת דמו ישפוך, הוא נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה. ר' אלעז' ביר' שמע' או' מניין שאפי' נתן ד' מתנות מכוס אחד שיהו כולם נשפכין ליסוד ת"ל ואת כל דמה ישפוך. והכת' ואת דמו ישפך אמ' רב אשי ההוא וכול', וכך היא עיקר, כל דמה משמ' כל דמה שנתן מהן מתנות, ואת דמו משמ' שאינו זורק אלא מקצת דמו, אותו כוס שנתן ממנו ולא האחרים מדלא כת' כל, והשתא שמעי' דלר' אלעז' ביר' שמע' דאית ליה כוס עושה חבירו שירים, ולתנא קמא אית ליה כוס עושה חבירו דחוי, והשתא קפריך לר' אלעז' ביר' שמע' דהיכי מצי למימ' דכולן נשפכין ליסוד והכת' את דמו דלא משמ' אלא דמו של אותו כוס, ההוא ואת דמו מיבעי ליה. למעוטי שירים שבצואר בהמה, היינו דם התמצית דהכי משמ' ואת דמו דם גופיה של נפש ולא דם התמצית. עירה דם הפר לתוך דם השעיר, שמזרק של דם השעיר אין בו אלא מעט ויכול להחזיק את דם הפר, אבל מזרק של דם הפר יש בו הרבה והילכ' חשיב מזרק דשעיר ריקם לגבי ההוא (הפר) [דפר], דהיינו ונתן את המלא לתוך הריקם ויצא אל המזבח ויתן מהן מתנות כשהן מעורבין. מערבין, דם הפר בדם השעיר לקרנות, כדי ליתן מתנות על קרנות מזבח הזהב. דאיתמר ר' יאשיה ור' יונתן וכול' כמן דכת' יחדיו דמי, דתניא בפרק ד' מיתות אין לי דחייב עד שיקלל אביו ואמו ביחד כדכת' כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, אלא אביו שלא אמו, אמו שלא אביו מנין ת"ל אביו קלל אמו קלל דכת' קללה גבי האב וגבי האם דכת' אשר יקלל את אביו, וכת' אביו ואמו קלל דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר לעולם משמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכת' יחדיו, ולא איצטריך ליה למידרש אביו קלל אמו קלל אלא לר' יאשיה אע"ג דלא כת' יחדיו משמ' ליה כאחד, ולהכי אצטריך ליה למדרש אביו קלל אמו קלל, הכא נמי כיון דכת' ולקח מדם הפר ומדם השעיר משמע ביחד שיהו מעורבין. דכת' אחת, וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים, דמשמ' שיהא כל הדם נתן כאחת כשיעשה ממנו חיטוי על קרנותיו. דלא כשינויין, כלומ' דלא כדתריצנא, אפי' תימ' ר' (יוח') [יונתן].
<h2>דף נח.</h2>
ולא שתים מדם הפר, שלא יתן שתי פעמ' מדם הפר על קרנות המזבח אלא פעם אחת יתן על ד' קרנות מדם הפר ופעם אחת מדם השעיר. ת"ל אחת, שיהו מעורבין דהיינו סתמא כר' יאשיה. קיבל בו, בפנימי. מין במינו, דהני מזרקין תרויהו של זהב נינהו. חוצץ, וקבלה פסולה היא דכמאן דלא מקבל ליה כהן דמי הואיל ומזרק התחתון חוצץ בין ידו למזרק הפנימי שבו (הדם) נוטל [הדם]. ה"ג מאי לאו נתן מזרק מלא לתוך מזרק ריקם, אלמא דחשיבא הולכה התם. כדי לערבן יפה, כלומ' לעולם מאי נתן דקאמ' עירה, ולא כי תנא מתני' וקתני עירה לומ' שיערבו יפה יפה בידו. ט"ן כדי לערבן יפה שבתחילה עירה דם הפר לתוך דם השעיר והשתא הוה ליה מזרק דשעיר מלא וההוא דפר הוה ליה ריקם וחזר ועירה אותו מזרק של שעיר שהוא מלא לתוך אותו של פר שהוא עכשיו ריקם. היה עומד, כהן בשעת עבודה, דבפרק שיני דזבחים [כ"ד ע"א] גרסי' הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. או על גבי רגלי חבירו פסל, אלמא דמין במינו חוצץ דהא רגל חבירו חוצץ בין רגלו לרצפה. ת' שני רגל, חבירו מש' הכי חוצץ אע"ג דהוי מין במינו דלא מצי מבטל וכול' אבל מזרק לתוך מזרק מצי מבטל ליה. איכא דאמרי, דהכי בעא מיניה הניח מזרק בתוך מזרק מי הוי דרך שירות בכך, שאם קיבל זר את הדם במזרק לתוך מזרק מי הוי דרך שירות כי האי גוונא דליהוי חייב, דודאי הא לא מיבעיא ליה דפשיט' דמין במינו אינו חוצץ. בם, לשון רבים, ומשמ' אפי' שני מזרקין. סיב, דבר הגדל, ס[ב]יב הדקל, והמים נבלעין בתוכו ששואב כעין ספוג. וקיבל בו, בסיב מין בשאינו מינו, שהסיב של עץ והמזרק של זהב. חוצץ, וכמן דלא קיבלו בכלי שרת דמי. זולף והולך, בשפופרת של מי חטאת קמיירי, והכי רישא דמשנה היה בו סופג זולף והולך עד שמגיע לספוג הגיע לספוג אע"פ שמים צפין עליו פסול(ת), קתני מיהת דיכול להזות מן המים שעל הספוג קודם שיגיע לספוג ואע"פ שהספוג חוצץ בין המים לכלי, ורחמ' אמ' מים חיים אל כלי, אלמא דהואיל והמים נבלעין בספוג אינו חוצץ והכי נמי גבי סיב, דקלישי ונבלעין יפה בספוג ולא הוי חציצה, אבל דם שהוא עב אינו נבלע כל כך בסיב והוי חציצה בין דם לכלי אבל היכא דנבלע בתוכו הוי איהו כמים. בדם כשר, דהוי כמיא דקלישי, בקומץ פסול, דקומץ אינו נבלע כלל בסיב ובענן קידוש כלי וליכא שהרי הסיב חוצץ.
<h2>דף נח:</h2>
התחיל מחטא ויורד, להכי כת' מחטא מש' דכת' וכפר עליו, ויורד דכי האי גוונא הוא נותן המתנות שטובל אצבעו מדם ומוליך אצבעו אצל הקרן לגובהו מלמעלה דרך למטה. מקרן מזרחית צפונית, ואחר כך בקרן צפונית וכול'. שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון, דהיינו בדרומית מזרחית כדתנן עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכול'. הוא גומר, על מזבח הפנימי ממתנות דפר ושעיר של יום הכיפור'. במקומו הוא עומד ומחטא, לכל הקרנות שאינו מקיף המזבח כעין שעושה בחטאת בחוץ. חוץ מזו, מפר' בגמ'. שירי הדם, של פר ושעיר. היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, דכי נפיק מהיכל התם פגע ברישא. ושל מזבח החיצון, שירים של חטאות החיצונות שהיה עושה כל השנה היה שופך על יסוד דרומי. אילו ואילו, של חטאות הפנימיות ושל חטאות החיצונות. מתערבין באמה, שתחת המזבח. לנחל קדרון, לבקעת קדרון. ומועלין מהן, דהנהנה מהן שלא בדמים חייב קרבן מעילה. ט"ן וח"מ לאו מעילה ממש דהא אוקמי בגמ' דמדרבנן הויא (הויא) ההיא מעילה, ואי קרבן מעילה ממש כיון דמדאורי' לא מיחייב היכי מיתי חולין לעזרה, אלא כלומ' הנהנה צריך לשלם דמיהן להקדש. (גמרא) אשר לפני ה' מה ת"ל, דמצי למימ' (אל) [על] מזבח הזהב. לפי שמצינו בפר, העלם דבר, כדמפר' בסמוך באידך ברייתא. לפנים מן המזבח, מן המזבח לקודש הקדשים, אשר לפני ה' משמ' שיהא המזבח מבפנים והכהן מבחוץ בין המזבח לבין פתח ההיכל, ומזה על קרנותיו. מזבח קטרת הסמים, כת' בפר' כהן משיח והכי כת' ונתן הכהן מן הדם על קרנות המזבח קטרת סמים לפני ה' אשר באהל מועד ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד, מה ת"ל לפני ה' אשר פתח אהל מועד לפי שמצינו בברייתא לעיל, קטרת סמים אשר פתח אהל מועד דמשמ' דמזבח יהא פתח אהל מועד, אבל כהן כשיתן המתנות יהא עומד מבפנים בין מזבח הזהב לבין קדש הקדש'. פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז אית להו האי דינא דכת' למטה בפר העלם דבר ועשה לפר כאשר עשה לפר החטא' ואמרי' בתורת כהנים החטאת לרבות שעירי ע"ז. מקום, קרן. שר' יוסי הגלילי מתחיל, בקרן מזרח' צפונ'. שם ר' עקי' פוסק, דר' עקי' מתחיל בקרן מזרח' דרומ' מש' דלר' עקי' הוו ב' פרכות ונמצא פתחא בדרומ'... [מזרח'], וכי נפיק פגע בקרן מערב' דרומ' ולא יהיב לאלתר התם והולך ויוצא עד למזרח דרומ' לאידך צד דמזבח, ולר' יוסי הגלילי לא הות אלא חדא פרכת ופתחא בצפון קאי וכי נפיק פגע בקרן מערב' צפונ' ולא יהיב מתנות התם, אלא נפיק ואזיל עד לאידך עד למזרח' צפונ' והתם יהיב ברישא. דפגע ברישא, כי נפיק מלפני ולפנים. עד דנפיק מכולי מזבח, לצד החיצון שכנגד פתח היכל לר' עקי' עד קרן מזרח' דרומ' ולר' יוסי עד קרן צפונ' מזרח'. נקיף דרך ימין, דסמוך למזרח' דרומ' ליעביד מזרח' צפונ'. ושלשה פונים צפונה, שהיו במזרח ופונין פניהן לרוח צפון, ואותן שבצפון פונין פניהם למערב ושבמערב לדרום ושבדרום למזרח, דכולהו פונין דרך ימין דמדחשיב צפון והדר מערב והדר דרום והדר מזרח ש"מ דכל פונות שאתה פונה וכול'. מר, דחשיב דרך ימין אית ליה דרמי בר יחזקאל. פנים מחוץ, מזבח הפנימי ממזבח החיצון, דבמזבח החיצון קים לן דהוה מקיף דרך ימין מש' דרמי בר יחזקאל, כדתנן בא לו לקרן דרומ' מזרח' צפונ' וכול', והשתא קפריך לר' עקי' נהי דלא יליף פנים מחוץ מיהו למה ליה דקאמ' דליעביד דרך שמאל אלא ליהוי המתנות בידו ליתן דרך ימין או דרך שמאל דאיבעי דרך ימין מיהא עביד כלחוץ. ת' אמר לך ר' עקי', ודאי בהא מודינא לך דבההוא קרן דפגע עביד ברישא, כלומ' הוה ליה למיעבד. דאמ' וכול', דכת' ושמרתם את המצות אל תקרי מצות אלא מצוות, ומודינא לך דהיינו טע' מש' דכת' ויצא שאינו נותן כלום עד דנפיק מכוליה מזבח. הדר אתי, סמוך לאותו שהתחיל בו, לההוא קרן דמיחייב ברישא דהיינו קרן מערב' דרומ' שפגע בו תחילה.
<h2>דף נט.</h2>
אי סבירא לן, דהיקיפא דמזבח הפנימי ברגל שהיה הולך מקרן לקרן לחטא את המזבח כמ' במזבח החיצון. הקפה ביד, שהיה עומד בקרן אחד ומקיף כל ד' הקרנות בידו, ולא היה הולך ברגליו [כ]במזבח החיצון מש' דמזבח החיצון היה רחב ל"ב על ל"ב ולא היה יכול ליתן על ד' קרנות אלא אם כן היה מקיפו ברגליו (אבל מזבח הפנימי לא היה מחזיק אלא אם כן מקיפו ברגליו), אבל מזבח הפנימי כולו לא היה מחזיק אלא כשעור קרן אחד של מזבח החיצון שהוא אמה על אמה כדלקמ' ולפיכך לא היה צריך להקיפו אלא בידו. ילפי יד מרגל, מה הקפה ברגל דרך ימין אף ביד דרך ימין. הא מדקתני, מתני' ר' אליע' א' במקומו כול' מכלל דתנא קמא לא שני ליה בין מזבח הפנימי למזבח החיצון דתרויהו מקיף ברגל, ותנא קמא דר' אליע' במתני' היינו ר' יוסי דשמעת ליה בברייתא דאמ' שהיה מתחיל מקרן מזרח' צפונ' כתנא קמא דמתני'. כדשנין מעיקרא, דפליגי בילפינן פנים מחוץ. [אי נמי] מר סבר הקפה ביד, ויד מרגל לא ילפי'. ובהא קמיפלגי, דבהאי טע' פליגי. כי סביב דמזבח החיצון, מה התם הקפה ברגל אף במזבח הפנימי הקפה ברגל, וכיון דברגל הוה מקיף הוה אזיל נמי דרך ימין כבמזבח החיצון. קרן דמזבח (דמזבח) החיצון, דמקום הקרן לא היה אלא אמה במזבח הפנימי. כשהיה מגיע לכל קרן וקרן היה עומד במקום אחד ונותן. שהיתה באלכסון, דהיינו אותו קרן שהיה באלכסונו של אותו קרן שבסמוך לו, שלפי [ש]רחוק ממנו יותר משאר הקרנות לא היה יכול למשוך יפה אלא אם כן מושך והולך ממטה ולמעלה. שהיתה באלכסון, דהיינו קרן צפונ' מערב' שהוא באלכסון כנגד קרן דרומ' מזרחית שלפניו, ולאו היינו כר' אליע' דמתני' דאיהו אמ' חוץ מזו שנותן ממעלה למטה לפניו ממש בסמוך לו. דלא מיתוסי מאניה, דאי הוה יהיב לפניו ממש ממעלה למטה הוה דם מנטף על בגדו. טהר טיהרא, הצהיר הצהרים דהוי פלגא דיומא, הכא נמי בחוט הסקרא דהוי חצי המזבח היה מזה ז' פעמ'. חותה גחלים אילך ואילך, למעלה מראשו של מזבח ומכבד את המזבח יפה עד שהיה נראה הזהב של מזבח ומזה עליו, ואי אמרת מאי טיהרו פלגיה דמזבח התם מאי אפר וגחלים איכא. אלא כול', מאי וטהרו. על גילוייה דמזבח, על המזבח עצמו כדקתני חותה גחלים אילך וכול'. וכדכת' כעצם השמים לטהר, בעצמו של שמים, מה טוהר עצמו של שמים [ממש] אף טהרו של מזבח מזבח ממש ולישנא דקרא תנן במתני' וטהרו וקדשו. בצד צפוני, של מזבח היה נותן אותן ז' הזאות על טיהרו. מר סבר, ר' יוסי פתחא בצפון קאי, כדאמ' לעיל ר' יוסי א' לא היה שם אלא פרוכת אחת, וכי נפיק פגע בקרן מזרח' צפונ' ברישא, ומש' דכת' ויצא לא עביד עד דנפיק מכוליה מזבח מאותו צד וכי נפיק ומטי לקרן מזרח' צפונ' יהיב ביה, והדר יהיב לההוא דפגע ברישא והדר מערב' דרומ' ודרומ' מזרח' כדאמ' לעיל אליבא דר' יוסי הגלילי, ובמקום שהיה גומר המתנות שם היה נותן הזאות על טהרו של מזבח דהיינו בצד דרומ' מזרח'. וחנניה סבר פתח בדרום קאי, ולכך היה מתחיל המתנות מקרן דרומ' מזרח' וגומר בצפונ' מזרח' כדלעיל, אליבא דר' עקי' ובמקום שהיה גומר המתנות שם נותן ז' הזאות דהיינו בצד צפוני. התם יהיב, אותן ז' הזאות. מקום שקידשו, מקום שגמר לקדשו במתנות. שם טיהרו, כלומ' שם היה מזה על טיהרו ז'. דאמ' קרא, בפר העלם דבר של ציבור. ואת כל הדם ישפך, ואמרי' התם בספרי כל לרבות פר ושעיר של יום הכיפור'. וכי נפיק, מהיכל למזבח החיצון ההוא פגע ברישא. יסוד מערבי, מש' דפתח היכל במזרח קאי, אל יסוד המזבח כת' בחטאות החיצונות של כל השנה. ה"ג בסמוך לו ואי זה זה יסוד מערבי, כדאמ' לעיל דשופך על יסוד מערבי. אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו, דכבש היה בדרום ויסוד דרומי היה סמוך לו בירידתו יותר משאר כל הרוחות, במסכת מידות [פ"ג מ"א] גרסי' דהיסוד היה אוכל בדרום אמה אחת. זה וזה, בין שירים של חטאות הפנימיות ובין שירים של חטאות חיצונות היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ילמד סתום, שאר חטאות דלא כת' בהו אי זה יסוד. מן המפורש, מחטאות הפנימיות דמפרש בהו הי יסוד דכת' בפר העלם דבר של ציבור ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד, ויסוד מערבי היה פתח אהל מועד דכי נפיק מהיכל בההוא פגע ברישא. פתחא בדרום קאי, כלומ' פתחו של היכל היה עומד בדרומו של מזבח החיצון דסביר' ליה דכוליה מזבח בצפון קאי, ונמצא דרום של מזבח חיצון עומד להדי פתח היכל, וכי נפיק מהיכל ואזיל למזבח החיצון בצפון פגע ברישא ביסוד דרומי דהוה ליה יסוד דרומי פתח אהל מועד. ה"ג תנא דבי ר' ישמע' זה וזה יסוד דרומי, ור' ישמע' גופיה אמ' לעיל יסוד מערבי. וסימניך, לגרסא הי אמ' יסוד מערבי אי ר' ישמעאל אי תלמידיו. משכי גברא לגברא, שדעת גברי לגברא דר' שמע' בן יוחי היינו תרי, דקתני שמיה ושם אבוה, משכי לגברא לגבייהו כלומ' לר' ישמע'. ע"א שדעת תלמידי ר' ישמע' משכו אחר דעתו של ר' שמע' בן יוחי.
<h2>דף נט:</h2>
עד כאן לא פליגי, דר' מאיר סבר מועלין. לכם לכפר הוא, כתיבי בדם דכת' כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר וכול', דאין לך דבר שנעשת מצוותו ומועלין בו. והרי תרומת הדשן, דכת' ושמו אצל המזבח, ושמו בנחת ושמו שלא יפזר דאית ביה מעילה. אמ' ליה אין ודאי תרומת הדשן מועלין אע"פ שנעשת מצוותה.
<h2>דף ס.</h2>
אלא מש' דהוי תרומת הדשן וכול', הבאין כאחד דבבגדי כהונה כת' והניחם שם דאסורין בהנאה מיכן ואילך. הניחא לרבנ', דאמרי לעיל בפרקא קמא [י"ב ע"א] והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, מצית למימ' דהוו להו ב' כתובין הבאין וכול' ומאי והניחם שם שלא ישתמש כהן גדול ביום הכיפו'. ועגלה ערופה, במסכת סוטה [מ"ו ע"ב], הערופה מלמד שטעונין גניזה דאסורה בהנאה ומועלין בה אע"פ שנעשת מצוותה. אלא למן דאמ' מלמדין, דהיינו ר' יהו' בפרק ד' מיתות [ס"ז ע"ב], דאמרי' התם לר' יהו' ליהוו אוב וידעוני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, אמ' רבא קסבר ר' יהו' ב' כתובין הבאין כאחד מלמדין. אמ' ליה אפי' למן דאמ' מלמדין אית ליה הכא דאין מלמדין. דב' מעוטי כת', הכא. ושמו, דמשמ' הדין ולא אחרינא מריבויא דה' משמע נמי זו טעונה גניזה לאחר שנעשת מצותה ולא אחרת. ג' קראי, כתיבי בדם כדלעיל, לכם, לכפר, והוא, למעוטי שאינו חייב על אכילת דם מש' נותר ולא מש' טמא. לא צריך, קרא למעוטי דממילא דלא מיחייב מש' פיגול. דתנן, בזבחים בפרק בית שמי [מ"ג ע"א]. בין לאדם, כגון חטאת שלמים ואשם שהאימורין מתירין בשרם לכהנים, שהרי אין רשאים לאכל מתנות כהונה עד שיקריבו האימורין, וכדאמ' בפרקא קמא [ט' ע"א] גבי בני עלי. בין למזבח, כגון אימורין ואיברי עולה שהדם מתירן למזבח, שאם נשפך הדם אין אימורין קריבין. חייבין עליו, האוכלו לאחר שנפגלו במחשבת הזמן, והתם מפר' טע' ומפיק ליה משלמים. ודם עצמו מתיר הוא, אחרים, אבל אין דבר אחר מתירו, ולכך אינו חייב עליו מש' פיגול.
(משנה) האמור על הסדר, כגון שכת' בפרשת אחרי מות. ויזה לדם השעיר לאחר דם הפר, ומתנה ראשונה של שעיר כמן דליתה דמי. ויזה בתחילה מפנים, שיתחיל כל המתנות כולן. וכן בהיכל, שאם נשפך הדם באמצע מתנות שבהיכל יביא דם אחר, כלומ' שישחוט פר אחר, ולא שעיר אחר מש' דמו של שעיר הוא ויחזור ויזה בתחילה כל מתנות שבהיכל. שכולן כפרה בפני עצמן, פנים והיכל ומזבח, ולכך אם גמר מתנות שבפנים [ו]נשפך הדם באמצע מתנות שבהיכל מביא דם אחר [ו]אינו צריך להתחיל בתחילה. מתנות שבפנים, לא מתנות שבהיכל, והוא הדין מתנות של מזבח דכל אחד ואחד מעשה בפני עצמו הוא, וכדמפרש' בגמ' וכפר את מקדש הקודש וגו'. ממקום שפסק וכול', שאם היזה כבר ממתנות שלמטה בין בהיכל בין בפנים ב' או ג' אינו חוזר ומזה אותן אלא מטילים עליהן (ז') מאידך פר עד ז', וטעמ' מפר' בגמ'. (גמרא) אימתי, קאמ' הקדים לחבירו לא עשה ולא כלום. בדברים הנעשין בבגדי לבן, בבגדי בוץ. מבפנים, לפני לפנים דהיינו כל העבודה שבפנים. אבל כול', וטעמיה בסמוך. מבחוץ, בהיכל דחוץ הוא לגבי לפני ולפנים והכי נמי עזרה. מה שעשה עשוי, דהתם לא מעכב כסדרן. דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ, כגון מתנות דפר ושעיר שעל הפרוכת ועל מזבח הזהב, והגרלה, וידוי, ... [ומתנות] שבעזרה. בבגדי זהב מבחוץ, כגון תמיד וקטרת אילו ואיל העם. והיתה זאת לכם לחוקת עולם, לכפר על בני יש' מכל חטאתם אחת בשנה.
<h2>דף ס:</h2>
מקום המתכפרין בו אחת בשנה, כגון לפניי ולפנים בההוא כת' חוקה לעכב, אבל בשום מעשה דחוץ לא. ור' נחמיה סבר, אחת בשנה קאי אכפרה ולא אמקום והכי קאמ' דברים המתכפרין ב"פ אחת בשנה, כגון בגדי לבן, דכל השנה כולה אין כהן גדול משמש בבגדי לבן לחוד אלא בח' בגדים דאיכא בגדי זהב, אבל משמש [הוא] ביום הכיפו' (הוא) בד' בגדי לבן לחוד, אהנהו דברים כת' חוקה לעכב, שלא ישנה אפי' בחוץ, אבל אותן דברים שעושה בבגדי זהב כת' זאת דמשמ' זאת בענן חוקה בגדי לבן ולא בגדי זהב. אטו מקום כת', בתימ' לר' יהו' מהדר דאמ' מקום המתכפרין וכול' חד למעוטי בגדי לבן מבחוץ, דמשמ' זאת בענן חוקה בגדי לבן ולא בגדי זהב מבפנים אבל בגדי לבן מבחוץ לא בענן חוקה, ואי עבדינהו שלא כסדרן לא מעכבי, ואחת נמי משמע למעוטי דמשמ' אחת היא דבענן חוקה כגון בגדי לבן אבל טפי לא. למעוטי שירים, דלא מעכבי שלאחר שעשה כל המתנות בין בפנים בין בהיכל בין במזבח הזהב אם נשפך הדם עד שלא שפך שירים על יסוד מזבח החיצון לא מעכבי כפרה. ור' יהו' אי מעכבי מעכבי, כלומ' שירים לא צריכי מיעוט, דאי מעכבי בשאר קרבנות הכא נמי מעכבי ואי לא מעכבי הכא נמי לא מעכבי (בשאר קרבנות מעכבי הכא
נמי מעכבי הכא). כדתניא וכול', ע"א דאית דגרסי הכי ור' יהו' אי מעכבי אי לא מעכבי כדתניא, כלומ' אי אמרי' דמעכבי (אי אמרי') נפקא לן מטעמא אחרינא ולא מהכא כדתניא וכול'. אם כיפר, שעשה כל המתנות כראוי. כילה, כפרתן. לא כילה, דלא עשה ולא כלום. מפני מה לא נאמ' אם כילה כיפר, דהוי משמ' שאם חיסר אחת מכל המתנות, שום מתנה שיש לו לעשות, לא עשה ולא כלום. משמעות דורשין, למר משמע ליה קרא הכי ולמר משמע ליה הכי, אבל בשירים לא פליגי דדברי הכל לא מעכבי. שירים לא מעכבי איכא ביניהו, ר' עקי' סבר אם כיפר שעשה המתנות כראוי שהן עיקר כפרה כילה ואע"ג דלא עבד שירים כלל, ור' יהו' סבר אם כילה כל מעשה דם הפר והשעיר בין המתנות בין השירים כיפר דשירים מעכבי, והאי דקאמ' ר' יהו' מכל המתנות לאו מתנות ממש קאמ' דווקא אלא כלל מכל מעשה הדם, ע"א וח"מ למעוטי שירים דאי לא עבדינהו בבגדי לבן אלא בבגדי זהב לא מעכבי אבל אי לא עבדינהו כלל מעכבי ור' יהו' אי מעכבי מעכבי, כלומ' אי מעכבי היכא דלא עבדינהו כלל מעכבי נמי היכא דלא עבדינהו בבגדי לבן, אי לא מעכבי היכא דלא עבדינהו בבגדי לבן לא מעכבי נמי היכא דלא עבדינהו כלל, אלא ודאי לגמרי לא מעכבי לא שנא הכי ולא שנא הכי כדתניא וכול' אם כיפר שעושה כל המעשה שירים וכל המתנות כילה אמרי' כילה כל דם הפר, ואי לא עביד להו לשירים לא הויא כפרה, אם כילה כל המתנות אע"פ שלא עשה השירים כיפר, והיינו דקתני שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה כלום הא לא חיסר המתנות אע"ג דלא עביד להו לשירים כיפר. ומי אמ' ר' יוח' הכי, דמקרא אחד דרשו ור' נחמיה למעוטי שירים דלא מעכבי בתימ'. והאמ' ר' יוח', בזבחים [קי"א ע"א]. תני ר' נחמיה לדברי האומר שירים מעכבי קשיא. התם מיתרצא מילתא שפיר דמשמ' דר' נחמיה דאמ' מעכבי. קטרת, של יום הכיפור'. שחפנה קודם שחיטת הפר, דהא שחיטת הפר עבדי ברישא כדלעיל [מ"ג ע"ב]. הנעשין בבגדי לבן מבפנים הוא דכתיבא, וחפינה ושחיטה בחוץ הויא שעושין חפינה בחוץ ומכניס לפני ולפנים. ת' צורך פנים כפנים דמי, דחפינה ושחיטה צורך פנים נינהו, שאי איפשר להזאות בלא שחיטה ולקטרת בלא חפינה, היל' מעכבא חוקה בדברים הנעשין בפנים. יביא דם אחר, פר אחר. אם איתה, דקטורת קודם שחיטת הפר זהו שמביא עכשיו לא עשה ולא כלום. יחזור ויחפון מיבעי ליה, שאותה חפינה שעשה כבר אין בה ממש הואיל ונעשית קודם שחיטת פר זה שהוא מביא עכשיו, ופר שהביא תחילה כמן דליתיה דמי הואיל ושופך דמו.
<h2>דף סא.</h2>
ת' בקטורת לא קמיירי, אלא בשחיטה, אבל מכל מקום חפינה אחריתי בעי. יחזור וישחוט, שעיר אחר כי היכי דתיהוי שחיטת שעיר אחר מתן דמו של פר. במתנות שבהיכל, קתני הקדים השעיר לדם וכול', ולהכי אינו צריך להביא שעיר אחר שהרי זה נשחט כהילכתו לאחר מתן דמו של פר בפנים. אילו עזרות, ועד כאן מיירי בשעיר הנעשה בפנים שהוא מכפר על טומאת מקדש וקדשיו בפרק קמא דשבועות [י"ג ע"ב]. הושוו כולן, ומדהושוו כולן מלמד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח שמכפר בשאר עבירות, דאילו בשעיר שמבפנים שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו לא מצינן למימ' דהושוו מש' דכת' ביה אשר לעם, ומשמע לן בשבועות מהכא לאפוקי כהנים, ובפרו של אהרן כת' נמי ובעד ביתו וביתו לא משמ' אלא גבי כהנים דאיקרי בית אהרן. הנעשה בפנים מכפר על יש', על טומאת מקדש וקדשיו. מכפר על הכהנים, בשאר (עבודות) [עבירות], אבל בשעיר המשתלח אין כהנים מתכפרין, וכולהו מפרש בשבועות [שם]. מזבח כמשמעו, מתנות דהזאות שעל מזבח הפנימי. כפרה בפני עצמה, שמופרשת כפרת היכל וכפרת פנים, וכפרת מזבח מכפרת שניהן, דכשנשפך הדם אין צריך לחזור ולהתחיל בפנים כי נשפך קודם מתנות שבהיכל. ושניהן, ר' מאיר ור' אלעז' ור' שמע'. חטאת אחת אמרתי לך, כלומ' מחטאת אחת יעשה כל המתנות של כפרה אחת, כגון כל מתנות דפנים או כל מתנות דהיכל או כל מתנות דמזבח. ולא משתי חטאות, שיעשה מחטאת זו קצת מתנות ולזו ישלים, היל' אם נשפך הדם באמצע מתנות שבפנים או שבהיכל יביא חטאת אחרת ויתחיל בתחילה ולא שישלים על הראשונות ממקום שפסק, אלא הראשונות של אותה כפרה כמו שאינן. חיטוי אחד אמרתי לך, יזה שבע פעמ' פעם אחת, שלא יעשה פעם אחרת ממה שעשה כבר אלא ממקום שפסק מתחיל ומשלים ולא חייש' אי מחטאת אחת אי מב' חטאות. תניא אמ' ר' לי חילק ר' יעקב בלגין, חילק העניין שחילק דינן של מתנות לוג שמן של מצורע מדין מתנות של יום הכיפורים, דלא פליגי גבי מתנות לוג שמן של מצורע כדפליגי הכא. ולא, בתימ', דמי לא פליגי בלוגין כי האי גוונא. מקצת מתנות שבפנים, שהיה מזה מן השמן ז' פעמ' לפני הפרוכת. ויתחיל בתחילה, כל המתנות. מתנות הראש, דכת' יתן על ראש המטהר. אינה מעכבת, שאין צריך להביא לוג אחר כדי להציק שמן על ראשו של מצורע, אלמא דקא מיפלגי הכא כי האי גוונא דקפלגי התם. אימא לישנה, כלומ' כדרך מתנות של יום הכיפו' שני גבי מתנות לוג שמן של מצורע. מש' דכת' והנותר מן השמן וגו', דמדאפקיה קרא בלש' שירים ש"מ דשירים לא מעכב. והכי נמי, דשירי מנחה לא מעכבי בתימ', האמרי' [מנחות ט' ע"א] שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין את הקומץ עליהם. שאני הכא, דכת' תרי זמני בלשון שירים. דכת' (ומותר) [ומיתר] והנותר, משמ' דלא הוי שירים ממש, אלא שירי שירים דלא מעכבי.
<h2>דף סא:</h2>
באנו למחלוקת, דהכי נמי פליגי בהא דלר' מאיר דאמ' דהנהו מתנות דעבד מקמא לא הוו כלום ויתחיל בתחילה דיכול לתקן מה שקילקל, האי אשם מצורע נמי כי שחטו שלא לשמו לא הוי כלום ומביא אשם אחר, ור' אלעז' דאמ' ממקום שפסק מתחיל, אלמא מאי דעבד חשיב ומה שעשה כבר אינו יכול להתחיל בתחילה אלא משלים, האי אשם נמי מאי [ד]עביד ביה הוי חשיב, והואיל [ו]שלא לשמו עשה מה שעשה אין לו תקנה עוד. מתקיף לה רב חסדא והכת' אותו, כלומ' לר' מאיר היכי מייתי אשם אחר והא והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן כת' דמשמ' אותו ולא אחר, אלא ודאי לא מייתי אחר לדברי הכל. ע"א לר' מאיר דאמ' חטאת אחת אמרתי לך שיתחיל בתחילה, היינו טע' מש' דאידך דם ליתיה בעין והא דעבד לא כלום, אבל הכא בהאי אשם מצורע דאיתיה בעין וראוי להקרבה, כדתנן כל הזבחים ששחטן [שלא לשמן] כשירין חוץ מפסח וחטאת, היל' אינו מביא אחר ואין לו תקנה ור' אלעז' דאמ' ממקום שפסק מתחיל דחשיב ליה לדם דקמא עיקר כאילו איתיה בעין ואפי' הכי קאמ' דמביא חטאת אחרת, הכא נמי בהאי אשם אע"ג דאיתיה בעין מביא אשם אחר, מתקיף לה רב חסדא והכת' אותו, ור' אלעז' היכא אמ' דיביא אשם אחר. תניא כוותיה דר' יוח', דאמ' דאיכא תנא מיהא דאמ' יביא אשם אחר, דאילו רב חסדא קאמ' דלדברי הכל אינו מביא אחר על גבי המזבח לשום נדבה. וטעון נסכים, בשאר נדבות. להכשירו, לאכל בקדשים אלמא דאית ליה תקנה בהכי דמייתי אשם אחר, וסתמא כר' מאיר, לאידך לישנא סתמא כר' אלעז'. ואין לו תקנה, דצריך הוא [אחר], לפי שזה לא עלה לו לשום חובה הואיל ולא לשמו שחטו, ואחר אינו יכול להביא מש' דכת' אותו. ותנא תנא כול', בתימ'. אין והתניא, בניחותא. ממורט, כעין קרח שאין לו שום שער. צריך העברת תער, שיעביר תער על ראשו מש' גזירת הכת' דכת' וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את ראש וגו'. ואין לו תקנה, ליפסק מנזירותו הואיל ואי איפשר לו להעביר תער על ראשו לפי שאין לו שער. ופליגא דר' פדת, הא דאמ' דבית שמי צריך ואין לו תקנה קאמ'. דאמ' ר' פדת בית שמי ור' אלעז' אמרו דבר אחד, בית שמי הא דאמ' צריך העברת תער, דיש לו תקנה בהעברת תער על מקום השערות. ר' אלעז' מאי היא דתניא, ר' אליע' או' אין לי וכול' למצורע. ר' אלעז' אמ' נותן על מקומו ויוצא, דיש לו תקנה אלמא דמדקאמ' בית שמי ור' אלעז' אמרו דבר אחד וחזינן דר' אלע' יש לו תקנה קאמ', מכלל דר' פדת לבית שמי צריך ויש לו תקנה נמי קאמ'. ר' שמע' א' אם נתן על שמאל יצא, וה"ג לברייתא. ת"ר ולקח, באשם מצורע כת' ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן אל תנוך אזן וגו', ולקח היינו קבלת הדם. יכול, יקבלנו בכלי, ונתן משמ' כאדם הנותן מידו ממש ולא על ידי כלי. אף למזבח כן, שלצורך מתנות שעל המזבח יקבל כמו כן הדם מידו. מה חטאת טעונה כלי, קבלת הדם בכלי במזרק, וקשיא לי גבי חטאת גופיה מנא ליה, הכתיבה נמי ולקח ונתן באצבעו וההוא ולקח מוקים בקבלה באיזהו מקומן בשמעתא קמייתא [מ"ז ע"ב], אך ת' מו' צד' דחטאת לא נקיט דווקא אלא מש' דכת' בקרא, והכי קאמ' מה שאר זבחים טעונין כלי, כדאמר' בתורת כהנים מנין לקבלת הדם שיהא בכהן כשר ובכלי שרת, נאמ' כאן כיהון וכול', אף האי אשם טעון כלי קבלת הדם במזבח. וכולן, בפרים ושעירים של יום הכיפו' קמיירי והיכי משכחת לה דפרים ושעירים כגון שנשפך דמו של פר ושעיר ראשונים קודם שגמר כל המתנות והביאו אחרים ושחטום, וקסברי ר' אלעז' ור' שמע' דבין ראשונים ובין אחרונים יש להן דין פר ושעיר של יום הכיפור', דנשרפין אבית הדשן, ומטמאין בגדין של כהן הדיוט השורף אותן, והיינו טעמייהו דלעיל דאמרי ממקום שפסק מתחיל ואינו צריך להתחיל בתחילה, אלמא מאי דעבד מראשון הוי מעשה חשוב. כמה משלח, שאם נשפך הדם של שעיר וצריך להביא אחר אין מוציאין אותן אלא בהגרלה ואם הביאו ב' אחרים והגרילו עליהם וכן עשו עד כמה פעמ' ונמצאו עומדין שם הרבה שעירים לעזאזל, כמה משלח מאותן שעירים. וכי עדרו משלח, בתימ' כלומ' דאינו משלח אלא אחד.
<h2>דף סב.</h2>
וכי עדרו חסרו, כלומ' ולטעמיך מי יהא מחסר עדרו ושורפו כולו דקתני וכולן נשרפין אבית הדשן, ואי' ספ' דכת' בהו וכי עדרו שורפו והיא היא. התם, גבי נשרפין לא כת' אותו היל' כמה דבעי מצי שריף אבל גבי משתלח כת' לשלח אותו לעזאזל דמדאפקיה בלש' יחיד מש' אחד ולא יותר. בשלמא רב שימי בר אשי דאמ' אחרון משלח קסבר הואיל וגמר בו כפרה, בחבירו לפיכך זה משתלח. דיל', היינו טע' דר' יוסי התם מש' דבעידנא דאיתחזי קמייתא לא איתחזי בתרייתא דאכתי לא (נתראה) [נראתה] האחרונה כשנתרמה הראשונה ולכשנתרמה האחרונה אמטו להכי לא אידחיא לה ראשונה אבל כל הני שעירי קמאי אע"ג דהוו חזו מעיקרא הכי נמי הוה חזי האי שעיר בתרא דהשתא דאילו לא הוה בעי הוה מצי משלחיה והשתא דאתי בתרא דחי ליה לקמא והכא לא קאמ' דמצוה בראשון. ט"ן אבל על הני שעירי קמאי דמשתלח לא הוו חזו עד דחזו בתרא, לפי שלא היה ראוי שעיר הנעשה בפנים שלהן שהרי נשפך דמו והיו מביאין שנים אחרים ומגרילין עליהן, ולעיל אמרי' בטרף בקלפי שצריך שיהא שעיר חי עד שעת מתן דמים של חבירו. ר' יוסי א' מצוה בראשון, דהכא בעידנא דאיתחזי קמא איתחזי נמי בתרא, שאם היה רוצה קודם שאבד הראשון היא שוחטו, וכי הפריש לשיני דחי ליה לקמא ואפי' הכי קאמ' מצוה בראשון, הכי נמי גבי שעיר.
במראה, שלא יהא אחד שחור ואחד אדום. ובדמים, שיהא זה נקנה בדמים של זה, לא פחות ולא יותר. ובלקיחתן כאחת, שיהו נקחין שניהן ביום אחד, ואע"פ שמצוה כך אם אינן שוין כשירין.
<h2>דף סב:</h2>
ומאת עדת, בני יש' יקח שני שעירי עזים מיעוט כול'. שעיר שעיר, שכת' בפרשה כמה פעמ', שאע"פ שכל שעיר ושעיר לבדו שאינו שוה לחבירו, כשירין, וקא מהדר טע' דאמרי' אע"פ שאינן שוין כשירין דרבי רחמ' שעיר שעיר. הא לא רבי רחמ' הוה אמינא פסולין עיכובא מנלן, כלומ' דהיכא מצינן למיחזר קרא דאי לא הוו שוין דמעכבי ופסולין. אמ' (להו) [ליה] סד"א, שני שני כת' בפרשה ג' זמני, יקח שני, ולקח את שני, ונתן אהרן על שני, דאיכא למימ' דשנה הכת' לעכב קמ"ל דשעיר שעיר ריבה. ה"ג שני שני למה לי למצוה חד לקומה חד למראה וחד לדמים, כלומ' צריכי למצוה בעלמ' ולא לעכב, וחד דאתי למימ' דמצוה שיהו שניהן שוין בקומה, וחד דמצוה שיהו שניהן שוין במראה, וחד דמצוה שיהו שוין בדמים. ואי' דגרסי' שני שני למה לי, חד למצוה וחד למראה ולקומה וחד לדמים, כלומ' חד למצוה והיכי דמי דחד אתי למצוה שיהו שוין במראה ובקומה, וחד שיהו שוין בדמים דמראה וקומה חד הוא, ולקיחתם כאחת נפקא לן מולקח אהרן את שני וגו'. תניא נמי גבי כבשי מצורע, כי האי גוונא דאמרי' גבי שעירי יום הכיפו'. תהיה כת', זאת תהיה תורת המצורע, וגמרי' בפרק קמא דמנחות [י"ט ע"א] דהיינו עיכובא. לשאר הוויתו, לשאר דברים שלו, כגון עץ ארז ואזוב ושני תולעת דמעכבין זה את זה, אבל מכל מקום שניהן שוות לא מעכב. גבי תמידין, נמי מצינן למימ' כי האי שיטתא, ושמעי' מיהא דמצוה שיהו שניהן שוין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ת' התם (איכא) [ליכא] למידרש הכי דההוא שנים ליום מיבעי ליה לדרשא אחרינא וכדתניא וכול'. כנגד היום, ששוחטין כנגד זריחת השמש. אלא חובת היום, דאתי לאשמוע' ב' תמידין עביד בכל יום. על קרן צפונ' מערב', שהטבעות היו קבועות בד' שורות אורכן מצפון לדרום, וכשחמה זורחת ביום ארוך יוצאה מקרן מזרח' צפונ' ואינה זורחת על שורה שבמערב שהיא רחוקה מכותל מזרחית, שכן דרך של עמוד השחר שאם יצא מכותל זה מכה בכותל אחר שכנגדו, היל' כי שוחט תמיד של שחר בקרן צפונית מערבית של מקום הטבעות נמצא ששוחטו במקום זריחת השמש. על טבעת שנייה, כדי שתהא טבעת ראשונה מעכבת רגליה שלא תוכל לפרכס אילך ואילך מפני עיקור סימנין, שאילו שוחטה על הראשונה לא יהא לה שום מעצור מצד צפונית. ט"ן וח"ע על טבעת שנייה ולא בראשונה שבחודו של קרן לפי שמעולם לא יצאה חמה מקרן מזרח' צפונ' ולא שקעה בקרן מערב' צפונ' וזורח כנגדו בכותל מזרחית. גבי מוספין כת' כמה פעמ' שנים, דחד כת' במוספי שבת וחד במוספי ראש חודש וכן במוספין של כל רגל ורגל כת' שנים, ושם מוספין מיהא חד הוא ולהכי שנה עליו הכת' לעכב. מדלא כת' אחד אחד, כלומ' שלא חלקן הכת' כל אחד ואחד בפני עצמו כמו שחלק אותן של תמידים דכת' בהו את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השיני וגו', ואית דקשיא דהא במסכת מנחות בפרק התכלת [מ"ד ע"ב] גמרי' דפרים וכבשים ואילים אין מעכבין זה את זה ומסקינן להו התם בדמוספין, וכיון דלא מעכב אפי' היכא דלא אייתי כלל אלא חד, כל שכן היכא דאייתינהו לתרויהו ובלבד שאינן שוין, וכמדומה דהכא לא מיירי אלא במוספין של חג דהנהו מעכבי כדגמרי' בפרק התכלת [מ"ט ע"א] מש' דכת' בהו כמשפטם, אי נמי איכא למימ' במוספין של עצרת קמיירי דהתם כת' יהיו דמשמ' עיכבא דבענן שנים שיהו שוין וכול', והשתא לא אצטריך לן למימ' הא דפריש' לעיל דנפקא לן עיכובא מדכת' שנים בכל מוספין ומוספין. בחוץ, חוץ לעזרה. חייב על שניהם, מש' שוחט קדשים בחוץ. ופטור על של עזאזל, כדמפרש' טע' לקמ' [ס"ג ע"ב], כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ. עד שלא הגריל עליהם למאי חזו, הא אינן ראויין לפנים בלא הגרלה, ואמאי חייב על שניהם מש' שוחט חוץ. הואיל וראוי, דכל אחד ואחד ראוי לשעיר חטאת שהיה נעשה בחוץ על מזבח החיצון ביום הכיפו', דהיינו שעיר של מוסף דכת' בפנחס, דהתם לא בעי הגרלה והיל' חייב עליהם. ומאי שנא, דלא בעית למימ' הואיל וראוי לשעיר הנעשה בפנים מש' דמחוסר הגרלה אין ראוי להיות של שם ולעשותו בפנים עד שיקדשנו הגורל. הכא נמי, בתימ', אמאי דראוי לשעיר הנעשה בחוץ מחוסר עבודת היום, דשעיר של מוסף הנעשה בחוץ בעזרה לא היה קרב עד לאחר כל עבודת היום כדלקמ' בפרק בא לו [ע' ע"א]. מחוסר לבו ביום, כלומ' ובאותו יום עצמו יהא זמנו, ואע"פ שעדיין מחוסר אותו לא שמיה מחוסר דדמי כמאן דהשתא הוי ראוי הואיל דלא הוי מחוסר מעשה דצורך גופו הוא, אבל מחוסר הגרלה שמיה מחוסר מש' דהוי ליה מחוסר מעשה. שלמים ששחטן וכול', פסולין מש' דשלמים הוו דורון, והמביא דורון צריך להביאו לפני אדונו שמביאו לו, הכא נמי לפיכך צריך שיהו דלתות ההיכל פתוחין ולהכי נקט שלמים.
<h2>דף סג.</h2>
ומי אית ליה לרב חסדא הואיל, דקאמ' לעיל הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ. פסח, בשאר ימות השנה, כגון שהפריש פסחו ואבד והקריב אחר תחתיו ולאחר הפסח נמצא האבוד. לשמו, ששחטו לשם פסח. פטור, לפי שבשאר ימות השנה אינו ראוי להקריבו בפנים לשם פסח, ואמ' לקמ' כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו מש' שחוטי חוץ, אבל שחטו בחוץ שלא לשם פסח חייב, לפי שאילו שחט בפנים שלא לשמו כגון לשלמים יהא ראוי, כדגמרי' בפסחים [ע' ע"ב] מותר הפסח יבא לשלמים, ואמאי לשמו פטור כיון דאית ליה הואיל נימא וראויין כול' חייב נמי כלשמו. התם, לגבי פסח להכי כי שחטו לשמו בחוץ פטור לפי שלא יהא ראוי בפנים אפי' היה שוחטו סתם אלא אם עיקר ממנו שם פסח וישחטנו לשם שלמים, ולהכי כל זמן דלא עקרו כמחוסר מעשה דמי, ולהכי לא אמרי' ביה הואיל, אבל הכא גבי שעירים בלא שום עקירה יכול לשוחטו בעזרה ולעשותו שעיר הנעשה בחוץ, והתם דין הוא דאמרי' הואיל. מתני' ליה בדרבא, דקאמ' אמ' רבא הואיל וראוי לשעיר הנעשה וכול'. וקשיא דרבא אדרבא, דקאמ' ומי אית ליה לשמו דפטור מש' שחוטי חוץ מש' דהא לא חזי ליה לשמו בפנים, אמרי לעולם ודאי שלא לשמו נמי פטור, דהא פסח בעי עקירה. ועקירת חוץ, מה שעוקר ממנו שם פסח חוץ לעזרה לא שמיה עקירה, ואכתי מחוסר מעשה וכלשמו דמי. ואפי' לשמו, בתימ', דלשמו אמאי חייב. בין בגופו, של זבח כגון דעדיין אין לו ח' ימים דכת' ומיום השמיני והלאה וגו'. זב וזבה ומצורע, לא הוי זמן הבאת קרבנם עד ח' ימים לטהרתם. ויולדת, לסוף ימי טהרה לזכר כדאית ליה ולנקבה כדאית ליה, שהקריבו קודם זמנן פטורין, לפי שאינן ראויין להקריבן בפנים אלא בזמנן, אבל עולה ושלמים איפשר להביא בנדבה, דאפי' טמא יכול להקריב נדבה, ולהכי אפי' קודם זמנן אם הקריבו עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין דראויין הן לפנים, אבל חטאת ואשם אינן קרבין בנדבה. ואמ' רב חלקיה בר טובי לא שני, ואאשמתם קאי דאי (א)אחטאת אפי' שחטו שלא לשמו לא חזי בפנים לדברי הכל, בפרק ראשון דזבחים [ג' ע"א] חטאת שלא לשמו פסול, אבל באשם מחלוקת ר' אליע' ורבנ', דר' אליע' מקיש חטאת לאשם, והכא ודאי לא נסיב ליה אליבא דר' אליע'. לשמו, פטור, הואיל ועדיין לא הגיע זמנו להקריבו ואינו ראוי לפתח אהל מועד. אבל שלא לשמו חייב, דכיון דשחטו שלא לשמו עקרו מדינו ועשאה נדבה וכיון דנדבה הוא אינו מחוסר זמן אלא ראוי להקריבו מיד, ולהכי חייב עליו מש' שחוטי חוץ, ובשמעתא קמייתא דמנחות [ב' ע"א] ודזבחים [ב' ע"א] קדריש רבא קרא (אם) [ו]עשית כאשר נדרת כלומ' ששחטו לשמו יהא נדר ואם לאו יהא נדבה, אלמא דלשמו פטור. התם, גבי אשם לעולם לא הוי בנדבה, אלא אם עוקר ממנו שם אשם וישחטנו שלא לשמו, אבל פסח בשאר ימות השנה לא עבד עקירה דכיון דעבר זמנו נעקר מאיליו מתורת פסח וחל עליו שם שלמים, ואפי' אי שחיט ליה סתם הוי שלמים, ולהכי כי שחיט ליה בחוץ אפי' לשמו חייב הואיל ואפי' בסתם הוה חזי בפנים אינו מחוסר מעשה, ור' אבהו סבר דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה. מתני חייב, כדאמרי' בין לשמו בין שלא לשמו חייב. ורב ירמיה, מתני דאידי ואידי פטור כדרב דימי לעיל, לשמו פטור דלא חזי בפנים ושלא לשמו נמי פטור דקסבר פסח בשאר ימות השנה וכול'. ופליגא דרב חלקיה בר טובי, דאמ' אבל שלא לשמו חייב, דעקירת חוץ שמה עקירה. משהגריל עליהם כול', היינו סיומא דברייתא דלעיל דקא מפרש השתא, וטע' הוי באותו תנו רבנן. קרבן דכת' ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' וגו'.
<h2>דף סג:</h2>
ונקרב וגו', בפרשת מדין כת' על מה שהקדישו לבדק הבית. אפי' קדשי בדק וכול', אי שחטן בחוץ דחייב. כל שאינו ראוי כול', וקדשי בדק הבית אינן ראויין לפתח אהל מועד שהן אינן צריכין לבא לפתח כול'. פרת חטאת, פרה אדומה דכת' בה והזה אל נכח פני אהל מועד. ושעיר המשתלח, היה עומד בשעת הגרלה בעזרה, דכת' יעמד חי לפני ה'. שמיוחדין, כגון קדשי מזבח שכל מעשיהם היה בעזרה, אבל פרת חטאת שחיטתה ושריפתה חוץ לעזרה, ושעיר המשתלח מיתתו חוץ לעזרה. ולה' להוציא, בתימ', דקאמרת לה' מי שמיוחדין וכול' יצאו אילו וכול'. אילו אישים, שאינן קריבין על גבי המזבח. מנין שלא יקדיש, קודם יום שמיני שלו. ת"ל קרבן, דמריבויא דקרא שמעי' דמשמיני ואילך רשאי להקדישו לצורך קרבן אבל קודם שמיני לא. לרבות שעיר המשתלח, דכת' ביה לפני ה' דאינו ראוי עד (עד) שיהא בן שמונה, אלמא היכא דכת' לה' לרבות הוא ולא להוציא. התם, דאל פתח אתי לרבות כל הראוי לפתח אהל מועד דין הוא (הוא) דדרשי' להוציא... [מי שאינו מיוחד לה דהיינו] שעיר המשתלח, דאי לרבות מריבויא דאל פתח נפקא. הכא, דקרבן להוציא דהא קרבן אשה לא משמ'... [להביא] אלא דבר הראוי לקרבן על המזבח לאפוקי שעיר המשתלח, לכך דרשי' לה' לרבות דצריך נמי דליהוי בן ח', והכי דרשי' כל התורה כולה ריבוי אחר מיעוט ומיעוט אחר ריבוי, שאם היה ריבוי אחר ריבוי היה... [הכתוב] ממעט, ואם היה מיעוט אחר מיעוט היה מרבה. טע' דרבי רחמנא, לה' להכי אמרי' דשעיר המשתלח במחוסר זמן לא. הא אין הגורל קובע, כלומ' [אין] מגרילין בשעירים אלא בראוי (לאש) [לשם] מש' דלא ידע על איזה מהם יפול הגורל של שם היל' צריך שיהו שניהן ראויין לשם, ומחוסר זמן לא חזי לשם וריבויא דקרא למה לי. אמ' רב יוסף הא מני, דאצטריך לרבויי קרא חנן המצרי וכול'. אפי' דם בכוס, שאפי' נשחט שעיר הנעשה בפנים בן זוגו של משתלח ומת שעיר המשתלח. מביא חבירו ומזווג לו, שיביא אחר במקום שעיר המשתלח ויזווגנו לשעיר שבפנים, ואע"פ שנשחט כבר, ובההוא אחר דמביא איכא למימ' דליהוי כשר במחוסר זמן אי לאו דרבייה רחמ', הואיל דלא עביד ביה הגרלה שהרי הוברר שהוא שעיר המשתלח לפי שזה שבפנים נשחט כבר ואין צריך ראוי לשם, אמ' ליה אי מש' דחנן המצרי לא אצטריך כבר אימור וכול'. דחויין, דלא אמרי' שעיר שבפנים דחה הואיל ומת חבירו שאינו ראוי למצוותו אלא ודאי אינו נדחה. אבל דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה, דדיל' הכי קאמ' אפי' דם בכוס מיתי ומגריל, מביא ב' שעירים אחרים ומגריל עליהם ואותו שיעלה עליו הגורל לעזאזל יזווג לזה שלפנים שנשחט כבר ואותו של שם שבזוגו ירעה, לרבנן, ולר' יהו' ימות כדלקמ' פלוגתא, ואיכא למימ' אפי' לדידיה נמי אין הגורל קובע וכול'. שלא בהגרלה, מביא חבירו שלא בהגרלה, דבהדיא קתני דלא בעי הגרלה היל' אי לאו דרבייה רחמ' אימא דליהוי אידך דלייתי השתא כשר במחוסר זמן. כגון שהומם, אותו שעיר המשתלח לאחר שהוגרל וחיללו על אחר, דבההוא אחר ודאי לא בעי הגרלה ואצטריך קרא לריבוייה דלא ליהוי מחוסר זמן. דפסיל ביה מומא, בשעיר משתלח. אשה, משמ' דבר שיש [בו] אכילת אש כגון אימורין, ואשה לא תתנו התם משמ' נמי כולן. ת"ל מהן, אפי' מקצתן אסור. ואצטריך למיכתב, נמי ריבויא דבעל מום דצריך שלא יהא בעל מום כדין שאר קדשים.
<h2>דף סד.</h2>
רבא אמ', בכי האי מחוסר זמן דאיתרמי לאחר הגרלה אצטריך קרא לרבויי דלא הוי קדוש, והיכי דמי כגון שהיה לו לאותו שמכר את השעיר חולה שהיה בו סכנה בתוך ביתו ואם לא היו מאכילין אותו היה מסתכן ולא היה לו להאכילו כי אם אמו של שעיר, ואירע לו ששחטה ביום הכיפו' והאכילו מבשרה, ושחט את אמו של שעיר המשתלח לאחר הגרלה, דהשתא הוי האי שעיר המשתלח מחוסר זמן שאי איפשר להמיתו כל אותו יום מש' אותו ואת בנו והוי כמחוסר שמונה, ולהכי אי לאו דרבייה קרא הוה אמינא דקדוש וליכא למימ' הא אין הגורל קובע וכול' שהרי בשעת הגרלה היו שניהן ראויין. וכי האי גוונא, במיתה בעלמא כגון גבי שעיר המשתלח. מי אס[י]ר, מש' אותו ואת בנו. לא תשחטו, דשתיהן בשחיטה הוא דאמ' רחמ' דאסור והאי דשעיר המשתלח לא בשחיטה אלא דוחין אותו לצוק, וכמדומה דלהכי מוקים לה בשחט את אמו לחולה כי היכי דתיהוי שחיטה ראוייה. דחייתו לצוק, מה שדוחין אותו מן הסלע זו היא שחיטתו, והוי מחוסר זמן.
(משנה) לקח אחד מהן היום וכול', דלא הוי לקיחתן כאחת. ויאמר אם של שם מת, האי ויאמר דתני תחילה משמ' כמן דתני לה בסוף אלא שכך לש' המשנה, והכי פירושא, אם של שם מת יאמר זה שיעלה זה שיני שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו במקומו של זה שמת. ואם של עזאזל מת, יאמר זה שעלה וכול' דויאמר דקאמ' לעיל קאי נמי אהא. והשיני ירעה וכול', מפר' בגמ' מאי שנא דפליגי בין רב ור' יוחנן. שאין חטאת ציבור מתה, מפרש בתמורה [ט"ו ע"א]. ועוד כול', מפר' בגמ' דר' יהו' פליג בתרתי, חדא דחטאת ציבור קסבר דמתה, וחדא דבעלי חיים נדחין. נשפך הדם, של שעיר הנעשה בפנים. מת המשתלח, ועדיין לא נזרק הדם. (גמרא) אמ' רב שיני, דקאמ' רבנן השיני ירעה, בשיני שבזוג שיני קאמרי דאותן ב' אחרים כשהגריל עליהם לאחר כך האחד מהם יתקיים במקום המת והאחד ירעה, דהאי שיני שבזוג ראשון שלא מת יקרב. ה"ג אמ' רב שיני שבזוג ראשון יקרב שיני שבזוג שיני ירעה עד שיסתאב. ר' יוח' אמ', שיני דקאמרי רבנן ירעה, בשיני שבזוג ראשון קאמרי דהואיל ומת חבירו נדחה לו זה לגמרי. אבל שיני שבזוג שיני יקרב, דשניהן קריבין. רב סבר בעלי חיים אינן נדחין, ולהכי שיני שבזוג ראשון יקרב, ואע"פ שנדחה כשמת הואיל ועכשיו יש לו אחר במקום חבירו הוי חוזר ונראה, להכי נקט בעלי חיים שאילו נשחט והדר מת משתלח ידחה לעולם, וליכא דפליג בהא אלא חנן המצרי דקאמ' לעיל אפי' דם בכוס. ור' יוח' סבר בעלי חיים נדחין, ולהכי שיני שבזוג ראשון ירעה. מאי טע' דרב, דאמ' אינן דוחין. ממחוסר זמן, מקרבן קודם ח' ימים שלו. דהשתא לא חזי, עד שיהו לו ח' ימים כדכת' ומיום השמיני והלאה וגו'. כי הדר מיחזי, דיש לו ח' ימים שפיר דמי, ונקרב אע"פ שבתחילה נדחה הכא נמי לא שנא אע"ג דנדחה כשמת חבירו, הואיל ועכשיו יש לו אחר חוזר ונראה. התם לא איתחזי כלל, קודם שיגיע זמנו ולהכי דמי כמן דלא אקדשיה עד השתא לאחר זמן, אבל האי נראה הוה מעיקרא קודם שמת חבירו ונראה הוא כשמת חבירו היל' שוב אינו חוזר ונראה. לאו אע"ג דהשתא לא חזי, בעוד שהמום עליו. כי הדר מיחזי, דעבר הימנו מום שפיר דמי, דבעלי מומין אינן נדחין. והתם מנלן, דכי עבר הימנו המום דהוי ראוי. ור' יוח', אמ' לעול' בעלמ' בעלי חיים נדחין דממעט רחמ' הכא גבי בעל מום עובר בהן דמשמ' הני הוא דכי עבר מומם כול'. ורב, ההוא בהם לא למעוטי שאר נדחין הוא דאתי, אלא להכי משמ', בהם לא ירצו, דכי איתנהו בעייניהו הנהו בעלי מומין דליכא בהו שום תערובת הוא דלא ירצו, הא על ידי תערובת שהקריבן עם איברי קדשים שלימין שלא הוממו נרצו. כדתנן איברים, של קדשים כשירין שנתערבו באיברים בעלי מומין. ר' אלעז' וכול', יקרבו כל שאר הראשים דאיכא למימ' ההוא דקרב תחילה היה של בעל מום ואינך כולהו כשירין ואליבא דר' אלעז' נסיב לה דעל ידי תערובת נרצו. יצא לבית השריפה, הואיל דאיכא לספוקיה היינו ההוא דבעל מום דאפי' על ידי תערובת לא נרצו. ואידך, ר' יוח' לעולם בהם למעוטי הוא דאתי והא דאמרת בעייניהו הוא דלא נרצו. נפקא ליה מבם בהם, מדמצי למיכתב קרא בם וכת' בהם. ואיבעי האי קרב, ואמאי קאמ' דשיני שבזוג ראשון יקרב ולא שיני שבזוג שיני. ה"ג אמ' רבא רב סבר לה כר' יוסי דאמ' מצוה בראשון, כלומ' ודאי אי בעי מצי קרב שיני שבזוג שיני, אי לאו מש' דסבר ליה כר' יוסי דאמ' מצוה בראשון לפיכך שיני שבזוג ראשון יקרב. דתנן, במסכת שקלים [פ"ג מ"ב]. שבהן תורמין, את תרומת הלשכה בג' קופות. והיה כת' בהן, באותן ג' קופות. דיל' שני התם, דלהכי אמ' מצוה בראשון להביא קורבנות מקופה שנתרמה ראשון מש' דבעידנא כול'. לא איתחזי בתרייתא, דעדיין לא נתרמה דטבל, אבל הכא שיני שבזוג ראשון מיהא לא איתחזי עד הגרלה דזוג שיני וההוא שעתא חזי אף שיני שבזוג שיני, והכא לא לימא ר' יוסי דמצוה בראשון. ר' יוסי א' מצוה בראשון, דהכא בעידנא דאיתחזי קמא דאיתחזי בתרא, שאם ירצה אפי' מכמה בני צאנו לעשות מהן פסחים הרשות בידו ואפי' הכי קאמ' מצוה בראשון, הכא נמי לא שנא.
<h2>דף סד:</h2>
דייקא מתני' כוותיה דרב, דשיני שבזוג ראשון יקרב. יתקיים תחתיו, דמשמ' תחת המת יתקיים זה, אבל תחת האחר שלא מת אין צריך אחר להתקיים תחתיו. דכדקאי, בקדושתיה קאי. דקתני, בבא היא באפי נפשה, דקאי אשיני דקתני שיני ירעה עד שיסתאב. שיני, זה. איני יודע אם זהו שיני של זוג וכול', ולא של חבירו שמת, שאם מת שעיר שבפנים ידחה אף חבירו המשתלח, והוא הדין שאם מת המשתלח ידחה חבירו שבפנים דשוב אין לו תקנה, דשוב אין לקרות בו יעמד חי. מאי משמ', דהיכי משמע מהאי קרא ולא שחבירו מת, ת' דמשמע יעמד חי יעמד השתא מעכשיו משעת הגרלה זו ולא שעמד כבר בשעת הגרלה אחרת, (כאן) [כגון] שיני שבזוג ראשון שכבר עמד מחמת הגרלה שלו, תנן אמ' ר' יהו' נשפך הדם וכול'. כי קאמינא אליבא דרבנן, דב' מחלוקות יש במשנה כדפרש' לעיל. בשלמ' לרב, דמפרש לרבנן לעיל דבעלי חיים אינן נדחין. בהא קמיפלגי ר' יהו' ורבנן, דרבנ' סברי אינן נדחין ואתא ר' יהו' לפלוגי ולומ' אם נשפך הדם ימות המשתלח דבעלי חיים נדחין, ומיתרץ הא דאמרי לעיל דייקא כוותיה דרב מתני'. אלא לר' יוח', דאמ' דאפי' לרבנן שיני שבזוג ראשון, אם כן במאי פליגי ר' יהו' ורבנ', דהא ר' יהו' נמי אמ' בעלי חיים נדחין, ת' הא ודאי פשיט' דלר' יוח' לא ניחא מתני' כלל דהא אמ' רבא דייקא מתני' כוותיה דרב, והשתא אזיל להא דקאמ' דייקא מתני' כוותיה דרב. תנן שאין חטאת ציבור מתה, משמע דלהכי אצטריך למעוטי חטאת ציבור דאינה מתה. דהא דיחיד כי האי גוונא, כגון שהפריש חטאתו ונפל בו מום והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון מום עובר, והרי שניהן עומדין כשהן (שלומין) [שלימין] תמות. בשלמ' לר' יוח', דאמר שיני שבזוג שיני יקרב ושיני שבזוג ראשון ירעה דהוה ליה כאבוד, מש' הכי דכוותה גבי חטאת יחיד השיני שהביא באחרונה יקרב והראשון ימות, הואיל וחשבינן ליה כאבוד דדין אבודה למיתה. כדר' אבא, במסכת תמורה בפרק ולד חטאת. דאמ' ר' אבא אמ' רב הכל מודין, בין ר' בין רבנן.
<h2>דף סה.</h2>
נתכפר בשאינה אבודה, כגון שהפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בחטאת זו שנייה שלא נאבדה, ואחר כך מצא את האבודה ואבודה מתה, והכא נמי כיון דאמרי' דשיני שבזוג שיני יקרב הוה ליה מתכפר בשאינה אבודה, היל' האחרת תמות דהשתא דייקא מתני' כר' יוח'. אלא לרב, דאמ' דשיני שבזוג ראשון יקרב אם כן לא חשבינן לה כאבוד[ה], ואע"ג דנדחה ביני ביני והוו להו שוין זה והאחרון שהביא דהוה ליה כמפריש ב' חטאות לאחריות שאם מת האחד השיני עומד תחתיו. ואמ' רב הושיעיא וכול', כלומ' וכיון דהכי הוא שיני שהביא באחרונה אמאי ימות גבי יחיד, הא לא גמירי מיתה בכי האי גוונא אפי' גבי חטאת יחיד כדר' הושעיא, ואמאי נקט טע' לפי שאין חטאת ציבור מתה אפי' חטאת יחיד נמי כי האי גוונא לא הויא מתה, אלא ודאי לא דייקא מתני' כוותיה ותיובתא דרבא. ה"ג כיון דאמ' רבא רב סבר לה כר' יוסי דאמ' מצוה בראשון מעיקר' כמפריש לאיבוד דמי, כלומ' לעול' דייקא מתני' כוותיה דרב דכיון דמסקינן לעיל דרב סבר ליה כר' וכול', מעיקרא תחילת הפרשתו של אחרון דמי כמפריש לאיבוד וחשבינן ליה כאבוד ולהכי ימות גבי יחיד, דלא דמי להא דר' אושעיא דהתם שניהן שוין לכפרה באי זה מהן שירצה. בשלמ' לר' יוח' דאמ' שיני שבזוג ראשון, כאמרי רבנ' ירעה ור' יהו' אמ' ימות, השתא לר' יהו' מיכפר בשיני שבזוג שיני. אלא לרב דאמ' שיני שבזוג שיני, הוא דקא מיפלגי דרבנ' אמרי ירעה ור' יהו' אמ' ימות אם כן במאי איכפר אליבא דר' יהו', דהא בשיני שבזוג ראשון לר' יהו' לא מיכפר דבההוא נמי קאמ' ר' יהו' ימות מש' דקסבר בעלי חיים נדחין, אלא ודאי לא דייקא מתני' כוותיה דרב וקשיא לרבא. ת' מי סברת דר' יהו', קמהדר ברישא אם הוא שיני דמיירי ביה רבנ' דירעה דהיינו שיני שבזוג שיני, לא אשיני שבזוג ראשון קאי, וקא מהדר להו [ל]רבנן דאמ' שיני שבזוג ראשון יקרב, [ו]אמ' להו לא (לא) שיני שבזוג ראשון (ומת) [ימות] דבעלי חיים נדחין דהיינו ההוא דקאמ' בסיפא נמי דימות ולהכי קתני, ועוד מש' דברישא לא הוי עיקר פלוגתייהו אלא במיתה ורעייה ובסיפא הוי עיקר פלוגתייהו בבעלי חיים נדחין, ולעול' אליבא דר' יהו' מיכפר בשיני שבזוג שיני. איכא דמותיב, במקום ההיא תיובתא דלעיל דקתני בשלמ' לרב בהא פליגי וכול', וקא מותבי בהא לישנא. תנן ועוד אמ' ר' יהו' נשפך הדם ימות המשתלח וכול' בשלמ' לרב, דאמ' דלרבנן שיני שבזוג ראשון יקרב ואידך שבזוג שיני ירעה ולא אמרי' ימות ור' יהו' סבר ימות, היינו דקא מיפלגי ברישא בחטאת ציבור וסיפא דקאמ' ר' יהו' נשפך הדם ימות המשתלח, וקמיפלגי רבנן עליה ואמרי דלא ימות המשתלח מש' דאין בעלי חיים נדחין, והיינו דקאמ' ר' יהו', ועוד דברישא קמיפלגי בחדא וסיפא בחדא. אלא לר' יוח', דאמ' דברישא אפי' לרבנן שיני שבזוג ראשון ירעה דבעלי חיים נדחין. מאי ועוד, הא אפי' רבנן מודו דודאי בעלי חיים נדחין, קשיא. דלא אתעביד מצוותיה, דשעיר של פנים דהא מצוותו הוי במתנות הדם והרי נשפך על הארץ. הא אתעביד מצוותיה, דמשתלח, דמה לי הכא ומה לי מת בדחייתו לצוק. ת' אמרי דבי רב אמ' קרא יעמד חי לפני לכפר עליו, דמשמ' עד שעת כפרת דמים של חבירו והואיל ומת קודם לא נעשת מצוותו וצריך להביא זוג אחר. ה"ג עד מתי זקוק להיות חי עד שעת מתן דמים של חבירו. תנן התם, במסכת שקלים [פ"ב מ"א]. אם נתרמה התרומה, תרומת הלשכה. נשבעין, השלוחין. לגיזברין, לפי שהן תורמין אף על העתיד לגבות, (וכבר) [וכיון] דתרמו כבר קמו להו ברשותייהו דגזברין אפי' אותן שקלים שעתידין לגבות, ולפיכך היו שלוחין בעלי דינין של גזברין ולא של בני העיר ונשבעין להן שלא פשעו בהן. ואם לאו, שלא נתרמה עדיין התרומה אם כן הוו להו עדיין השקלים ברשות בני העיר שהרי לא תרמו עליהן גיזברין עדיין, היל' נשבעין לבני העיר שלא פשעו, ובני העיר שוקלים שקלים אחרים תחתיהם. אילו ואילו שקלים, שאע"פ ששקלו אחרים תחתיהם הויין קדושין הואיל והופרשו לשום כך. ואין עולין להם לשנה הבאה, שאין יוצאין בהן ידי חובתן לשנה הבאה באילו שקלים אחרים שנמצאו, אע"פ שיצאו ידי חובתן כבר משנה זו קודם שנמצאו אילו בשקלים ששקלו תחתיהן. חובות של שנה זו, חובת יחיד שחייב בשנה זו כגון שהביא בשנה זו קרבנות לשנה הבאה, והוא הדין דיצא בשקלים דשנה הבאה במה ששקל בשנה זו, דשקלים אילו שנמצאו לאחר כך עדיין הן של יחיד לפי שלא נתרמה עליהן התרומה אלא על אותן ששקלו תחתיהן. וכן שעירי ע"ז, כגון שהורו בית דין על ע"ז שמותרת ונודע להן שטעו דמביאין ציבור פר ושעיר, והיינו שעירי ע"ז. כולן ימותו דברי ר' יהו', ואמאי ימותו לישהו להו עד לשנה הבאה וליקרבו דהא אמרת חובות שנה זו קריבות כול', ובין ר' אלעז' ור' שמע' נמי לא אמרי' דקריבין לעולם. קרבנות ציבור קאמרת, כגון פר ושעיר של יום הכיפור', התם שני דליכא למימ' יקרבו לשנה הבאה.
<h2>דף סה:</h2>
כר' טבי אמ' ר' יאשיה, במסכת מגילה [כ"ט ע"ב] דאמ' כול' אבל קרבנות יחיד ודאי חובות של שנה זו קריבין לשנה הבאה דבענן מתרומה חדשה. פר, דהוי משל כהן גדול והוי ליה קרבן יחיד מאי איכא. מצוה היא, דמצוה להביא מתרומה חדשה אבל לעכב לא קאי קרא, ומש' מצוה מאבדין קדשים וימות בתימ'. קרבנות ציבור, כגון תמידין ומוספין. לפי שאין הגורל קובע משנה לחבירתה, דכי קבע גורל לשעיר אפנים או לעזאזל, לשנה זו הוא דקבע, ולא שיעשנו לשנה הבאה כמו שקבעו השעיר עכשיו. אמ' ליה אי מש' הך טע' וניתי ונגריל עליה לשנה הבאה. גזירה שמא יאמרו, מאן דלא חזי גורל דשנה הבאה (כמו שקבעו השעיר עכשיו, אמ' ליה אי מש' הך טע' וניתי ונגריל עליה לשנה הבאה גזירה שמא יאמרו מאן דלא חזי גורל דשנה הבאה) הגורל קובע כול'. תינח שעיר, דאית ביה הגרלה, איכא לתרוצי כדתרצת. פר, דלית ביה הגרלה, מאי איכא למימ'. גזיר' מש' חטאת שמתו בעליה, דשמא בין כך ובין כך ימות כהן גדול משנה לחבירתה, ואילו מקריב פרו לשנה הבאה נמצא חטאת שמתו בעליה קרב, וקים לן [לעיל נ' ע"א] הל' למשה מסיני דלמיתה אזלא. תינח פר, דהוה של כהן גדול. שעיר, של ציבור מאי איכא למימ' התם ליכא למיחש דהא אין ציבור מתים. מש' חטאת שעיברה שנתה, שאם ימתין עד (שעה) [שנה] אחרת יהא יותר מבן שנה ואתי למימ' בכולהו חטאת שעיברו שנתן דקריבין וגמירי הל' למשה מסיני דמתות. גזיר', בתימ', היא גופה חטאת שעיברה שנתה היא דשעיר החטאת איקרי, וכי משהי לה עד יום הכיפו' אחר ודאי עיברה שנתה. הא לא קשיא, דודאי יכול לשהותו עד יום הכיפו' אחר, ואע"פ שהיה עכשיו בן ח' ימים דראוי היה לזה יום הכיפו', אעפ"כ לא יהא לו יום הכיפו' אחר שנה שלימה. כר' דתניא שנה תמימה, דכת' ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית וגו'. מ[ו]נה שלש מאות וששים וחמשה וכול', הכא נמי בן שנתו דקחשיב קרא בענן שנה שלימה מש'ס'ה' היל' האי שעיר החטאת עסיק' דהוו להו ח' ימים ליום הכיפו' זה, נמצא דלאידך יום הכיפו' לא הוו ליה שס"ה ימים דשנת הלבנה לא הויא אלא שנ"ה ימים. מונה שנים עשר [חודש] מיום ליום, שאם מכרה בניסן יש לו שהות עד לניסן אחר ואפי' נתעברה השנה בנתיים, היל' נתעברה השנה נתעברה לו למוכר, היל' לרבנ' ליכא לאוקומה דאפי' לא הוי אלא בן ח' ימים ליום הכיפו' זה לאלתר כי מטי אידך תשרי הוי בן שנה וליום הכיפו' נמצא שעברה שנתו.
<h2>דף סו.</h2>
התינח שעיר, דבענן בן שנתו. פר מאי איכא למימ', דפר אינו פסול כשעברה שנתו, דהא קים לן דפר בן שתים מאי איכא למימ' במסכת פרה [פ"א מ"ב]. ועוד, אמאי ימותו לרעייה אזלי. רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות, דאין יכול כהן ליכנס לשם וליטלה קרבן ורועה. מש' תקלה, ימותו דדיל' אדמשהי להו עד יום הכיפו' אחר אתי להקריבם בשאר ימות השנה או אתי בהו לידי גיזה ועבודה. אין מקדישין בזמן הזה, דאיכא למיחש לתקלה שמא יקריבה. בהמה, אי בהמה היא שהקדיש או שהחרים תיעקר. אי זה עיקור, דקאמ' תיעקר. והיא מתה מאיליה, ברעב. אי תקלה דהקרבה, אפי' שאר בהמות נמי שדינם לרעות עד שיסתאבו ליחוש להקרבה. לעול' תקלה דהקרבה, ובשאר רועות נמי היינו טע' דלא חייש' לפי שאינן ראויות ליקרב כלל אלא רועה עד שתסתאב, ולפיכך מסיח דעתו להקרבה שלה ואין לחשוש שיבא לידי הקרבה, אבל בפר ושעיר של יום הכיפו' יש לחשוש הואיל ועתיד להקריבה ודעתו עליה, שמא יקריבנה קודם יום הכיפו', וגבי הקדשות שבזמן הזה נמי, הואיל ואין רועין מש' פסול שבהן אלא לפי שאין מזבח להקריב היל' דעתו עליהן כל שעה דסבר מהרה יבנה בית המקדש ואקריבם ואיידי דדעתיה עלויהו אתי להקריבם ולכך ימותו. ותקלה עצמה תנאי היא, דאיכא דחייש לתקלה ואיכא דלא חייש. בראשון, בפסח ראשון. בשיני, בפסח שיני. אל יקרב, דחייש אי משהי לה אתי לידי תקלה, ותנא קמא לא חייש. הא ר' והא רבנן, דהא דתניא יקרב לשנה הבאה ר' היא דיכול להיות ראוי לב' פסחים בלא עיברה שנתו, דכל בן שנה דכת' בקרא חשבינ' למניין ימות החמה דפסח בענן בן שנתו, והא דתניא לא יקרב לא מהדר אשיני אלא אלשנה הבאה ורבנ' היא. והתניא וכן המעות, דמעות שהפריש לפסחו ולא לקח בהן כלום בשנה זו יקרבו לשנה הבאה, ועל מעות נמי תניא אידך לא יקרב, והכא לא מצית למימ' הא ר' הא רבנן, דגבי מעות מאי עיברה שנתה איכא, אלא לאו ש"מ בתקלה פליגי, וגבי מעות איכא למיחש שמא יקח בהן קרבן בשאר ימות השנה היל' לא ישהה עד שנה הבאה אלא יהא להם דין מותר הפסח שהוא כשלמים.
(משנה) מסרו, לשעיר המשתלח. (לפי) [למי] שהוא מוליכו, לעזאזל. שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו, כלומ' שלא היו מניחין כהנים את יש' להוליכו, אלא על יד כהנים משלחין אותו. ערשלא, שם אדם ויש' היה, כלומ' שאפי' ליש' היו מניחין להוליכו, ושלח ביד איש עתי המדברה. (גמרא) ר' יהו', דאמ' בפרקין (דלקמ') [דלעיל ס"א ע"א] הושוו כולן בכפרה אחת, מלמד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח. אטו כהנים מי נפקו להו מכלל עמך יש', והיכא דמתודה על יש' מתודה נמי על כהנים. איש, סתם כת' ואפי' זר מזומן לכך.
<h2>דף סו:</h2>
אפי' בשבת, שאפי' אירע יום הכיפו' בשבת יכול להוציאו לצוק שהיה רחוק מירושלם עשרה תחומי שבת, אזיל ומפר' לה לברייתא. כפרה כתי' בה, יעמד חי לפני ה' לכפר עליו וגו', ואימא הואיל ומכפר אינו כשר אלא בכהן, קמ"ל. אפי' בשבת למאי היל', כלומ' מה בא להתיר דמותר אפי' בשבת, שאם היה שעיר המשתלח חולה מרכיבו המשלח על כתיפו. דאי ר' נתן, לא צריך קרא לרבויי הא דמרכיבו על כתיפו דהאמ' חי נושא וכול'. חולה שני, דדומה לכפות ואינו נושא את עצמו. זאת אומרת, מדמצרכי' קרא לשבת ולא ליום הכיפור' עצמו כגון יום הכיפור' שאירע בחול. עירוב והוצאה לשבת, חייוב עירוב וחיוב מוציא לשבת. עירוב, עירובי תחומין שהרי היה מוליכו חוץ לתחום, הוצאה, מה שמרכיבו על כתיפו, בשבת, ומדלא אצטריך קרא למישרייה ביום הכיפו' עצמו אלא כשהוא חל להיות בשבת ש"מ דאין עירוב והוצאה ליום הכיפור', ובברייתא בפרק אמ' לו [כריתות י"ד ע"א] גמרי' דהא דרפרם ברותא היא דדיל' שני יום הכיפו' דמצוותו לכך. נכנס לעזרה, כשהוא טמא, דהא אי איפשר באחר דבענן מזומן לכך מבעוד יום. חלה, שעיר המשתלח מהו וכול'. יכול להרכיב אני ואתם, כלומ' לכשיחלה יכולין אני ואתם להרכיבו, כלומ' לא הוצרך מעולם לכך. אהא בשלום אני ואתם, במשלח מעולם לא אירע שנחלה אותו שהיה מזומן. דחפו, שעיר בהר. כן יאבדו כל א[ו]יביך ה', כלומ' דמעולם לא אירע דלא מת בדחיפה ראשונה, וכן יאבדו וגו' כמהו. וחכמ' א' חלה מרכיבו וכול', ורבנ' סבירא להו דכל אילו דברים איפשר שאירעו. פל' מהו לעולם הבא, שאלו מאדם אחד שלא היה הגון במעשיו. לא שאלתוני, שהשיאן לדבר אחר, ואמ' להן מאדם אחר שהיה הגון במעשיו. לא שאלתוני אלא על פל', בתימ' כלומ' שעליו לא היה צריך לישאל דהא ודאי בן העולם הבא. ע"א ששאלו על אבשלום והוא השיאן לדבר אחר ואמ' להן לא שאלתוני אלא על פל', כלומ' על שלמה מלך יש'. וכן לח"ע נמי בתרויהו. ועוד שאלו מהו להציל רועה כבשה בפי הארי, כלומ' דמי יכול ליטול הימנו מה שטרף דעכשיו נוטל הימנו מזונותיו, והוא השיאן לדבר אחר ואמ' להם לא שאלתוני אלא על הרועה אם יכולין להצילו מפי ארי. ט"ן מה[ו] (שיהא רועה) להציל [רועה] כול', אלא על הרועה עצמו ואם חייבין להצילו כול' הא ודאי פשיט דהא הצלת נפשות היא, ט"ן דבעו מיניה אם מותר להצילו בשבת. ועוד שאלו לו ממזר מהו לירש, בנכסי אביו. והוא השיאן לדבר אחר ואמ' להן מהו ליבם, שהוא מיבם כשאר יש'. ועוד שאלו מהו לסוד את ביתו, מש' דגמרי' התם [ב"ב ס' ע"ב] דסד את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט כנגד הפתח, ושאלו לו אם ממזר שייך בדין זה כיש', והוא השיאן לדבר אחר ואמ' להן לא שאלתוני אלא לסוד את קברו, דגמרי' במסכת סנהדרין [ב"ק ס"ט ע"א] דציון קברות בסיד וזה (אם) [נמי] צריך כיון דמיטמא כיש'. לא מפני שהפליגם בדברים, דלא לכך היה משיבן בלשון הזה כדי להפליגן, אלא בדברים בעלמ' מדעתו, והוא היה יודע להשיבם יפה אלא לפיכך לא היה רוצה להשיבם שלא אמ' כול'. שוין, שכולם עבדו לעגל. מפני [מה] אין מיתתן שוה, דיש מהן שמתו בסייף דכת' עברו ושובו משער לשער וגו', ויש מהן במגפה דכת' ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל וכו', ויש מהן בחולי מעים דכת' וישק את יש', וגמרי' התם במסכת סנהדרין [ע"ז מ"ד ע"א] דלא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות וכת' בסוטה וצבתה בטנה. אין חכמה, שאין לה עסק לחקור בשאר חכמות אלא בפלך. וכן הוא או', דחכמת אשה אינה אלא לטוייה בעלמ', (דכל) [דכת'] וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. זיבח וקיטר, מי שזיבח וקיטר לעגל היה נידון בסייף דהעובד ע"ז בהרג. גיפף ונישק, מי שחיבקו ונישקו במיתה. במגפה, שמת בהדרקון בחולי מעים כסוטה, והן היו מים שהשקה משה. עדים והתראה, אותן שעבדו לו על פי עדים והתראה (אותן). לאביו ולאמו לא ראיתיו, כלומ' שנתאכזר על אביו ועל אמו כמי שלא ראם מעולם והרגן במעשה העגל, מכלל דאביו ואמו ובני משפחתם עבדו ע"ז, ת' ודאי בני לוי לא עבדו ע"ז ומאי אביו דקאמ' אבי אמו מיש' שלא משבט לוי. אחיו מאמו, ולא מאביו. בני בתו מיש', דבני בנים הרי הן כבנים כדגמרי' בפרק הבא על יבמתו [ס"ב ע"ב] מדכת' ואחר בא אל חצרון אל בית מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב, וכת' מני מכיר ירדו מחוקקים וכת' יהודה מחוקקו. וכבש היו עושין לו, שהיה יוצא דרך אותו כבש למעלה מחומת העיר, ועליו היה מהלך ולא היה יוצא בשער לפי ששם היו בבליים שהיו מתלשין בשערו של שעיר וא' לו טל חטאותינו וצא. ט"ן שהיו מתלשין בשערו של משלח טול השעיר וצא מהרה. לא בבליים, הן שהיו מתלשין. ומתוך ששונאין, אותן של ארץ יש' את הבבלים קורין אותן לאותן העושין שלא כהוגן בבליים, ט"ן וח"ע מתוך ששונאין את הבבליים כלומ' שהאלכסנדריים שונאין את הבבליים. תניא ר' יהו' א' לא בבליים וכול' אמ' ר' יוסי תנוח דעתך שהנחת את דעתי, כלומ' שפירש לו ואמ' שאין אנשים הגונים בבליים עושין כן, ואית דפרשי וט"ן דמשפחתו של ר' יוסי היה מבבל ולכך שמח בדברי ר' יהו'. תנא מה שהיא צפירה וחובי דרי סגיאין, שהיו א' לו העם מה אתה משהא כן השעיר ומוליכו בנחת הרי חטאי הדור רבים. (משנה) יקירי ירושלם, חשובי ירושלם. עד סוכה הראשונה, שסמוך לירושלם. צוק, סלע גבוה.
<h2>דף סז.</h2>
תשעים ריס, היה בין ירושלם לצוק. ושבעה ומחצה, מאותן ריסין, היינו העושין המיל דהיינו לצ' ריס י"ב מילין, והמיל תחום שבת. הרי מזון, כדי שלא יתעלפ(ה) מטורח הדרך, שהוא היה הולך כל הי"ב מילין ואע"ג דאיכא כמה תחומי שבת. מסוכה לסוכה, שבסוכה ראשונה מלוין אותו עד סוכה שנייה, וכן בני סוכה שנייה מלוין אותו עד סוכה שלישית, שהיו באין שם אותן בני אדם מבעוד יום וכן כל בני סוכה וסוכה. חוץ מן האחרון, אותן שבסוכה אחרונה. שאין מגיעין עמו לצוק, לפי שהיה שם (בני) [בין] צוק לסוכה אחרונה יותר מתחום, דהא איכא י"ב מילין מירושלם עד לצוק וכי שדית עשר מילין לי' סוכות, דסוכה ראשונה היתה רחוקה מירוש' מיל, וכן בין כל סוכה וסוכה מיל, נשתיירו שם ב' מילין מסוכה אחרונה לצוק דהיינו ב' תחומי שבת דכל מיל הוי אלפיים אמה, ור' מאיר לא מיירי בעל ידי עירוב באינך דאמרי' בגמ'. ומה היה עושה, אותו המשלח. חלק לשון של זהורית, של שני היה מחלק לשנים. חציו קשור כול', שאם היה מכפר היה מלבין השני כדכת' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ומפרש' בגמ' מאי טע'. קשור בסלע ובקרניו ודוחפו לאחוריו, מן הסלע (ובקרניו ודוחפו לאחוריו מן הסלע). וישב לו כול', שלא היה רוצה לשוב עד ירושלם מפני חילול השבת.
(גמרא) תני רב יוסף עשר סוכות כול', וכדפרש' במתני' עשר סוכות ועשרה מילין, דסוכה ראשונה היתה סמוך [ל]ירוש' ובין כל סוכה וסוכה מיל, ומסוכה אחרונה עד לצוק מיל, נמצא אחרון לר' יהו' מגיע עד לצוק. ר' יוסי א' ה' סוכות וי' מילין וכולן ע"י עירוב, וכולן היו מלוין אותו ע"י עירוב מסוכה לסוכה, כיצד, מירוש' לסוכה הראשונה מיל, מסוכה ראשונה לשנייה ב' מילין, ובני ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה ראשונה בלא עירוב, אבל בני סוכה ראשונה לא היו יכולין ללוותו עד סוכה שנייה בלא עירוב וכיצד עושין, נותנין עירובן לתוך מיל ונמצא עירובן קונה מיל שכלפי סוכתן ומיל שכלפי סוכה שנייה דאלפים אמה לכל רוח ורוח קונה העירוב, וכן בני סוכה שנייה עושין באותן ב' מילין שבין סוכתן לסוכה שלישית, וכן בני רביעית לאותן ב' מילין שבינה לחמישית, אבל בין חמישית לצוק לא היה אלא מיל ובלא עירוב היו יכולין ללוותו לשם בני חמישית, ולר' יוסי נמי מגיע אחרון עמו לצוק. אמ' ר' יוסי סח לי אלעז' בני אם על ידי עירוב, כלומ' שאם אתה א' שעל ידי עירוב מלוין אותו יכול אני לעשות אפי' ב' סוכות וי' מילין וסגי בהני ב' סוכות, כיצד, מירושלם לסוכה ראשונה ד' מילין, ובין ראשונה לשנייה ד' מילין, ובין שנייה לצוק ב' מילין הרי י', וכך היו עושין לעירוב, בני ירושלם נותנין עירובן לסוף מיל ונמצאו הולכין מירושלם עד ב' מילין, ואחד מבני סוכה ראשונה נותן עירובו לתוך מיל כלפי ירושלם והולך ב' מילין ונמצא מגיע עד סוף תחום של בני העיר ומקבלו שם מבני ירושלם ומלויהו עד סוכתו, ובאין אחרים של סוכה ראשונה שלא עיר(י)בו עדיין ונותנין עירובן לתוך מיל מצד אחר כלפי סוכה שנייה, ואחד מבני סוכה שנייה נותן עירובו לתוך מיל כלפי ראשונה, ונמצא זה הולך ב' מיל וזה ב' מילין ומקבלו זה מזה ומלויהו עד סוכה שנייה, והאחרים של סוכה שנייה שנשארו שלא עיר(י)בו מצד זה נותנין עירובן מצד אחר כלפי צוק לסוף מיל והולכין ב' מילין ונמצאו מגיעין לצוק. כמאן אזלא הא דתניא וכול' כמן כר' מאיר, דאילו לכולהו אמרי' דנמצא אחרון מגיע עמו לצוק. לא נצרך לכך לפי שאינו דומה כול', כלומ' מעולם לא נצרך לאכילה (לפי) שלא לכך א' לו הרי מזון הרי מים לפי שאינו דומה כול'. כיון דמצוה בשעיר, דעיקר המצוה היה בדחיפת השעיר ובמיתתו. דילמא קדים ומלבין, הלשון של זהורית קודם שידחנו, וכשיראה משלח שהלבין מייתבא דעתיה ומניח את השעיר חי שלא יהא נזכר לדוחפו ונמצא שלא נעשת מצותו, היל' קושר חציו בין קרניו שכשישים חבל באותו שבקרניו יהא נזכר לדוחפו מיד. ונקטריה בין קרנים, כל חבל באותו הלשון כולו. ת' זמנין דגמ', שיהא כופף ראשו ונוטה לארץ ולא יהא יכול לראותו יפה אם ילבין אם לאו. התקינו שיהו כול', כדי שלא לעצב את העם. היו מציצין, העם ורואין לפנים מן הפתח. היו עציבין, והיו מתרפין ידיהן. התחילו שיהו קושרין אותו [חציו] בסלע וחציו בסלע כול', דלשם לא היו רואין (יותר) אותו [יותר] מב' או ג'. וידעו שנעשת מצותו, שהגיע לצוק, מיד היה בא כהן גדול לקרות שנ' אם יהיו חטאי' וגו', כלומ' לפיכך היו יודעין כשהיה מלבין שנעשת מצותו שהיה הוא מכפר במיתתו, מה עניין כפרה שהיה מלבין כעניין שנ' אם יהיו חטאיכם וגו'.
<h2>דף סז:</h2>
ושילח את השעיר במדבר, שהקישו הכת' למדבר שהוא הפקר. אל ארץ גזירה, כלומ' שיש בו גזיר' דאסור בהנאה. ושלח ביד איש עתי המדברה לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים, ששם היו עושין נמי שעיר המשתלח וכל הני צריכין צוק. אין גזירה אלא חתיכה, שהיה ההר מתוקן וחתוך לכך שהיו בו מעלות ומורדות, חתיכות דבר המתגזר ויורד שהיה השעיר מתגזר ויורד שלא היה ההר משופע כדי שירד בנחת אלא זקוף ומתגזר ומשתבר השעיר בדחיפתו. מעשה תוהו, דברים שאין צריכין, ת"ל גזירה דמשמ' אני גזרתיו כול'. לתקלה, שיבא בו אדם לתקלה דשמא יהנה מהם אדם שאינו מכירו שזה הוא השעיר. יכול ביישוב, היה משלחו. ומניין שבצוק, ובמקום סלע ומצודה היה דחפו. (ת"ר) [ת"ל] גזירה, מקום שמגזרו. ואת אילי הארץ, אל דעזאזל עביד כמו אילי הארץ. עזה ועזאזל, שני מלאכים היו, וכשחטאו דורות הראשונים ואמ' הקב"ה נחמתי כי עשיתים, אמרו לפניו עזה ועז[א]זל ראשונים אמרו לפניך מה אנוש כי תזכרנו והיו יראין לומ' לפניך עוד עליהם כלום, אמ' להם אילמלי הייתם עומדים בארץ הייתם חוטאים כמותם, מיד יורדים למטה לנסות וחטאו אף הן דכת' ויראו בני האלהים את בנות האדם, ושעיר זה מכפר על אותן שעושין מעשה הדומה לאותו מעשה שמכפר על גילוי עריות. וכן ח"ע נמי ט"ן שעיר זה מכפר על מעשיהן. משיבין עליהן, מה איסור יש בכך. חוקותי, כלומ' אני חקקתים כך. ת"ר המשלח מטמא בגדים, אותו שהיה מוליך את השעיר טעון כיבוס בגדים. אין השולח את המשלח, אבל כהן שהיה נותנו למשלח אינו מטמא בגדים. יכול, אותן בגדים שהוא לבוש משיצא חוץ לעזרה טעון כיבוס. ת"ל המשלח, עד שישלחנו ושילוח אינו מתחיל אלא מחומת ירושלם ואילך כשמתחילין ללוותו. יכול, אינו מטמא עד שמגיע לצוק. ת"ל והמשלח, משיתחיל לשלח. ר' מאיר א' עזאזל יכבס, והכי כת' קרא והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו וגו', דמשמ' אותן בגדים שהוא לבוש משעה שהגיע לעזאזל לצוק טעונין כיבוס ואפי' פשט אותן קודם דחיפה, אבל אותן שהיה לבוש [קודם שהגיע לצוק] אינן טמאין. ר' שמע' א' המשלח את השעיר לעזאזל יכבס, כלומ' מי שגמר כל מצוות השילוח של שעיר מ[ש]דחפו לצוק מיטמא ולא קודם, דמשזרקו בבת אחת ביחד מטמא לאלתר.
(משנה) בא לו אצל הפר, לאחר שילוח השעיר. במגס, קערה. והקטירן, מפ' בגמ'. קלען במקלות, שהיה נותן ומכניס השוקים של פר זה לתוך זה, דהיינו כעין קליעה שעושין הטבחים, וכן מן השעיר והיו נותנין (במקלות) [ב' מקלות] בין יריכיו והוציאן לבית השריפה, קליעה טרצה בלע', ואית דפרשי שהיו נותנין ב' מקלות על כתפי ד' בני אדם אילו בצד אילו ונותנין על גביהן הפר והשעיר זה על גב זה כעין קליעה שקולע אדם רצועה. משיצת, משיבער האור ברובן. (גמרא) והקטירן סל' דע' במגס מקטר להו, בתימ', מי מקטר לאימורין בתוך המגס ושורף לקערה דקתני נותן במגס והקטירן (דמשעת) [דמשמע] בתוך המגס. אלא אימא, הכי נתנן במגס להקטירן מש' להקטירן על כול' אבל במגס לא. בניתוח בשר עולה, שצריכה הפשט קודם הניתוח. אלא עור על גבי בשר, חותך איברים עם העור שעליהם. ונאמר להלן, בפרשת כהן משיח ובפר העדה.
<h2>דף סח.</h2>
והתם, גופיה בפר העדה ובפר כהן משיח, מנלן דעל ידי ניתוח ולא על ידי הפשט. קרבו ופרשו והוציא, דמשמ' הכל ביחד. ונאמר להלן, ראשו, דגבי עולה כת' ונתח אותו לנתחיו את ראשו ואת פדרו. אי מה להלן, גבי עולה על ידי הפשט. מאי תלמודא, מקרבו ופרשו היכי שמעי' דשלא על ידי הפשט קאמ'. כשם שפירשו, היה מוציא בתוך הקרבים. כך בשרו, היה מוציא בעורו, דרישיה דקרא דכת' ואת עור הפר ואת כל בשרו. נאמר כאן מחוץ למחנה, בפר ושעיר של יום הכיפור', כדכת' ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא מדמם לכפר בקודש יוציא אל תוך המחנה. ונאמ' להלן, בפר כהן משיח ובפר העדה מחוץ למחנה, בפר כהן משיח כת' והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו וגו'. מה להלן, אתה נותן להן חוץ לג' מחנות, ששורפין פר כהן משיח חוץ לג' מחנות דהיינו חוץ לחומת ירושלם וכדמפר' בסמוך. אף כאן, פר של יום הכיפו' חוץ לג' מחנות. והכא מנלן, בפר ושעיר של יום הכיפו' דמטמא. חוץ למחנה אחת, מדלא כת' אחרת דלא כת' מחוץ למחנה בההיא פרשה דאחרי מות פעם אחרת כי היכי דכת' בפר כהן משיח וכדדרש' בסמוך ג' מחוץ למחנה, לומ' לך דלהכי לא כת' אלא פעם אחת דכיון שיצא חוץ כול'. התם מנלן, בפר כהן משיח ובפר העדה חוץ לג' מחנות, שאין ת"ל מחוץ למחנה בפר העדה דהא כת' ביה בזה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון, ובפר הראשון דהיינו פר כהן משיח כת' מחוץ למחנה, אלא לומר לך תן לו מחנה שנייה לשריפתו כשהוא א' בפרשת צו את אהרן. אלא מחוץ למחנה בדשן, דכת' והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה שאין ת"ל מחוץ למחנה בדשן. שהרי כבר נאמ', גבי פר כהן משיח על שפך הדשן ישרף, ומהתם שמעי' דשפך הדשן הזה מחוץ למחנה, דהא בפר גופיה כת' מחוץ למחנה ומה ת"ל מחוץ למחנה גבי דשן, אם אינו עניין לגופו תניהו עניין גבי פר ליתן לו מחנה שלישית. ור' שמע', דאמ' אינו מטמא עד שיצת האור ברובו דהיינו חוץ לג' מחנות, דלכול' עלמ' מקום הדשן (הוא) מחוץ לג' מחנות הוה. האי חוץ למחנה מאי עביד ליה, דאמרי' לעיל חוץ למחנה אחת מטמא בגדים מדלא כת' אחרת. מיבעי ליה לכדתניא ר' אליע' א' נאמר כאן מחוץ למחנה, בפר ושעיר של יום הכיפו'. ונאמ' להלן, גבי פרה אדומה מחוץ למחנה. מה כאן, פר ושעיר של יום הכיפורים חוץ לג' מחנות היו שורפין, כדאמרי' לעיל מחוץ למחנה מפר כהן משיח, דההיא גזיר' שוה לדברי הכל היא. אף להלן, בפרה אדומה חוץ לג' מחנות. ומה להלן, בפרה אדומה. במזרחה של ירושלם, דכת' פני אהל מועד ואמרי' לעיל בפרק הוציאו לו [נ"ה ע"א] כל מקום שנ' פני אינו אלא פני קדים שהיה מכוון ומזה כנגד הפתח שבמזרח, ואילו לא היה שורפ(י)ן במזרחה של ירושלם לא היה יכול לראות הפתח לכוון ההזאה כנגדו. אף כאן, בפר ושעיר של יום הכיפו' שורפין חוץ לג' מחנות, ופרה אדומה ודאי לא מטמאה אלא חוץ לג' מחנות במקום שריפתה, כדכת' והשורף אותה יכבס בגדיו במים, הכא נמי בפר ושעיר של יום הכיפור' אינן מטמאין עד שיצת האור ברובן, דהיינו חוץ לג' מחנות, ואי קשיא מאי אהניא ליה הך מייתא לר' שמע' אכתי מצינן למימ' מדלא כת' אחרת שמ' מינ' דחוץ למחנה אחת מטמא בגדים, ת' אמ' לך ר' שמע' להכי לא כת' אחרת אלא פעם [אחת] לחוד מחוץ למחנה מש' למיגמ' גזיר' שוה מפרה אדומה דלא כת' בה מחוץ למחנה אלא פעם אחת, ולאו מש' למידק מיניה חוץ למחנה אחת מטמא בגדים. ורבנ', דלא גמרי להו מפרה אדומה, אליבייהו היכא שריף להו פר ושעיר של יום הכיפו', בצפונה.
<h2>דף סח:</h2>
מאן תנא דפליג עליה דר' יוסי, דלית ליה אבית הדשן כר' יוסי. שיהא לשם דשן, כלומ' אבית הדשן. שיהא מקומו משופך, כלומ' מקום מדרון שאם היה שם דשן היה נשפך, דהכי משמ' שפך הדשן, ואין צריך שיהא לשם דשן כלומ' דלא בענן אבית הדשן. ה"ג אמ' אביי ודיל' במקומו משופך דפליגי, ודשן צריך מכל מקום, דתנא קמא לא בעי מקום מדרון אבל מכל מקום לדברי הכל צריך אבית הדשן ואכתי לא מצי למימ' דתנא דפליג עליה דר' יוסי היינו ר' אליע' בן יעקב. ת"ר והשורף, והשורף אותם דכת' בפר ושעיר הנשרפין שורף מטמא וכול'. ולא אסדר המערכה, ששורפין אותה בה. המסייע, שמהפך באיברין לכן ולכן. אותן מטמא בגדים, כשהן בעין ולא השורף מטמא בגדים. דשוייה חרוכא, אבל עדיין לא נעשת אפר, למן דדייק מאותה משמ' ולא השרוף לגמרי מטמא אבל נחרך ששלט בו האור אפי' הכי מטמא הואיל ואינו שרוף לגמרי, ולמן דדייק מהפר משמ' כל זמן שנקרא פר שעדיין לא שלט בו האור אבל משנחרך אינו מטמא.
(משנה) דירכיאות, כמין (אצטבעות) [אצטבאות] גבוהות מאד שלועזין כול', ועולין לשם ומשימין סודרין בראשי כלונסות ארוכות ומניפין אותן כדי שיראו בני סוכה אחרת, וכן מסוכה לסוכה עד שהיה נודע בירושלם. עד בית חרורו, מקום שהיה התחלת המדבר. הולכין מיל, יקירי ירושלם היו מלוין אותן עד מיל, כדמפר' בגמ' אליבא דר' יהו'. וחוזרין מיל, אותה מיל שהלכו. ושוהין, השיעור אומדנות דעתן מיל בין הליכה וחזירה ושהייה ג' מילין. ויודעין שהגיע למדבר, דכבר הלך המשלח אותן ג' מילין. ש"מ, מדקא נקיט שיעורא עד בית חרורו, מכלל דבית חדודו במדבר קיימא, כשנכנסין במדבר. כיון שהגיע שעיר למדבר נעשת מצוותו, שלא היה צריך לשהות עד שיגיע לצוק ממש, אלא לאלתר בא לו כהן גדול.
בא לו כהן גדול לקרות, לאחר שעשה כל עבודת היום (ושולח) [ושילח] את השעיר החי. בבגדי בוץ, בבגדי כהונה שהיו של בוץ. באסטלית, מלבוש שאינו מבגדי עבודה. ראש הכנסת, פרנס. ואך בעשור, שבאותו ספר עצמו בתורת כהנים בפרשת אמור אל הכהנים. וא' יותר ממה כול', כדמפר' טע' בגמ' שלא להוציא לעז על ספר תורה שלא יאמרו אין כת' בו אלא כמה שקרא. ומברך עליה, לאחריה. על התורה, ב' נותן התורה. על העבודה ועל ההודאה, רצה ומודים. על מחילת העון, שהיה מפייט ברכה אחת [ומסיים] ב' מוחל וסולח. על המקדש, ב' אשר נתן לנו את המקדש. על הכהנים, אשר בחר בכהנים. על יש', כמו כן. ועל שאר התפילה, מפר' בגמ'. ט"ן על העבודה אשר קידש' במצו' וציו' על העבודה. על ההודאה, אשר קידשנו לשמו, מחילת העון כדרך שתיקנו בתפילה ב' מוחל וסולח לעוונותינו ומעביר כול'. לא מפני שאינו רשאי, דלאו הכי קאמ' הואיל וראה פרים הנשרפין אינו רשאי לראות כהן גדול כשהוא קורא, אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל שהיתה דרך רחוקה. ומלאכת שניהן היתה כאחת, כלומ' לפי שהיו שורפין אותן מרחוק לבית המקדש ובשעה שהיו שורפין אותן היה כהן גדול קורא, ולפיכך לא היה יכול לראות את שניהם. (גמרא) מכלל דקרייה לאו עבודה היא, ויכול לקרות בבגדי יחיד. ליהנות, שיכול ללובשן להנאתו, אפי' שלא בשעת עבודה. שצורך עבודה היא, שאי איפשר לה לעבודת יום הכיפו' בלא קרייה כדאמ' בפרק ראשון [י"ט ע"ב], אפי' דיבור מעכב. שינה הוא דלא, שמא יפיח בהן. הא מיכל אכלו, בהו, וש"מ דניתנו ליהנות. ובעלים מתכפרין, באכילתן, וקא פריך באידך עניינא שינה הוא דלא הלוכי מהלכי בהו אפי' שלא בשעת עבודה, וש"מ מדניתנו ליהנות, ת' בדין הוא דאפי' הלוכי נמי לא, ודקתני לא היו ישינים בהן טפי מהליכה היינו מש' סיפא אצטריכא ליה כול'.
<h2>דף סט.</h2>
ש"מ, אכתי מדקתני מניחין אותן תחת מראשותיהן דבגדי כהונה ניתנו כול'. כנגד ראשיהן, מן הצד כי היכי דלא הוו (דלא הוו) תחת מראשותיהן. ש"מ, כדקתני דכנגד ראשיהן, מן הצד יכול להניח בגדי כהונה, ואינו נראה כמשתמש בהן, ש"מ דהכי נמי יכול להניח תפילין מן הצד כנגד הראש כשחלוץ בלילה. וקמיהדר למילתיה קמייתא, וקאמ' דהכי נמי מסתברא דכנגד ראשיהן קתני ולא תחת ממש. הניחא למן דאמ' אבניטו של כהן גדול ביום הכיפו' זהו אבנטו של כהן הדיוט, בין בשאר ימות השנה בין ביום הכיפו' דהוי של בוץ לחוד, כמו של בוץ של כהן גדול ביום הכיפו', ובפרק קמא [י"ב ע"א] פלוגתא דר' ור' אלעז' ביר' שמע' שפיר ליכא למיפרך הא קא מיתהני מכלאים הא דאיירי הכא בבגדי כהן הדיוט איירי אי ניתנו ליהנות. לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, דשל הדיוט היו של כלאים. מאי איכא למימ', השתא איכא למימ' נמי הא קא מיתהני מכלאים. הא בהצ(נ)עה שפיר דמי, להציע תחתיו, דהכא ליכא למימ' מש' לא יעלה עליך. שמא תיכרך, ועובר [על] לא יעלה. דמפסיק ליה מידי ביני ביני, בינו לבין הכלאים. אסור לישן עליהם, מש' גזיר' שמא תיכרך לו נימא כול'. קשין הן, ואפי' תימא תחת מראשותיהן שהרי אין בהן הנאה וכל שאין בו הנאה דומיא דבגד אין בו מש' כלאים. כפול ששה, שהיו [ששה] חוטין כאחד בחוט אחד. האי נמטא, פילטרא. גמדא, עב וקשה. נרש, שם מקום. למדינה, חוץ לעזרה. אסור, מש' זילותא. והתניא, במגילת תענית. בו, בחדש (אדר) [כסלו]. יום הר גריזים, שנעשה להם נס מכותיים שהיו יושבין בהר גריזים, כדמפרש ואזיל יום שבקשו כול'. ומיקירי, מחשובים שבירושלם. הללו, כותיים מהלכין מצד אחד של מלך. והללו, שמעון הצדיק ויקירי ירושלם מהלכין מצד אחר של מלך (והללו שמעון הצדיק ויקירי ירושל' מהלכין מצד אחר של מלך). אמ' להן, המלך לכותיים. שהגיע, המלך. לאנטיפטרס, מקום. זרחה חמה, והכיר את שמע' הצדיק. יורד במלחמה עמי, כשאני עושה מלחמה. עליך ועל מלכותך, כדאמ' התם הוי מתפלל בשלומה של מלכות, ועוד שקרבנות החג שבעים פרים היו מכפרין על האומות. ה"ג נקבום בעקביהם. חרשוהו, לאותו הר שעקרו כל היישוב עליו. כרשינין, כדי לקלקלו שלא יזרע לעולם שום זרע אחר, דבמקום כרשינין אין יכולין לזרוע זרעים אחרים. הר גריזים של כותים היה, וש"מ מיהא דקתני דלבש בגדי כהונה ויצא חוץ למקדש, דבגדי כהונה יוצאין בהן למדינה. ראויין היו, לבגדי כהונה היו מה שלבש, ולא בגדי כהונה ממש. עת לעשות לה' הפרו תורתך, כלומ' דשעת הדחק היה מפני הצלת נפשות. לתלמיד, שהרי היו נותנין הספר תורה לתלמיד קודם לרב ואמאי, ליתיב חזן הכנסת לאלתר לכהן. מש' כבודו, שזה היה כבודו של כהן גדול שכולן מתעסקין בדבר שלו ולא מש' דחולקין כבוד.
<h2>דף סט:</h2>
כדאמ' רב חסדא, בסמוך. בעזרת נשים, היה קורא בתורה במסכת סוטה [מ"א ע"ב] בפרק ואילו נאמרין ולפיכך היה יכול לישב (לעזרה) [בעזרה]. מיתיבי כול', אלמא דבעזרה היה קורא כהן גדול. בהר הבית, שחוץ לעזרה, ת' אמ' רב חסדא מאי עזרה עזרת נשים. ה"ג ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול, ולא גרסי' שנ' ויברך כול' שגידלו בשם המפורש. רב גידל אמ', אלא אמ' היינו גדול דהכי קאמ' ברוך ה' אלהי יש' וכול'. אמ' ליה אביי, לרב גידל ולימ' מר שגידלו בשם כול'. בגבולין, חוץ לבית המקדש. ת' הוראת שעה הייתה, שהיו צועקין ומתפללין על יצר הרע של ע"ז שיעקר מביניהם, כדמפר' בסמוך. הייא הייא, וויי וויי, ואי' (דגמ') [דמפרשי] בקשה בקשה לש' תפילה. אלא לקבולי מיניה אגרא, על מי שמתגבר עליו. אמת, כלומ' דודאי יעקריה מינייכו. חותמו, כאדם שחותם עצמו תחת כתבו הקב"ה חותם עצמו, כלומ' שהודה להן, ובתלמוד ירושלמי [סנהדרין פ"א ה"א] נמצא שנטל הקב"ה אות ראשונה ואמצעית ואחרונה ועשה מהן חותמו. אותיבו, ישבו. כי גוריא, ככלב קטן של אש. בנתא ממזייה, שער מראשותיו. ד' מאה פרסה, כשיעור (על) [כל] ארץ יש'. מרחמין, מש' דגבה קליה כולי האי. בדודא, ביורה. דאברא, של עופרת. שאיף קלא, שואב הקל ומחזיק הקול שאינו נשמע. קטליתו כולי עלמ', דשוב לא יתאוה אדם אחר אשתו. בת יומא, הנולדה בו ביום. ולא אשתכח, שאפי' התרנגולין לא היו מתאוין לתשמיש. עקרונהו לעיניה, אהני ביה האי דעקרו לעייניה דלא ניגרי איניש בקריבתיה שאינו מתאוה על אמו ועל אחותו ועל איסור עריות. רב מתנה אמ', אלא הכי אמרו האל הגדול הגיבור והנורא. נטיא לדר' יהוש' בן לוי, שנוטה דבריו להא דאמ' ר' יהוש' בן לוי, כלומ' דדבר אחד אמרו. עטרה, של הקב"ה. ליושנה, לכמות שהייתה. ה"ג גוים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו, ולא אמ' נורא, כדאשכחן בפרשת חנמאל בההיא אפטרתא הנה חנמאל בן שלום [ירמיה ל"ב], דקאמ' ירמיה הק' הגדול והגיבור ולא אמ' נורא, כלומ' שהקב"ה נקרא נורא עכשיו איה נוראותיו שמניח גוים שמקרקרין בהיכלו והחריבוהו, לפיכך לא רצה לומר שאין א' נורא אלא בזמן שבית המקדש קיים שנ' נורא אלהים ממקדשך. ה"ג אתא דניאל ואמ' גוים משעבדין בבניו איה גבורותיו ולא אמ' גיבור, דלא אמ' אלא הגדול והנורא, וכדאמ' בסדר הסליחות אנא ה' האל הגדול והנורא דלא בעא למימ' גיבור מש' דלא היה מראה גבורתו בגוים שהיו משעבדין ביש', והנורא אמ' מש' דבית המקדש היה בנוי. אתו אינהו, אנשי כנסת הגדולה. ומאריך אף לרשעים, שמשעבדין בבניו. ורבנן, ירמיה ודניאל. היכי עבוד הכי, דממעטין בשבחו של הקב"ה שאמר משה. שאוהב אמיתו, שאוהב דברי [אמת] לכך לא היו רוצין לשנות מכמות שהיה נראה בעיניהם. ואין מדלגין בתורה, ותיובת' דמתני' דקתני דמדלג מפרשת אחרי מות לפרשת אך בעשור. כאן בכדי שיפסיק התורגמן, שהיו רגילין לתרגם כל התורה ואם יכול לגלול את ספר התורה מפרש' אחרי מות עד לאך בעשור קודם שיגמור התורגמן אותו פסוק שהוא מתרגם יגלול, דהשתא לא אתי למיטע. ועד כמה, הוא הנביא. הא בתורה כלל לא, אפי' בכדי שלא יפסיק התורגמן. בעניין אחד, כגון אחרי מות ואך בעשור קמיירי בעניינא דיום הכיפו' מדלגין בכדי שלא יטעה המתורגמן. בב' עניינין, מדלגין בנביא ולא בתורה. של שנים עשר, בספר תרי עשה מדלגין אפי' מנביא לנביא שבתוכו.
<h2>דף ע.</h2>
וכל כך למה, דלמה א' ויותר [מ]מה שקריתי לפניכם כת' בו. כדי שלא [ל]הוציא לעז על ספר תורה, שלא יאמרו אין כתוב בה אלא במה שקרא ולפיכך היה א' כן. ואמאי, קורא על פה. ניגלול, ספר תורה עד התם וליקרי בגוה. וניתי, ספר תורה אחרינא שיהא פתוח ויגלול לאותה פרשה מבעוד יום וניקרי. מפני פגמו של ראשון, דלימרו אין פרשה זו כתובה בו. מפני ברכה שאינה צריכה, שאם מביאין ספר אחר היה צריך לברך פעם אחר, גזירה מש' הנכנסין דסבורין השתא הוא מתחיל לקרות ואתו למימ' דקורין בתורה בלא ברכה. בעניינו של יום, בפרש' בסדר שהיו קורין בלא חנוכה ולא חייש' (לפיגמא) [לפגימא] של ראשון, ת' תלתא גברא בתלתא כול'. חד גברא בתרי ספרי איכא פגימא, דראשון ומהכא אמ' לן מ"צ דאסור שיקרא אדם ב' פעמים בתורה מש' ברכה שאינה צריכה. שמברכין ברכת הכנסת, נותן התורה. כתיקנה, רצה ומודים ומלך מוחל וסולח כבתפילת יום הכיפו'. תחינה, כלומ' לך יבוא תחינה ורינה ובקשה. בו צריכין להיושע, וכל אדם שיהא נצרך לשום דבר בעולם ויתפלל אליך תשמע. מביתו, מאתמול היה מביאו. וקורא בו, באחרי מות. (ואותו) [חזותו] לציבור, כלומ' שהיה יכול לקרות בביתו, אלא בעזרה היו קורין כדי להראות נויי ספריהם לרבים. קשיט', דלא מפני שאינו רשיי, דאמאי לא יהא רשאי. אין מעבירין על המצות, הכא נמי אין מעבירין דמאחר שראה כהן גדול קורא דאיכא מצוה לראות בשבחו של הק' דברוב עם הדרת מלך, ואינו רשאי לילך ולראות בשריפת הפר והשעיר, ש"מ דלא מפני שאינו רשאי אלא שאינו מספיק [לבוא] מזה לזה (לבוא) עד שיכלה מעשהו.
(משנה) אם בבגדי בוץ קורא, טעון קידוש ידים ורגלים אפשיטה דידהו, אבל אם קרא באסטלת הלבן שלו אין צריך קידוש על הפשיטה שאין צריך קידוש אלא לבגדי קודש, אבל בבגדי קודש צריך בין אפשיטה בין אלבישה ז' פרים. ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ, כל הני הויין מוספין של יום וכתיבי בפנחס, וכל האמור בחומש הפיקודים מוספין הן. פר העולה, פר לעולה עם תמיד של שחר מפר' בגמ'. הביאו לו בגדי לבן, ונכנס באותן בגדי לבן בפנים ליטול כף ומחתה שהניח בשעת הקטרה דאינו נכנס לפנים אלא בבגדי לבן. (גמרא) איבעיא להו, ר' עקי' היכי קאמ' דמי קאי אז' כבשים דלעיל, דקאמ' ר' אליע' דעביד אחר כל עבודת היום, וקאמ' איהו דעם תמיד של שחר היו קריבין, ופר העולה נמי בהדייהו עם תמיד של שחר, אבל שעיר הנעשה בחוץ עביד עם תמיד של בין הערבים. דשייריה, דלא מיירי בפר העולה כלל. אימורי חטאת, של שעיר בפנים כדכת' ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה, דהא בפרקא דלעיל [ס"ז ע"ב] לא תני אלא סתמא נתנן במגס להקטירן על המזבח, ולא ידעי' אימת מקטר להו ובין ר' אלעז' ובין ר' עקי' לא מיירו בהו. לא משכחת להו, למתני' דתיהוי מתקנתא מאי דקתני ופר העולה דלא מוכח עם מי הוה קרב, ור' אליע' דלא מיירי בפר העולה ותרויהו דלא מיירו באימורי חטאת. אלא ר' אליעז' כול', דאע"ג דאינהו פליגי אמתני' מכל מקום מפרשי בהדיא אימת עביד לכל הני דקבעית. יצא ועשה, לאחר עבודת היום יצא דר' עקי' איכא לפרושי ולאחר קטרת של שחר שבהיכל. מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד, כת' במוספי פסח ומהאי קרא משמע דמוספין קריבין עם תמיד של שחר והכי נמי אמרי' גבי מוספי יום הכיפו' דהתם איכא ז' כבשים כביום הכיפו'. עבודת היום, פר ושעיר שבפנים היינו עבודת היום.
<h2>דף ע:</h2>
ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ, לאחר עבודת היום, שנ' במוספי יום הכיפו' ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכיפו', דמשמ' שסמוך לפר ושעיר של יום הכיפו' שהן עבודת היום היה קרב שעיר חטאת של מוסף. מאי טע' דר' אליע', דסדיר כי האי עניין. עביד כדכת', כלומ' כסדר שהן כתובין בתורה היו קריבין דברישא כת' הנהו דתורת כהנים, דהיינו הנהו שבאחרי מות, והדר כת' הנהו שבחומש הפיקודים, דהיינו שבפנחס, היל' אילו ואיל העם ואימורי חטאת דכתיבי באחרי מות עביד בסמוך לעבודת היום קודם מוספין. אלמא מוספין כול', לשעיר הנעשה בחוץ היינו טע' דלא עביד עד לאחר עבודת היום מש' דכת' מלבד חטאת הכיפור' וכדמפרש'. ור' אליע', דלית ליה השעיר הנעשה מבחוץ ליהוי קרב אחר פר ושעיר שבפנים. האי מלבד מאי עביד ליה, דמשמ' לאחר חטאת הכיפורים לאלתר. על מה שזה מכפר, בפרק קמא דשבועות [ב' ע"א], דמה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. משמו, של ר' (אליע') [עקיבא]. אחד, מאותן ז' כבשים קרב עם תמיד של שחר. משמו, של ר' אליע' עביד חד עם תמיד של שחר כדכת', כלומ' משום דאשכחן גבי מוספין דבעי לאקרובינהו עם תמיד של שחר דכת' מלבד עולת הבקר, להכי מקיים לקרא בחד מינייהו. דיל' חליש, כלומ' דאי עביד ששה קודם עבודת היום חליש, ודיל' לא עביד שפיר עבודת היום שהוא עיקר. דיל' פשר, דאי לא עביד להו עד לאחר עבודת היום דיל' מרוב חלשות יתרשל (שלא יתרשל) שלא יעשה כראוי, היל' עביד להו ברישא, דלעבודת היום ליכא למיחש דליפשע מש' דלגבי עבודת היום ודאי ליהוי זריז, והיינו טע' דמשייר חד עד לבסוף מש' דר' אליע' אית ליה תרתי חדא דמוספין קריבין עם תמיד של שחר ואידך דברישא עביד עבודה דבתורת כהנים והדא עביד דחומש הפיקודים. חד איל הוא, דאיל העם לא הוי אלא חד דאמרי תרויהו ואיל העם לחוד. הוא האמור כאן, בפרשת אחרי מות ועשה את עולתו ואת עולת העם דעולתו היינו אילו, כדכת' ביה ואיל העולה, ועולת העם נמי היינו איל העולה. והוא האמור בחומש הפיקודים, דהא דכת' בפרשת פנחס פר בן בקר אחד ואיל אחד הוא ניהו הך דאחרי מות. ומאי אחד, דכת' ואיל אחד. מיוחד, מובחר, ור' אלעז' בר' שמע' ודאי מהתם נמי נפקא ממבחר נדריך, אלא חד לחובה וחד לנדבה. וצריכי, לאשמועי' בתרויהו דאי כת' בחובה הוה אמינא הואיל וחייב להביאו לא יביא אלא מובחר, אבל נדבה לית לן בה, ואי כת' בנדבה הוה אמינא הואיל ומרצונו התנדב דעתו [אמובחר], אבל (אמובחר) [אחובה] לא צריכי. להוציא את הכף, שבקודש הקדשים.
<h2>דף עא.</h2>
ה"ג כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, שכל פרשת אחרי מות כתובה כסדר העבודה, שכעין שסדורה העבודה באותה פרשה עושין אותה. חוץ מפסוק זה, ובא אהרן דכת' קודם אילו ואיל העם, דאילו הוצאת כף ומחתה לא עבוד אלא לאחר אילו ואיל העם (דאילו הוצאת כף ומחתה לא עביד אלא לאחר אילו ואיל העם). וי' קידושין, ב' קידושין לכל טבילה, חדא אפשיטה וחדא אלבישה. ואי כסדרן, כתיבי קראי בפרשת אחרי מות דעביד כף ומחתה לאחר פר ושעיר של יום הכיפו'. לא משכחת לה אלא ג' טבילות, מש' דלא יהא צריך להחליף בגדים אלא ג' פעמים, דתמיד של שחר ליעביד בבגדי זהב ויקדש ויטבול ויספוג ויקדש ויהא לובש בגדי לבן ועביד עבודת היום, ובההו זמנא ליעביד נמי הוצאת כף ומחתה כדכת' בסדר, ויחזור ויקדש ויטבול ויספוג ויקדש ויהא לובש בגדי זהב לתמיד של שחר ועושה אילו ואיל העם דמוספין ותמיד של בין הערבים, וחדא טבילה קודם לבישת בגדי זהב לתמיד של שחר, ולכל פעם ופעם ב' קידושין כדאמ' בפרק אמ' להם הממונה, הילך ג' טבילות לחוד, אלא ודאי הוצאת כף ומחתה בתר אילו ואיל העם עביד, ונמצא דעביד ה' טבילות, חדא קודם תמיד של שחר מש' בגדי זהב, וחדא קודם לבישת בגדי לבן לעבודת היום, וחדא קודם לבישת בגדי זהב לאילו ואיל העם, וחדא קודם לבישת בגדי לבן להוצאת כף ומחתה, וחדא לתמיד של בין הערבים ללבישת בגדי זהב. מתקיף לה ר' זירא, אימא לעולם דההיא פרשתא כסדר הוא דכתיבא, ודיל' מפסיק בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה. דעביד שעיר הנעשה בחוץ בבגדי זהב, ביני וכדלעיל אליבא דר' עקי' דתוספתא, דהשתא איכא ה' טבילות לה' לבישות, כיצד תמיד של שחר בבגדי זהב קודם עבודת היום בבגדי לבן, שעיר הנעשה בחוץ בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב, והשתא הויא כולה פרשתא כסדר ואמאי אמרי' חוץ מפסוק זה. אמ' אביי, לעולם ודאי לאו כסדר הוא דכתיבא דאילו ואיל העם לאו בתר הוצאת כף ומחתה עביד דאמ' קרא ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, מיציאה ראשונה שיוצא לאחר עבודת היום עביד להו, ולדבריך דלא עביד (ד)ביציאה ראשונה אלא שעיר הנעשה בחוץ, (ובהוצאת) [ובהוצאה] שנייה דהוצאת כף ומחתה עביד להו. רבא אמ', לא צריך לאפוקי מהאי דוקיא דקאמרת גמירי ה' טבילות כול', אלא ממשמעות יוצ(י)א של מקרא למדנו שאינו נאמר על הסדר, דכת' ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש, (כלומ') [כלום] אדם פושט אלא מה שלובש, בתימ'. שלבש כבר, פעם אחרת לבר מזו בהוצאת כף ומחתה, ואם איתה שכך הוא הסדר כמו שהוא כתוב קודם לאילו ואיל העם נמצא שיכול לעשות עבודת היום והוצאת כף ומחתה בלבישה אחת ומאי אשר לבש, אלא ודאי באילו ואיל העם שהיה מפסיק בבגדי זהב ביניהו. אימא דמפסיק להו בשעיר הנעשה כול', ומיתוקם אשר לבש, ת' הפסקה בשעיר הנעשה בחוץ ליכא למימ' דהא כת' ויצא ועשה את כול'. וכל הפרשה כתובה על הסדר, בתימ'. והא תרי קראי כתיבי וכול', דמשמ' דאימורי חטאת עביד קודם שריפת בשרה. ואילו אנן תנן הרואה כול', אלמא דשריפה וקרייה היו בבת אחת ואילו אימורי חטאת אמרי' במתני' דבין ר' אליע' ובין לר' יעקב בתר קרייה עביד להו, אלמא דאת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' איבעי ליה למיכתב מקמי ואת חלב החטאת. ת' אימא חוץ מפסוק זה ואילך, שאינו נאמר על הסדר, והני קראי כתיבי בתר ובא אהרן. שביש מתני', דקתני ובשעת קרייה הויא שריפה. אביי אמ' אמ' קרא [ו]המשלח והשורף, כלומ' ודאי ליכא למימ' דאימורין הוו [קודם] שריפת בשרה דכת' והמשלח את השעיר וגו' וכת' והשורף אותה יכבס בגדיו. מה משלח הוה מעיקרא, קודם אימורי חטאת, דהא סמוך להזאות כת' וסמך אהרן וגו' ושלח את השעיר במדבר. אף שורף דמעיקרא, מקמי אימורי חטאת. אדרבה, אימא איפכא. מה שורף דהשתא, בתר אימורי חטאת אף משלח, אמ' ליה הא ליכא למימ' אף משלח דהשתא משום דכת' והמשלח. והמשלח מעיקרא משמ', (רבא) משלח ודאי מעיקרא הוה אמ' קרא ו[ה]משלח. יעמד חי לפני ה' לכפר עליו עד מתי... [כול'], כלומ' תו לא היה צריך לשהוייה אלמא דלאלתר לאחר מתן דמים היה משלחו דהיינו קודם אימורי חטאת. אתא משלח, שמעתא באפי נפשא היא, ומהדר לעיל אפרקין דב' שעירי [ס"ז ע"א], שאותו המשלח עומד בסוכה אחרונה עד למחר, ועכשיו כשהיה בא משלח למחר אם מצא לכהן משלח בשוק א' לו מש' כבודו אישי כהן גדול כול'. אם מצאו בביתו, לא היה תולה הדבר בו אלא בהקב"ה, שהוא היה א' לו מחייה חיים עשינו שליחותיך, כלומר עשינו שליחותו של מקום שהוא מחיה חיים שהוא מפרנס הבריות, אבל בשוק תולה הדבר בו כדי לחלוק לו כבוד ברבים, ואי' (סיפא) [ספרים] דכת' בהו מחיה חיים עשינו שליחותך, כלומ' מחיה חיים בתפילתך עשינו שליחותך אבל בשוק לא היה רוצה לומר לו מחייה חיים. מחיה חיים הקב"ה יתן לכם כול' זה מקום שווקים, שכל מה שצריך לו מוצא בשוק לקנות וכן נמי ח"ע וח"מ. ואי' דפרש' מקום שווקים כלומ' שאהיה מתגלגל באמת ובישרות במקום שווקים שאין נוהגין בו אלא יושר. מרעה לטובה, ש[ב]בחרותו טרח הרבה ומצא מנוחה בזקנותו, דאותן שנים ראשונים לא חשיב. אישים, לש' אנשים ומשמ' נמי לשון אנשים שדומין כנשים לפי שמתשת כוחן כנשים במלחמתה של תורה, והיא ח"ע נמי. ט"ן וח"ע כנשים שאין יוצאין חוץ, כאנשים שיוצאין ונוצחין בתפילתן. אישים, לש' קרבן כמו אשה הוא לה', מי שעושה הנאה לאישים. שעושין גבורה כאנשים, כמי שמקריב אשה.
<h2>דף עא:</h2>
מריח מים, מריח תורתו של זה יפריח. (משנה) להיטיב את הנירות, דכת' בספרים שיבוש הוא, דהטבת נירות היתה בבקר, וה"ג להקטיר את הקטרת של בין הערבים ולהעלות את הנירות. משמש בח' כלים, כל ימות השנה בשום עבודה שעובד. באילו שואלין באורים ותומים, שכשכהן גדול שואל באורים ותומים שואל בח' בגדים, ואין [נשאלין] בהן להדיוט מש' הדיוט בעלמ'. שצורך הציבור הוא, כגון יואב שהיה שר הצבא. (גמרא) אזול לאיפטורי מיניה, שכשחזרו משמעיה ואבטליון הלכו אצל כהן גדול ליטול רשות ממנו ולילך. ליתו בני עמון, משום ששמעיה ואבטליון היו מבני בניו של סנחריב כדגרסי' בחלק [צ"ו ע"ב], ומש' גנותן של שמעיה ואבטליון אמ' להם כך, לפי שהניחוהו בשבילן, וקאמ' להו שילכו אצל אותן בני עמון ליטול רשות מהן ושלום. וח"ע גריס בני (עמון) [עממין] כלומ' בני אומות העולם דהיינו נמי שמעיה ואבטליון כדפרש', ונהיר' מש' דסנחרב [לא] הוה עמוני. דלא עבד עובדא דאהרן, שאותו כהן היה בו צד מינות. משזר, דהיכא דכת' משזר גרידא ולא כת' שש משזר [צריך] שיהא החוט כפול ושזור לח', אבל היכא דכת' שש משזר או שש גרידא משמ' כפול ששה וכולהו מפרש' ואזיל בסמוך, והיכא דכת' מעיל חוטן כפול שנים עשר דהא [חמשה] קראי כתיבי בהו שש גרידא, תרי מיניהו כת' בציווי, ושבצת הכתנת שש, ועשית מצנפת שש, ותלתא מיניהו כת' בעשייה, ויעשו את הכתנת שש מעשה אורג לאהרן ולבניו, ואת המצנפת שש, ואת פארי המגבעות שש, והני קראי מוגהין כך מפי ע"ק ואינך דכתיבי בספרים לא גרסי'. חד לגופיה דכיתנא ליהוי, דשש היינו כיתנא כדלקמ'. שזורין, טורש בלע'. וחד, לאורויי אשאר בגדים שלא נאמר בהן שש שצריך שיהא נמי חוטן כפול ששה ולקמ' מפר' דהני שאר בגדים היינו מעיל. לעכב, מדשנה עליו הכת' קרא בד בד דכת' כמה זמני בד בהאי קרא, כתנת בד קדש ילבש וגו', וכל הני למה לי אלא לאורויי דהיינו דבר העולה בד בד, כלומ' כל ענף וענף יוצא מפי עצמו מן העיקר ועולה, והיינו כיתנא, דאילו שאר עשבים עולין כמה ענפות בעיקר אחד, וכת' נמי במצנפת דהוי משש בד דכת' ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש, אלמא דהא דכת' ועשית מצנפת שש כיתנא הואי. ואימא עמרא, שכל שער ושער עולה בפני עצמו אחד. ת' עמרא מפצל, שהרבה שערות נדבקין זה בזה ואחר כך מתפצלין מאיליהן. כיתנא אגב לקותא מפצלי, כלומ' שאינו מפצל [אלא] על ידי דוחק כגון על ידי כתישה, אבל קודם לכן הוי בד בד. פארי פשתים, בספר יחזקאל כת', ובתורה כת' גבי מגבעות פארי שש דכת' ואת פארי המגבעות שש אלמא דשש היינו פשתים. מאן אמרה, דמנא ידעי' דשש היינו כיתנא. ערל לב, משומד. ערל בשר, שמתו אחיו מחמת מילה. לא יבואו למקדשי לשרתני, שהן פסולין לעבודה, ואע"פ שהן כהנים. רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, דלא כת' אלא משזר גרידא, ומשזר משמ' דשזור לח'. מה להלן כ"ד, בפרכת כדלקמ'. אף כאן, ברימוני אע"ג דלא הוה ביה אלא ג' מינין תכלת וארגמן ותולעת שני אעפ"כ היה כפול לכ"ד, והוה ליה מין ומין כפול לח' דהיינו לג' מינין כ"ד והיינו משזר, כלומ' שכל מין ומין היה משזר. מה להלן עשרים ושמונה, חשן ואפוד כפול לכ"ח כדלקמ'. חשן ואפוד כת', בהו זהב, רימונים ופרכת לא כת' בהו זהב. דנין בגד מבגד, רימונים מחשן ואפוד. אלא, ממשזר דכת' גבי אבנט גמרי', דהתם נמי ד' מינין דכת' ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם, שהן ד' מינין וכל מין ומין ששה דהכת' שש הרי כ"ד, ואבנט הוי בגד ולא כת' ביה זהב דומיא דמעיל מה הכא כ"ד התם נמי כ"ד, דהיינו לכל חד וחד תמני. רב מרי אמ', מחשן לא מצינן למיגמר, דכת' ביה כמעשה אפוד תעשנו, דמשמ' לזה תעשנו עשרים (וארבעה) ושמונה ולא לאחר. רב אשי אמ', לא צריך קרא אחרינא אלא מגופיה דקרא איכא למישמ' דלא גמרי' מחושן, דכת' גבי רימוני ועשית על שוליו רימוני וגו', ואם (איתה) [איתא] דילפינן מחושן ואפוד דכפול לכ"ח לגבי רימוני היכי ניעביד, דהיכי ניחלקינהו להני כ"ח לג' מינין שבו דליהוו עשיותיו שוות. וחד עשרה, דהשתא לא הוו להו אלא כ"ח היל' לא איפשר, ולהכי גמרי' ליה מהני דאפוד דליהוו כל עשיותיו שוות דגמרי מכ"ד ומפלגינן להו בשוה לג' מינין דמטו לכל חד וחד תמני.
<h2>דף עב.</h2>
מה להלן ששה, שאותו תכלת בפני עצמו הוי כפול ששה כדכת' ביה שש, וכדלעיל דברים שנ' בהן שש וכול', וכת' כליל תכלת דהאי כליל היינו שיתא אחרינא, דכליל היינו לש' גדיל ואין גדיל אלא בשנים דמשמ' דהוו להו כל חד וחד תרי, כל פתיל ופתיל דהיינו בין כולהו י"ב ולהכי לא גמרי' מה להלן כ"ד כי היכי דאמרי' לעיל ברימוני, מש' דהתם גמירי ממשזר ומשזר קאי אכולהו מניין האמורין בפסוק דליהוו כולן שזורין, אבל הכא לא מצי יליף אלא תכלת תכלת, ותכלת הוי מין בפני עצמו ולהכי לא מצי למיגמר אלא מאותו מין יחיד ואותו מין בפני עצמו הוי כפול ששה. מה להלן, בכל מין ומין ח' כדלעיל מש' דכת' בהו משזר גרידא. כלי מכלי, מעיל מפרכת. מתכשיט, דרימונין לא היו עושין סביב לשולי המעיל אלא לנוי(י) בעלמ'. גופו מגופו, מעיל. משוליו ורימוניו, היינו דאמרי' לעיל דחד שש מייתר. בשאר בגדים, שלא נאמ' בהן שש דאותן שאר בגדים היינו מעיל ודמי כמן דכת' ההוא שש גבי מעיל לאורויי דכפול שש, ומוסיף עליה כליל הוי שנים עשר. ארבעה דשיתא שיתא, דד' מינין הוו ביה דכת' ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, ומדכת' ביה שש משזר ש"מ דכל מין ומין כפול ששה וד' מינין דכל מין ומין הוי משזרא שיתא. לא דינא ולא דיינא, כלומ' אין צריך לעשות שום חשבון ואין צריך להביא שום ראיה דמילתא פשיטא הוא דכ"ד הוו בין כולהו ד' דשיתא שיתא דהא שש כת' בהו וזהב דכת' בהו לבד מד' מינין משמע ד'. וקוצץ פתילים, כת' גבי זהב וירקעו את פחי זהב, וקיצץ פתילים שהפתיל קיצץ לשנים, הרי בשני פתילים ד' וכן ח"מ נמי, ט"ן וח"ע פתיל משמ' דבר הכפול לשנים. לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו', כלומ' שעם כל מין ומין צריך ליתן חוט של זהב וד' מינין הוו לבר מזהב, הילכך לא איפשר דליהוי זהב... [בתוך] אינך ד' מינין תרי זהב. היכי נעביד, נירמי עם כל חד וחד מהני ד' מינין תרי דזהב. הוו להו תמניא, של זהב בין כולהו ובשאר מינין ליכא אלא שיתא ועשית חשן משפט אמ' רחמ', שוות והשתא לא ליהוו שוות דאיכא מין דאית ביה תרי של זהב ואיכא דלית ביה אלא חד. כי היכי דלא ליקרע, ותקנתא הוא, ולאו מש' לאו כתביה. מי כת' שלא יקרע, דהוי משמע מש' תיקון. ה"ג כת' בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו וכת' ושמו בדיו, במדבר סיני בסדר (פסיקת) [פריקת] המשכן, שכך היו עושין בכל מסע ומסע דכתיב לעיל מיניה ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו', ומדכתיב ושמו בדיו מכלל שהיו נפרקין מן הטבעות ובשעת מסע היה נותנן בטבעות, ובכל הספרים כת' והובא את בדיו בטבעות ונראה דהוא שיבוש הוא, דהא ההוא קרא לא משתעי אלא במזבח ואידך קרא דכת' בצווי ארון והבאת את הבדים בטבעות לא מיתוקם שפיר דאם כן מאי קושיא היא הא מש' ציווי הוא דכת'. ואין נשמטין, לגמרי בין הטבעות אלא נמשכין ויוצאין [ל]חוץ בטבעות אבל מכל מקום היו קבועין בארון כעין בריחי דלתות שלנו שקבועות בכותל. דרך גדילתן, מן הארץ מעיקר'. שמעמידין את ציפויין, מעצמן בלא מסמר. ובטל סיכויין, שלא יחזרו לעולם, סיכוין כמ' סוכה ברוח הקודש, דהיינו נמי סברן דאדם שיש לו תוחלת בדבר מביט וצופה אימתי יבוא. עומדין לעולם, שנגנזו.
<h2>דף עב:</h2>
אילמלי בגדי כהונה, שהיו מכפרין על יש' לא נשתייר משונאיהם של יש' שריד והיינו בגדי השרד. ע"א ומפי' ח"ע בגדי שרד, אילמלי בגדי כהונה שנשתיירו שעדיין הן קיימין ברומי ומכפרין עדיין על יש' והיינו בגדי השרד. שגורדין אותן כברייתן מכליהן, שהיו אורגין בגדי עבודה כעין צורתן שהיו אורגין החלוק כשהיא עשויה כדי שלא יהא לא (פוחת) [פחות] ולא יותר, ולא היו צריכין שוב לחותכן ולתופרן כשאר בגדים אלא כברייתן היו אורגין אותן, גורדין לש' גרדי. ומשרדין מהן כלום, כלומ' שהיו משיירין קצת מן הבגד שלא היו אורגין אותו ביחד אלא קצת ממנו היו אורגין בפני עצמו ואחר כך היו תופרין אותו במחט עם שאר הבגד. ה"ג (ברבן) [כרבן] שמע' בן גמל' דאמ' אילו מעשה מחט, כלומ' דאיהו אמ' צריך נמי שיהא בהן מעשה מחט, ולא ידעי' היכא אמ' רבן שמע' בן גמל' הכי, ואי' (סיפא) [ספרים] דכת' בהו הכי ריש לקיש אמ' אילו מעשה מחט, דריש לקיש מפר' למאי היל' הוי ההוא שיור כדי לעשות בבגד קצת מעשה מחט דהשתא תפר ליה לההיא שיור עם שאר הבגד. משרדין שריד שיור, כמו שריד ועל שם אותו שיור קרי ליה בגדי שריד. אלא מעשה אורג שנ' וכול', ותיובתא דמן דאמ' אילו מעשה מחט. אמ' אביי לא נצרכה, הא דאמרי' שהיו עושין בה מעשה מחט. אלא לבית יד, של בגדי כהונה, שבתי ידים של כתונת היו אורגין בפני עצמן כברייתן חלולות כעין אחד חלול ואחר כך היו מחברין אותן לבגדים בתפירת מחט ונדבקת עם הבגד במעשה מחט דהשתא בבגד גופיה ליכא אלא מעשה אורג. ג' ארונות, זה בתוך זה כדכת' ועשית ארון וגו' וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו. של עץ תשעה, היה גבוה ט' טפח' כדכת' אמה וחצי קומתו, וכדר' מאיר דאמ' בבבא בתרא [י"ד ע"א] באמה של ו' טפח'. שמונה, שעובי הארון של עץ היה חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן ונמצא שלא היה חללו בפנים אלא ח' טפח' אליבא דר' מאיר כדפרש' התם. יש בעוביו טפח, שעובי הזהב שהיה בחוץ היה טפח מיכן וטפח מיכן ועץ של ט' הרי י"א ומשהו הוי הזר של זהב שעל הארון. אין בעוביו, של זהב טפח שמבחוץ אלא חצי טפח מיכן וחצי מיכן והויא ליה י' ומשהו. מאי משהו, לדברי הכל קא בעי לה להיכא הוי ההוא משהו, ע"א וח"מ. וח"ע יש בעוביה טפח עובי הכפרת של זהב שעל הארון הוי טפח שהוא היה נתון על פני כל הארון על ד' עמודי שטים והוה ליה בית קיבול טפח נמצא שהי צדדין מיכן ומיכן גבוהות טפח, והכא קא חשיב גובה הכפרת עם גובה הארון, והשתא למן דאמ' דעובי שולי הכפרת עובי טפח היה לבד מבית קיבול שהיה גבוה נמי טפח כדגמרי' במסכת סוכה [ה' ע"א], אליביה הוי אחד עשר ומשהו גבוה, ולמן דאמ' אין בעוביה טפח אלא משהו אבל בית קיבולו הוי טפח אליביה ודאי לא הוי גובה אלא י' ומשהו, ומאי משהו אליבא דמן דאמ' יש בעוביה טפח, זיר שעל שפת הארון מלמעלה. ג' זירין הן של מזבח כול', דבכולהו כת' בהו זר. זכה דוד ונטלו, שעל ידו נעשת המזבח, ואית דאמרי שניתן לו עטרת של קטרת שהיה נעשה על מזבח הזהב וקטרת מעשרת, וכת' ביה בדוד ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו. זכה אהרן ונטלו, שהיה זוכה בלחם הפנים שעליו. יבוא ויטול, שכל הרוצה להתעסק בתורה שהיא נתונה בארון הרשות בידו. שמא תאמר, (עטרת) [פחות] שבהן היה לכך הופקר לכל אדם. בי מלכים ימלוכו, בתורה ובתלמ' הכא משתעי. כת' זר, בלא יו"ד. וקרי' זר, ביוד. זכה, שמשמר מצותו כהילכתו נעשית לו זיר ועטרה. לעשות מלאכתו, שהרי נצטוה למשה עצמו ואחרים עשאוהו בשבילו דכת' ועשו ארון וגו'. כמים עולה, מה מים בגופו של אדם ואין נראה מבחוץ, אף עולה אם הוא בתוכו של אדם ואין נראית מבחוץ דאין תוכו כברו נקרא נתעב. חבל על דלית ליה דירתא, דירה, כלומ' שאין בו יראה שכת' בו יראת ה' היא אוצרו, ועוסק בתורה כדי להראות לכל בני אדם כמו שיש בו יראה דהיינו תרעא לדירתא עביד. תרתי גיהנם, שלא תעסקו בתורה אם אין בכם יראת שמים, שאין לך גיהנם קשה מתלמ' תורה שהיא מתשת כל גופו של אדם ואם אין בכם יראת שמים ותעסקו שלא לשמה (תרדן) [תרדו] לגיהנם. זכה, שמקיימה. צרופה, משמ' שהיא דבר קשה וצורפת את בני אדם. מגופיה דקרא, אמרת ה' צרופה נפקא דצורף משמע לטובה ומשמ' לרעה. ואחר כך למד תורה, שאין בו הירהור עבירה. להעיד בלומדיה, אם עסק בה לשמה. אמ' ר' אלעז', חושב ורוקם חדא מילתא היא, אלא להכי כת' בחד דוכתא רוקם ובחד דוכתא חושב. שרוקמין במקום שחושבין, כלומ' שמציעין באריגה במקום שרוצין לצמר ואחר כך רוקמין, ור' נחמיה מפר' תרתי מילי נינהו. רוקם מעשה מחט, שלאחר שנארג כל הבגד מצייר אותו במחט. לפיכך פרצוף אחד, שאינו נראה אלא מצד אחד. מעשה אורג, דבשעה שאורגין דרך אריגה עושין צורה ונראית הצורה משני צדדין. משוח מלחמה, כהן משוח מלחמה משמש בהן, באותן בגדים יוצאין. למי שבא בגדולה אחריו, דמשוח מלחמה הוי שיני לו לכהן גדול בגדולה. ט"ן למי שבא בגדולתו אחריו שאם אין בנו של כהן גדול ראוי לכהונה גדולה ממנין לו לכהן משוח מלחמה תחתיו, לפי שאין בכל ארץ יש' ראוי לכהונה גדולה כמותו. ואמרי לה כדי, כגון מיתיבי לחוד. יכול יהא בנו וכול', תחתיו מירושה. כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו, מירושה שאין מעמידין (אלא כהן גדול) אלא בן כהן גדול שהיו כהנים אחרים ראויין לכהונה גדולה כמותו ואעפ"כ אין מעמידין אלא בנו של כהן גדול, ואם איתה כדקאמרת דמשוח מלחמה משמש באותן ח' דברים אם כן איהו נמי ראוי לבוא כול' וקרינן נמי תחתיו מבניו.
<h2>דף עג.</h2>
מי שמשיחתו, שעיקר משיחתו של כהן גדול הוי לצורך עבודה, התם קרינן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד וגו'. ולא בשמונה, והיכי אמרת דמשמש בהן. ואלא זר משוית ליה, בתימ', דמש' דהוי משוח מלחמה מי נפסל מעבודה. מש' איבה, דכהן גדול, ולא מן הדין דודאי מדאוריתא משמש בח' ככהן גדול. והא, אשכחן תנא דלית ליה איבה, ואפי' הכי סבירא ליה דמשוח מלחמה אינו בח'. דתניא דברים כול', כולה הך ברייתא מפרש במסכת הוריות פרק אחרון [י"ב ע"ב]. פר כהן משיח, כהן גדול. על כל המצוות, על אחת מכל המצות בהעלם דבר עם שגגת מעשה. ועשירית האיפה, של כהן גדול מחציתה בבקר ומחציתה בערב. פורע, ראשו. פורם, בגדיו. כדכת' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. מלמטה, למטה מקמי שפה. ומצוה על הבתולה, ליקח. ועל האלמנה, אפי' היא בתולה. ומחזיר, במיתתו, [דכת'] וישב שם עד מות הכהן [ה]גדול וגו'. ומקריב אונן, דכת' ומן המקדש לא יצא וגו'. ואינו אוכל, דכת' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', דקל וחומר ממעשר הקל, במסכת זבחים בפרק טבול יום [ק"א ע"א]. ואינו נוטל חלק, כשהוא אונן לאכול בערב, כדמפר' בשמעתא ראשונה של אותו פרק [צ"ט ע"א], דכת' והכהן המחטא אותה יאכלנה, ומפרש' דמאי יאכלנה יחלקנה, ומדאפקיה בלש' אכילה ש"מ דמי שאינו ראוי לאכילה אינו חולק. ומקריב חלק בראש, שיכול לומ' בעולה זו אני מקריב, חטאת זו אני מקריב. ונוטל חלק בראש, שיכול ליטול איזה חלק שירצה, וכדמפרש' בפרקין קמא [י"ג ע"ב]. ופטור על טומאת מקדש וקדשיו, שאם נכנס למקדש בטומאה אינו חייב ואינו מביא קרבן, אתאן לר' שמע', וכדמפר' טע' התם בפרק שיני דהוריות [י"ב ע"ב] אלא בו דכת' חוקה. וכולן, כל אילו דברים. נוהגות במרובה בגדים, בכהן גדול דבית שיני ולהכי קרי ליה מרובה בגדים לפי שלא היו מושחין אותו שהרי שמן המשחה נגנז עם הארון בפרק קמא דכריתות [ה' ע"ב], ולעיל נמי בפרק הוציאו לו [נ"ב ע"ב], אלא ז' ימים היה משמש בח' בגדי כהונה. חוץ מפר הבא כול', דכת' ביה משיח בהדיא. משוח שעבר, מחמת מום ועבר המום ממנו. בפרשה, בפרשת הכהן הגדול מאחיו, ובהוריות [י"ב ע"ב] מפר' טע', אלמא מיהא מדקתני דמשוח שעבר משמש בח' בגדים ככהן גדול דהאי תנא לא חייש לאיבה ואפי' הכי קתני דמשוח מלחמה אינו משמש בהן, והשתא שמעי' דמשוח מלחמה לא הוי מש' איבה, לעול' מש' איבה הוא, ומשוח שעבר היינו טע' דלובש בח' מש' דלא (דלא) נקיט ליה כהן גדול איבה הואיל ודכוותיה הוא, שהוא גדול כמותו שכל מצות כהונה גדולה עליו חוץ מפר יום הכיפו' ועשירית האיפה, ועוד שהיה כבר כהן גדול כמותו אלא שעבר, אבל משוח מלחמה דזוטר מיניה אילו היה לבוש כמותו הוו ליה איבה, ולעול' מדאוריתא משוח מלחמה משמש בהן. יתיב ר' אבהו וקאמ' לה להא שמעתא, דרב דימי דבגדים שכהן גדול משמש בהן וכול'. משמיה דר' יוח' ואהדרינהו ר' אמי ור' אסי לאפייהו, כלומ' דלא סבירא להו דהכי אמ' ר' יוח' ולא היו רוצין לומ' לו כך אמ' ר' יוח'. בשלמ', למן דתני דר' אבהו אמרה לישנא ניחא הא דאהדרינהו לאפייהו דלא אמרו ליה בהדיא. מש' יקרא דבי קיסר, דר' אבהו היה חשוב למלכות. נשאל אתמר. בגדים שכהן גדול משמש בהן (כהן גדול משמש בהן) כהן משוח שואל בהן, דנשאל הוא באורים ותומים ככהן גדול וכששואלין אותו היה לבוש ח' בגדים, אבל לשמש לא. כלפי הנשאל, כלפי הכהן. כלפי שכינה, דכת' כמשפט האורים לפני ה'. ואין שואלין לו בקול, שאין השואל א' לו בקול הארדוף אחרי הגדוד, אלא בקול נמוך שלא ישמע אלא הנשאל בלבד. שנ' ושאל לו, כלומ' הנשאל לבדו יכול לשמוע ולא לאחרים, הכא לא דייק אלא לו לחוד. ולא מהרהר בלבו, מה ששואל שאין א' לו אמור לי אם יתקיים מה שאני שואל אלא שואל לו בפה. אלא כדרך, כלומ' השתא דכת' ושאל לו שאין שואל בקול היכי ניעביד. כדרך שאמרה חנה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, שהיו שפתיה מרחשות. והא אמרת אין מחזירין לו אלא ראשון, והכא כת' ויאמר ה' ירד, שהשיב לו על שאילה אחרונה, שלא שאל לו כסדר, שהיה לו לישאל תחילה אם ירד
שאול למלחמה ואחר כך אם יסגירוני בעלי קעילה בידו.
<h2>דף עג:</h2>
והחזירו לו שלא כסדר, שלא החזירו לו על ראשון ראשון אלא אחרי דבריו החזירו לו שלא כסדר, ואפי' הכי הוה כסדר שהחזירו לו על מה שהיה לו לישאל (ועיילה) [תחילה]. וחזר ושאל כסדר, שלאחר שאמ' הירד שאול למלחמה חזר ושאל פעם אחרת היסגירוני דהשתא הוי כסדר, ירידה קודם להסגרה. ואם הוצרך הדבר לשניהן, כמו הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו, שאי איפשר לו בעניין אחר לפיכך החזירו לו על שניהן רדוף כי השג תשיג. חוזרת, שפעמ' שמתקרעת ואינה מתקיימת, כגון (נבואה) [נבואת] יונה. במשפט האורים, שמקימין דבריהן כגזר דין שאינו חוזר. שמאירין, שמבארין. שמשלימין, שמקיימין, אמ' ליה לפיכך לא השלימו דבריהן לפי שהן לא שאלו כראוי. שלא ביחנו אם לנצח אם לינצח, אלא בסתם היו שואלין הארד לקראת בנימין אחי, והק' היה רוצה במפלתן לפי שאמ' על כבוד בשר מחיתם על כבודי לא מחיתם, על פסל מיכה, כדגמרי' בחלק [ק"ג ע"ב], ולכך החזיר להן כמו כן בסתם צאו. באחרונה שביחנו, והסכימו לשאול כהוגן שאמרו אם אחדל כלומ' אם יש לי לחשוש שלא אפול לפניו, לכך השלימו להם ואמרו עלה כי מחר אתננו בידך. כיצד, היו מחזירין אותו. בולטות, שהיה הכתב משופע באבנים ומה שהיה רוצה להשיב היו האותיות בולטות לחוץ כגון ע' משמעון ל' מזבולן ה' מיהודה אבל אין מצטרפות זו בצד זו לתיבות. והא לא כת' בהו צ', דבכולהו י"ב שבטים לא כת' בהו צ' ולא ט' ואם היו שואלין דבר שיש בו צ' וט' היאך היו משיבות דכוליה אלף בית היה צריך לכתוב שם. מיתיבי כל כהן שמדבר כול', ומדצריך כהן שמדבר ברוח הקודש משמ' שלא היה רואה בהן כלום אלא לובשן ומתוך קדושה שבהן מדבר ברוח הקודש ומשיב מה ששואלין אותו, ואם איתה דהאותיות בולטות ומצטרפות למה לי כהן מדבר ברוח הקודש הא היו משיבות לו כל צרכו. שהרי דוד שאל את צדוק וכול' ולא עלתה לו, לפי שלא היתה רוח הקודש שורה עליו, שנ' ויעל אביתר, ומפרש' בסדר עולם שנסתלק מכהונה גדולה ושוב לא שאלוהו באורים ותומים, שמתוך שמרד במלכותו והיה מהלך אחרי אדוניה נסתלקה הימנו רוח הקודש ושרתה על צדוק. ת' סיועי הוה מסייע בהדייהו, שבתחילה היה כהן גדול משיב מדעתו ואחר כך מסתכל באורים ותומים, אם כהן ראוי הוא נמצא בהן (בדבריו) [כדבריו], ואם לאו אינו מוצא בהן כלום. הוא זה מלך, דקא משתעי קרא ביהושע. זה משוח מלחמה, שכל יש' תולין בו כדתנן ומי שצורך הציבור בו. זה סנהדרין, שהיו עיני העדה.
יום הכיפו' כול' ברחיצה, אפי' פניהם. המלך והכלה ירחצו את פניהם, טע' מפר' בגמ' וכלה אימת (אימת) קאמ'. והחיה, יולדת. תנעול את הסנדל, מפני שצינה קשה לה. (גמרא) והלא ענוש כרת, האוכל ביום הכיפור', דכת' כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, ואמאי קתני אסור במילתא בעלמ' דליכא ביה אלא איסורא בעלמ'. לא נצרכה אלא לחצי שיעור, דקאמ' אסור אפי' באכילת חצי שיעור. שיעור אכילה ביום הכיפור' הוי ככותבת הגסה ואית ביה ב' זיתים, כדאמ' בפרק (אמ' להם) [אמרו לו, י"ד ע"א], ובחצי שיעור ליכא עונש כרת. חצי שיעור אסור מן התורה, היינו דקתני מתני' נמי אסור. אלא למאן, דאמ' מותר מן התורה, אם כן אמאי קתני מתני' אסור. דאיתמר, בשחיטת חולין [צ"ח ע"א]. מדרבנ', ובמתני' נמי מיירי מדרבנן. אלא מעתה, דאפי' למן דאמ' חצי שעור מותר מן התורה איכא איסורא דרבנ', אם כן הוה ליה מושבע ועומד ולא תיחול כול'. שבועה שלא אוכל, סתם. בכולל, שבועה שלא אוכל לחם ונבילה, דמיגו דחיילא שבועה אדברים מותרין חיילא נמי אאיסורא מישבע, דהכי אמרי' התם [שבועות כ"ז ע"א] מה הרעה רשות אף הטובה רשות. אי אתה מוצא, שהוא חייב על השבועה אלא אי במפרש חצי שיעור דקאמ' שבועה שלא אוכל חצי זית ואליבא דרבנן. התם בפרק שלישי דשבועות פליגי ר' עקי' ורבנ' באו' סתם שבועה שלא אוכל ואכל כל שהו, שר' עקי' מחייב וחכמ' פוטרין מש' דלא מחית איניש נפשיה בסתמא אלא בכשיעור, אבל היכא דמפרש בהדיא ואמ' חצי שיעור חיילא עליה שבועה, אי בסתם ואליבא דר' עקי' דאמ' כול' וכדמפרש' אלמא בכחצי שיעור דנבילה חייל קרבן שבועה לריש לקיש, ואי אמרת דחצי שיעור אסור מדרבנן אמאי חייל שבועה, הא מושבע ועומד כול'.
<h2>דף עד.</h2>
וכי תימ', הואיל ואית ליה היתירא דאוריתא לחצי שיעור קא חייל עליה קרבן שבועה דהא דאסור מדרבנ' לא חשוב כמושבע ועומד. ומי חייל, בתימה היכא דאיכא היתרא דאוריתא ואיסורא דרבנן. והתנן שבועת העדות אינה נוהגת, שיהא חייב קרבן שבועה אם משביעין אותו שיעיד ולא העיד מה שידע, אלא בראויין להעיד. למעוטי מאי, הואיל ותני לעיל מיהא אינה נוהגת לא בקרובין ולא בפסולין, האי בראויין להעיד מאי אתא למעוטי. למעוטי מלך, דאינו ראוי להעיד אע"פ שאינו לא קרוב ולא פסול, מש' דתנן [סנהדרין י"ח ע"א] מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו. דמדאוריתא מחזא חזי, להעיד, אבל מלך גמרי' במסכת שבועות [ל"א ע"א] דאינו ראוי להעיד מדאוריתא, וטע' דמילתא מש' דאין כבודו להעיד, דכת' והתעלמת פעמ' שאתה מתעלם, ועוד דאינו בחקירה ודרישה מש' דכת' שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ורבנ' הוא דגזרו ביה, במשחק דפסול מש' שאינו עוסק ביישובו של עולם ולא חייל עליה קרבן שבועה, דאע"ג דראוי מן התורה הואיל ופסול מדרבנן מושבע ועומד הוא, התם נמי אם איתה דחצי שיעור מדרבנ' לא תיחול עליה קרבן שבועה, אלא ודאי חצי שיעור אפי' מדרבנ' ליכא איסורא לריש לקיש והדר קושיין לדוכתיה. הניחא לר' יוח' כול', ת' לעול' חצי שיעור מדרבנן, אלא הואיל ואית ליה היתירא דאוריתא קא חייל עליה קרבן שבועה ודקאמרת מהכא ממשחק בקוביא דאע"ג דחזי מדאוריתא לא חייל עליה קרבן שבועה. שני התם, דהיכי מציא חיילא עליה דהא' קרא אם לא יגיד כול' והשתא לאו בר הגדה כול', כלומ' היכי מצי מגיד דאנן לא מקבלינן עידותו היל' לא חיילא עליה. לא קתני אסור, בתימ', דפרכת בריש פרקין והלא ענוש כרת. אע"פ שאמרו אסור בכולן, באכילה ובשתייה וכולהו דמתני', אפי' הכי אינו ענוש כרת אלא על כול', אלמא דענוש כרת וקאמ' שאסור בכולן. ת' ואימא הכי, כשאמרו אסור בכולן דליכא אלא איסורא סתם. הא דקתני אסור אשארא, כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המיטה ונעילת סנדל, ולא אאכילה ושתייה דאיכא כרת. תנו רבה וכול' בשאר ספרי, ברייתות דעלמ'. שבות, מש' מעשה בעולם. לאצטרופי לאיסורא, שאם יאכל חצי שיעור אחר עמו הוי איסורא דאוריתא, השתא נמי כמן דאכיל איסורא וחייב. שישנו בעונש, בכרת כגון בשיעור דם וחלב דבהמה ודם דעוף דישנן בעונש וישנן באזהרה, כל חלב וכל דם לא תאכלו. אלא כוי דספיקא הוא, אם חייה אם בהמה, וחצי שיעור דם וחלב הואיל ואינן בעונש דכוי... [אין בו כרת וחצי שיעור שלו אין בו] איסור ודם נמי לא אסרה תורה... [דמו של כוי שנ'] כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה וחיה... [נאסרה גם כן שהרי] בכלל בהמה היא וחצי שיעור אינו בעונש דאכילה אמ' רחמ' ולאו היינו אכילה... [ומניין שהוא באזהרה]. ת"ל כל חלב, סתם שלא תאכל לרבות כוי וחצי שיעור אלמא דחצי שיעור מדאוריתא, תיובתא דריש לקיש... [דאמ' מותר] מן התורה. ...[מדרבנן, אמ'] ליה מדרבנן... [הוא דאסור]. קרא אסמכתא כול' הכי נמי מסתברא, דמדרבנ'... [הוא דאסור] דאי אמרת מדאוריתא הוא אצטריך קרא לרבויי ספיקא, דאי אתי קרא לרבויי ספיקא בעלמ' דהא... [ב]קרא כל כת' אודאי כת' אלא ודאי מדרבנן הוא וקרא כול' ט"ן וח"ע. וח"מ לרבויי ספיקא פשיט' דספק איסורא לחומרא, ואית דמפרש' דמי איכא ספיקא קמי קב"ה. אי מש' הא לא איריא, [האי פירוקא] לא תסיע לך דאמרת אצטריך קרא לרבויי ספיקא דאימא להאי תנא לאו ספיקא הוא, דקסבר האי תנא כוי בריה כול' ולאו ספיקה, ולעול' כוי וחצי שיעור דאוריתא והדרא לך קושיין.
<h2>דף עד:</h2>
דאי לא תימ' הכי, דכוי בריה בפני עצמה הוא. הא דאמ' רב אידי בר אבין, במסכת כריתות [כ"א ע"א] וגבי דם קאמ', מה הפרט מפורש דבר שהוא מין בשר ויש בהן טומאה חמורה וכול' אף כל וכול' וקא בעו התם אף כל לאייתויי מאי, אמר רב אידי בר אבין לאייתויי כוי דחלבו אסור בפרק דם שחיטה, הכי נמי מצית למימ' דספק הוא אצטריך קרא כל. אלא, מאי אית לך למימ' גבי הא דרב אידי בר אבין כוי בריה כול'. עינוי אמרתי לך תענו מלאכה אסרתי לך, אף עינוי שב ואל תעשה דהיינו אל תאכל ואילו עינוי דחמה וצינה הוא קום ועשה דאמרי' ליה... [עמוד] ושב בחמה ובצינה והצטער. ואימ', לעול' עינוי דחמה וצינה קא משתעי קרא בכי האי גוונא... [דלא הוי] קום ועשה אלא שב ואל תעשה דומיא דמלאכה, והיכי דמי כגון דיתיב בשמשא וקא חמים ליה... [טובא] ומצער, ולא אמרי' ליה קום תיב בטולא אלא שב במקומך והצטער ואל תלך במקום אחר, [או בטולא] דיתיב בביתיה לא אמרי' ליה זיל ותיב בשמשא (או בטולא) [אלא שב] והצטער, אמ' ליה דומיא דמלאכה בעינן מה מלאכה לא חלקת בה דבכל מקום שיכול לומ' לו שב ואל תעשה, אף עינוי נמי בכי האי גוונא עינוי משתעי דלא תחלוק בו אלא בכל מקום שיכול לומ' לו שב והתענה ואל תעשה והיינו... [דאכילה דאסור], דאמ' ליה שב והתענה ולא תאכל ולא תשתה. שחייבין במקום אחר, שמצינו עליה חיובא במקום אחר, ... [כגון] ביום הכיפו'... [ושבת] ויום טוב אף עינוי דאכילה ושתייה קאמ' בעינוי שמצינו עליו... [נמי] באכילה בעלמ'.. [כגון בפיגול ונותר]. ואי זה זה, זה פיגול ונותר, שחייבין עליהן כרת אפי' בשאר ימות השנה, מרבה מתענו את הפיגול כול', שאינן בכרת אלא במיתה, דהאוכל תרומה איכא מיתה בידי שמים. מרבה אני את הטבלים, מש' דדין הואיל וחמירי כל כך דאפי' בעלמ' ישנן במיתה. ולא ארבה אני את הנבלה, שיהא אסור באכילת נבילה (שאינן) [שאינה] במיתה אלא בלאו לחוד. שהן בקום אכול, תרומה דכת' ואחר יאכלם מן הקדשים כי לחמו הוא במעשר שיני דכת' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו', ואיסורא קעביד אי לא אכיל להו אפי' ביום הכיפו'. שאינן בבל תותירו, דמצי אכיל כל אימת דבעי היל' ודאי ביום הכיפו' לא אכיל להו. (שאינן) [שהן] בבל תותירו, ואיבעי ליה למיכלינהו אפי' ביום הכיפו'. ואם נפשך לומר, להקשות זה על זה, הרי הוא א'... [כי] כל הנפש... [אשר] לא תעונה והאבדתי, עינוי שיש בו איבוד נפש דהכי משמ' אם אי אתה עושה... [דבר של] איבוד נפש אני אאבד את נפשך. בעריות קא משתעי קרא, שלא יבא על העריות דכת' בהו נמי לש' עינוי, על דבר... [אשר] ענה את אשת רעהו וגו' [דברים כ"ב], ולא משתעי כלל בעינוי האכילה. הרי הוא א' וכול', ונאמ' להלן עינוי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. מאם תענה את בנותי, דכת' עינוי בתשמיש המיטה. מעינוי מצרים דכת' וירא את עניינו ואמ' מר זה פרישות דרך ארץ כלומ' שהיו מפרישין אותן מנשותיהן ומענין אותן מתשמיש. עינוי בידי שמים, ...[דיום הכיפו' מצות שמים היא, וכן במן נאמ'] המאכילך את המן שלא נתרעבו. אינו דומה, כלומ' ודאי לא נתרעבו אלא לפי שלא היה בבתיהם אלא מידי יום יום היה יורד להן והיו רעיבין כל שעה, שאינו דומה כול' שאינו רואה ואוכל שהרי לא היה נראה להם המן לא במראה לחם ולא במראה שאר מאכלות, ואע"פ שהיה בפיהם כמה פעמים לא היו שביעים. מהל(ו)ך נפש, מאכילה שהיא אבית נפש, אלא ביממא, שיראה יפה. מגופו של מעשה, תשמיש עצמו.
<h2>דף עה.</h2>
כל הנותן עיניו (בכוסו) [בכיסו], שהוא מקמץ על מעותיו ומוציאן בקושי. כל העולם דומה עליו כמישור, שכל הגזילות שהוא עושה דומות עליו כהיתר, שקשה לו לחזור ולשלם הגזילה. כל הנותן עיניו בכוסו, שאוהב יין יותר מידי. כל עריות דומות עליו כמישור, מתוך שכרות. ישחנה, מדעתו לש' היסח הדעת. לחייו, שגוזל לו פרנסתו שמחזר אחר אומנות שבידו כדי ליטול מזונותיו הימנו, אבל מידת כעסו של הקב"ה אינו כן. מזונותיו עמו, שבכל מקום יכול למצוא מזונותיו. קילל את העבד, ארור כנען. אוכל מה שרבו אוכל, דרבו מפרנסו. קילל את האשה, שהיא מליאת דם ואפי' הכי הכל רצין אחריה. היינו דכת' חנם, דהיינו תשמיש. דאמ' מר, במסכת סוטה בפרק ראשון [י"ח ע"א] הקב"ה מזמן להם כול'. בהנך דאסורין, לכולי עלמ' כגון אשת איש לא פרצי בהו, ובהא משתבח בהו קרא. בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו, שכל אחד הניח את אשתו לפי שהי[ת]ה לו (ה)ערוה. ת' הא והא הוה, דגים וערוה. טעמו במן חמשת מינין הללו, דכת' בהאי קרא את הקישואים ואת וגו'. לא טעמו בו, לפיכך היו מתרעמין (עליהן) [עליו]. טעמן וממשן, שהיה ממשו בפיו כאותו דבר שהיה טעמו. כזרע גד לבן א' ר' אמי, בהא דומה לגד דעגול כגד, איילנדרא בלע', ולבן שלבן כמרגלית. ג' דגד משמ' גבעולין. אי בן שבעה לאחרון, שהנושא אשה בתוך ג' חדשים שנתגרשה או שנסית ואין ידוע אי הולד בן ז' לאחרון או דראשון ובן ט' הוא, היה מגיד להן המן, שכך היה דרכן שמלקטין מן הרבה בלא מידה ומשבאין לבתיהן ומודדין מוצא כל אחד ואחד לפי אוכל אנשי ביתו לכל אחד מידתו לא פחות ולא יותר, אחד המלקט הרבה ואחד המלקט מעט, והשתא... [נמצא מידת המן של הבן בבית הראשון ידוע שהוא] בן ט' לראשון, ואם בביתו של אחרון בידוע שהוא בן ז' לאחרון. שמלבין עוונותיו של יש', כדלקמ' [ע"ו ע"א] שכל אחד ואחד דואג וא' שמא למחר לא ירד המן ונמצאו בני קטנים מתים, ונמצאו כולן מכוונין את ליבן לאביהם שבשמים. מה שבחורין ושבסדקין, כלומ' שום דבר סתר ונעלם. לבקר משפט, כלומ' במעשה הבקר במן דכת' ביה וילקטו אותו בבקר בבקר בו יש להבין דינכם. היא סרחה, שבפשיעתה יצאה ממנו על חנם והלכה לה לבית אביה. על המחנה [לילה] ירד המן עליו, משמ' על פתח ביתם, ויצאו העם ולקטו משמע שהיו צריכין לצאת מן המחנה ללקוט, שטו העם ולקטו משמ' על ידי חיפוש וטורח. כת' לחם, ובבקר תשבעו לחם שמעצמו היה כן. וכת' עוגות, ועשו אותו עוגות על ידי טורח. וכת' וטחנו, דהיינו טורח יתירא. דבר הנידוך במדוכה, כגון בשמים שנושאות הנשים מש' ריח טוב שצריך לשוחקו. ט"ן וח"מ כגון כלי פשתן דפשתן צריך לכתוש ולדוק. ובישלו, לש' בישול שבקדירה מלמד שירד להם ציקי קדירה וכול'. אבנים טובות, עם המן שיורד בבקר. נשיאים ממש, עבים. וכן הוא א', עבים איקרו נשיאים.
<h2>דף עה:</h2>
לחם שאלו כהוגן, שלא היה איפשר להן בלא לחם, וכן הכי נמי דניתן להם כהוגן שלא ירד לחם לרעה. ע"א וח"ע נמי הוא ששאלו כהוגן בלשון נקייה באכלנו לחם לשובע לכך ניתן להם כהוגן שירד להם ביום. בשר ששאלו שלא כהוגן, שהרי היה איפשר להם בלא בשר, לכך ניתן להם שלא כהוגן שהיה יורד להם בערב ולא היה מוכן לאוכלו בלילה עד למחר, שאילו היה יורד להם ביום היו מתקנין כדי לאוכלו בלילה כשאר בני אדם שאוכלין בלילה. ולח"ע ששאלו שלא כהוגן שלא שאלו בלש' נקייה, אלא בשבתינו על סיר הבשר, ולשון מ"צ ניתן להם שלא כהוגן שנענשו על הבשר דכת' הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה וגו'. מיכן, מדכת' לחם בבקר ובשר בערב לימדה כול'. ת' ה"ג מאי יממא כעין יממא, שיהא לו נר יפה כשיאכלנה בלילה. שמנקרין באשפה, כל שעה, כך הם היו אוכלין שלא כסדר בשר כל שעה. כת' הבשר עודנו וגו', דמשמ' דלאלתר נידונו. דכת' עד חודש ימים והיה לכם לזרא, (לזרא) דמשמ' לא נידונו עד חודש ימים. זרא לש' מכשול. רשעים מצטערין והולכין, שמתנוונין והולכין עד חודש ימים. הטעון שחיטה, דהיינו בשר. והלא כבר נאמ' וימטר עליהם כעפר שאר וגו' עוף כנף, ומיכן את[ה] למד דירד להם דבר הטעון שחיטה ועוף טעון שחיטה. דתניא ר' א' כול' משטיחין משטיחין, כמ' ושוטחין לפני בהמה, כלומ' שלא ירד להם במקומות לפיזורן אלא על פני כל הקרקע. ט"ן ח"מ וח"ע משטיחין בשר יבש. כת' לחם, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. לשד השמן. דבש, כצפיחית בדבש. כת' שליו, בש' וקרי בס'. כסלוים, קוצים. שיכלי וכיכלי ופיסיוני, פחותא דכולהו שליו. והוי, ההוא שליו. כציפרתא, כאותו עוף קטן שקורין מיצרון. ותפח, מנפח בצלייתו מרוב שומן עד דמלי תנורא. ריפי, רפתי. לא מתכלא אלא על ידי תערובת, מרוב שומן שבה, מאותו עוף שמונח עליה. בי דני, בין חביותיו היה רגיל למצוא אותו ציפור. מדברא, שהיה צדו בשדה ומביאו אצלו. שמעיה רבא לההוא ינוקא כול' נח נפשיה, ולהכי לא אשכחן כלל דליתו, ובשביל רבא דעד השתא הייתי אוכל בזכות רבי. ותעל שכבת הטל, דמשמ' כיון שנסתלק הטל ונראה המן שתחתיו דכת' וברדת הטל... [על המחנה לילה] ירד המן עליו, דמשמ' שהמן היה על הטל, וטל מלמטה והמן באמצע והיה משומר בין שני כלים כמ' שמונח בתיבה. קופסא, אשקרביין בלע'. שנמלל בפיסת יד, שהיה רך ונמלל. ט"ן וח"מ שמשפשף בכפו ומשי(י)ר את הקליפה ואחר כך אוכלו. מחוספס, ו' יתירא בגימטריא על רמ"ח. אכל איש, אילו יש' לחם לא אכלתי וגו' מכלל דהוה באתרא דלא אכלי. דברים שתגרי כול', שאותו מאכל היו מוציאין. מן מפיגן, המן היה ממסמסו. לאחר שסרחו, במעשה העגל. כמלאכי השרת, שלא היו צריכין להיפנות. ויחנו על הירדן עד [מ]בית הישימות, שכך היה מחזיק מחנה יש' ואותו מקום היה ג' פרסאות ועכשיו זה שלפני המחנה לא היה נפנה לפניו שהיה ארון ושכינה הולך לשם. ולא לצידי, מחנה שלא היו יודעין באי זה דרך ילך הארון אם לצידיהן אם לאו, שלא היו נוסעין אלא על פי הדיבור. אלא לאחר, המחנה היו נפנין שיודעין שלא היה חוזר לשם, וזה שלפני המחנה היה הולך כל המחנה ג' פרסאות עד אחורי המחנה. שנופח במיעיהם, והורגן שיצבה כריסן, דכלום יש ילוד אשה כול' לפי שלא היו נפנין. כשנאמרו דברים לפני ר' שמע' בן יוחי אמ', הן הן דברים שהיו מתרעמין על שלא היו נפנין. ומה אני מקיים ויתד כול', שנ' לחם אבירים אכל איש וגו' לחם של מלאכי השרת שאינן נפנין, לחם אבירים אכל איש, כשיעור לחם אבירים שהן יש' היה יורד ליהושע לבדו, דנקרא איש.
<h2>דף עו.</h2>
איש מאיש, אכל איש, איש אשר רוח בו. מפני מה לא ירד, כלומ' מפני מה היה יורד בכל יום ירד להם פעם אחת בשנה לצורך כל השנה. בניו ובנותיו טפולים, קטנים. ונמצאו, כל יש', אבל אם היה יורד להם כאחד לכל השנה לא היו חוששין לכך ולא היו מכוונין ליבם לשמים. ד"א, לכך היה יורד להם בכל יום כדי שיאכלוהו כשהוא חם. אתה מגבב, מלקט דברים שאין בהן טעם. חמש עשרה [אמה], מלמעלה גברו המים, ומשמ' שעל כל מקום גבהו ט"ו בלבד, חמש עשרה בע(ו)מק וט"ו בהר וכול'. וכי מיא שורי שורי הוו קיימי, בתימ' דלא מיערבבו אהדדי, אם כן תיבה להיכן סגיא. אלא נבקעו כל מעיינות תהום רבה, עד דקמו להו להדי טורי, דהכי קאמ' שתחילה יצאו המים מן התהום עד שהגבירו המים עד ההרים בשוה, כיון שהגיעו מים לראשי ההרים פסקו המעיינות ואחר כך ירדו המים ט"ו אמה מן הרקיע, ואותן ט"ו אמה ירדו משתי ארובות בלבד. במידה טובה, במן דכת' ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, דסתמא דמילתא דבכל דלת איכא ד' ארובות שתים מלמעלה ושתים מלמטה והוו להו ח' ארובות, ובכל ב' ארובות ירדו ט"ו דהיינו ד' זימני... [ט"ו], נמצא שירד המן ד' שיעורין כמבול דהיינו ס' אמה. תערוך לפני שולחן נגד צוררי, כלומ' שהיו רואין אותן אומות העולם. כוסי רויה, בלעתיד קא משתעי, ולהכי דייקי לוגין ולא הינין ורביעית, דהכי דייקי' לקרא, בשמן ראשי כוסי, אמ' דוד במידת שמן שהיו נותנין על ראש המיטהר בה במידה היו נותנין לכוס והיינו בלוג, דנקטי' פך שמן של מצורע לוג היה מחזיק וכמה מהן יהיו לכוסי כמניין רויה. הא לא דמי, לעיל מהדרי' ומקשי', דהיכי נפקא מהכא דס' אמות גבוה יורד להם בכל יום, דהא התם במבול להכי גבהו ט"ו אמה משתי ארובות לפי שירד ארבעים יום וארבעים לילה, אבל הכא לא היה יורד המן אלא שעה אחת בבקר והיל' אפי' ט"ו אמה לא היה יורד, ותו איכא למימ' אידך עניינא ולמיפרך דטפי הוה מס' דהתם במבול לפיכך לא היו יורדין משתי ארובות אלא ט"ו אמה מש' שהיו יורדין המים בכל העולם והיו מתפזרין ולא היה גובהן עולה כל כך, אבל הכא ליש' לחודייהו הוו מחתי מן בג' פרסאות לחוד ואימא דטפי מששים אמה הוי מן גבוה, אלא ר' אלעז' המודעי לא מסברא מייתי לה כדקאמ' אי זו היא מידה מרובה כול' אלא גזירה שוה כול'. גמר פתח מפתח, כת' הכא וארובות השמים נפתחו, וכת' ודלתי שמים פתח, מה להלן ב' ארובות ט"ו [אמה] אף (כל) [כאן] לכל ב' ארובות ט"ו והיינו ס' לח' ארובות. ט"ן וח"מ הא לא דמי, התם ארבעין יומין והכא חדא שעתא, אמ' ליה התם לכול' עלמ' שבכל העולם כולו ט"ו אמה להכי לא מצו שתי ארובות לספק כולי האי אלא בארבעים ימים, אבל הכא לא ירד המן אלא ליש' בלבד דלא הוה אלא ג' פרסי ולהכי סגי להו בחדא שעתא דבההיא שעתא איפשר לספק בג' פרסאות כבארבעים יום לכל העולם, וקא פריך אם כן נפיש להו טובא, חדא שעתא לג' פרסי עולה החשבון הרבה יותר ממ' ימים לכל העולם וטובא מששים היה צריך להגביה לגבי מן דהא לגבי מבול כי מחל(ו)קת מ' יום לכל העולם לא מטי לכל ג' פרסי חדא שעתא אפי' הכי גובהן בכל מקום ט"ו אמה ד[ב]ארבעים יום ליכא אלא תת"ק שעי ושתין ובכל העולם יש כמה פעמים ג' פרסאות יותר מתתק"ס זימני והיל' לא מטי לכל ג' פרסאות אפי' רביע השעה, וכיון דהתם גובהו ט"ו לכל העולם מב' ארובות לחוד כל שכן הכא דהוי חדא שעתא לג' פרסאות וח' ארובות דהוה ליה למיגבה טפי טובא מאותו שעה, אלא ר' אלעז' המודעי לא גמר בחושבנא אלא גזיר' שוה וכול'. הני ה' עינויין, דגרסי' במתני'. כנגד ה' עינויין שבתורה, הכתובין ביום הכיפור' דכת' באחרי מות תענו את נפשותיכם, וכת' נמי שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם, ובאמור אל הכהנים אך בעשור וגו' ועניתם, וכת' שבת שבתון היא לכם ועניתם, ובפנחס ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם ועניתם, ועינוי דגבי כרת לגבי כרת לא קחשיב מש' דלעונש אתי, וקא מהדר תלמוד קראי ודאי ה' הוו לחוד. ואנן שיתה, עינויי תנן במתני'. ת' שתייה בכלל אכילה, ואכילה ושתייה לא חשיב אלא חד עינוי. דיל' דאכיל ליה על ידי אנגרון, אותו מאכל שקורין כך, דלהכי כת' גבי תירוש ואכלת כגון דאכיל ליה ליין במאכל. דאמ' רבה בר שמואל אניגרון מיא דסילקי, שעושין ממי תרדין. אכסניגרון מיא דכולהו שלקי, של כל עשבים שמבשלין ירקות ביין, אלמא דעביד איניש דאכיל יין על ידי מאכל, ואכתי שתייה שהיא בכלל אכילה מניין. מידי דמשכר, ומאכל לא משכר. וממאי, כלומ' דמאכל מי לא משכר. דיל' אכיל דבילה קעילית, של אותו מקום דאמ' מר כול'.
<h2>דף עו:</h2>
מה להלן יין, דהתם כת' בהדיא חרצנים וזג ותירוש חמרא הוא, בתימ'. בכל מיני מתיקה, מיני פירות שאוכל אדם אחר מאכלו כדי למתק אכילתו. ינובב בתולות, אפי' לבו אטום כבתולה מפקחתו, ת' הכי קאמ' דבר הבא מן התירוש כגון יין אבל תירוש עצמו לא הוי יין אלא הענבים, שכל מיני מתיקה קרויין תירוש. ותירוש יקביך יפרוצו, דמדכת' יקביך אלמא חמרא הוא. מדקאמ' יקח לב ש"מ דתירוש חמרא הוא. להאי גיסא ולהאי גיסא, משמ' יין ומשמ' מתיקה. אחר לשון בני אדם, ואינהו קרו לכל מיני מתיקה תירוש. דיין משמ' יללה, שמביאו לידי עניות אם שותה יותר מדיי. נעשה ר(א)ש, שהיין מפקחו. כת' ישמה, בה' וקרינן בח' ישמח. היינו דאמ' רבא, בשלהי הריות [י"ג ע"ב]. חמרא וריחני פקחוני, שאכל, היה רגיל בהן דהוא זכה משמחו. אפי' נהמא, כלומ' אפי' הנאה זאת לא עשיתי לעצמי שהייתי אוכל לחם חם. חיטי דכייתא, מתרגמ' [בראשית כ"ז] החמודות שדרך כל אדם לעשות בביתו. וממאי דחשיב ליה כעינוי, מה שעשה שלא סך דכת' ויאמר אלי וגו'. ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, דמקיש מים דהוי רחיצה לשמן דהוי סיכה לומ' דחשיבא כסיכא דעינוי דאמ' לא סכתי. והא תנא איפכא כול', בתימ', דאת מדמית רחיצה לסיכה מהאי קרא ותנא אית להו איפכא, אית ליה דכמים בקרבו והיינו שתייה, ומדמי לה סיכה דחשיבא כשתייה. מגופיה דקרא, מריבוי הלשון דכת' בקרא איכא למישמע רחיצה דכת' וסוך לא סכתי חד סיכה ממש וחד רחיצה.
<h2>דף עז.</h2>
פורעין את עצמן, מגלין עגבותיהן, ובחלק [צ"ב ע"ב] מפרש מהן נינהו עשרים וחמשה איש. דיים טובים שבהם, שתוכל למחול בהן בשביל הטובים שבהם. לבוש הבדים, היינו (שאמ' לו) גבריאל שאמ' לו שיקח הוא עצמו הגחלים ויזרקם, והוא לא עשה כן אלא נטלן מיד הכרוב דכת' וישלח הכרוב את ידו וגו'. אילמלי לא נצטננו גחלים כול', שבעוד שנטלן הכרוב וגבריאל מיד הכרוב נצטננו שאילו היה גבריאל (זורקן ונוטלן) [נוטלן וזורקן] ליהוי חמימי טפי ולא נשתייר כול'. וכת' והנה [האיש] לבוש הבדים וגו' עשיתי כל אשר צויתני באותה שעה פולסין, שבטין הכאות. אי לא עבדת לא עבדת, כלומ' תינח אי לא עבדת כלל מאי דפקדוך אלא היתה מרחם (עליך) [עליהם] אבל כיון דעבדת איבעי לך למיעבד כי היכי דפקדוך, שתיטול אתה בעצמך הגחלים ולא מיד הכרוב שיצטננו בטילטולם מיד ליד. ה"ג ותו לא איבעי לך למיתי אהדורי וכי לא סבירא לך וכול', בתימ' כלומ' ונהי נמי דלא עבדת כי היכי דפקדוך מכל מקום לא איבעי לך למיתי אהדורי מאי דעבדת, דאמרת עשיתי ככל אשר צויתני דמי לית לך אין משיבין כול'. ואוקמוה בחריקיה, במקומו של גבריאל לשמש. ופרוותא דמשמהיג, ואותו מחוז חשוב נתנו לו נמי בממשלתו מביאין משם מאותו מקום שקורין קולל בלע'. דמשמהיג, חשוב, כשראה היו נותנין לו כל כך שאל ואמ' כתובו לי יש'. אכרגא, שיהו משועבדין תחת אומתו. שוא לכם משכימי קום, כלומ' אתם תלמ' חכמים לשוא טרחתם כל הימים שהשכמתם ללמוד, וכן נשי תלמ' חכמ' לשוא נדדו שינה מעיניהם שעכשיו יהו מסורין ביד שר של פרסיים, וכך נמי ח"ע. ט"ן שוא לכם משכימי קום כלומ' אתם פרסיים שאותם משכימין ומאחרין לשתות ביין או לעשות מלאכתם יש לכם שוא, אבל אותן שמנדדין שינה מעיניהם לכבוד תורה וכן דין הוא שיהא שוא לכם, כמו כן יתן לידידו (שינה) [שנא] וכן יתן למנדדי שינה, בתימ' שמנדדות שינה מעיניהם שממתינות בעליהן עד שבאין (לבית) [מבית] הספר והיינו אני באתי בדבריך, כלומ' בשביל שהזכרתיך באתי לגדולתי. אשכחיה לדוביאל דהוה נקיט ליה, בידיה לההוא איגרא דכתיבי ליה יש' בכרגא. למימרטה, ליטלה ממנו ולמחקה. בלעה, דוביאל איתמחיק מיניה החתימה. ואיכא דיהיב כרגא, הואיל ומכל מקום נחתמה. ואיכא דלא יהיב כרגא, מש' דאתמחיקה. ואני יוצא והנה שר יון בא עוי עוי, כלומ' כשהייתי יוצא וחוזר לגדולתי היה צועק אותו שר של פרסיים על שהיו יש' מוחזרין לי ולא אשגחו בי'. עוי לש' צעקה. ט"ן וח"ע ואני יוצא, באותה שעה שהוציאו לגבריאל ונתנו גדולתו לדוביאל היה בא שר יון וצועק שיתנו לו ממשלה על יש' כמו שנתנו לדוביאל. וכי התענית בכל אשר התענה אבי, אלמא דקרי ליה למאי דעבד דוד עינוי, וכת' בדוד כי אמרו [העם] רעב ועיף וצמא במדבר. לא מרחיצה, וקרי ליה עינוי בכל אשר התענה אבי. ודיל' משתייה, קאמ' דהוה עייף עד (שנמצא) [שנצמא] למים. ה"ג אמ' רב נחמן בר יצחק מהכא, כלומ' דלא מצית אמרת דההוא עיף משתייה משתעי. דכת' מים קרים על נפש עיפה, דהיינו רחיצה וגמר עיף דהתם גבי עינוי מהאי עיפה, מה האי רחיצה ההוא נמי רחיצה, ודיל' דהאי הוי שתייה ולא מצית למיגמר מיניה, ת' מי כת' בנפש דהוי משמע שתייה שנכנסת בגופו של אדם. על נפש כת', דהיינו רחיצה. לאו מנעילת הסנדל, וכת' בכל אשר התענה אבי. ודיל', האי יחף. מסוסיא ומטרקא קאמ' שלא היה לו לרכוב עליו, ורצועה שמכין בו הסוס כדרך שאר מלכים מטרקא אשקוריידא בלע'. דכת', בישעיה. לך ופתחת השק מעל מתניך וגו' לאו מנעילת הסנדל, והכא לא מצית לתרוצי מסוסיא ומטרקא, דלא חשיב יחיפות אלא לגבי מלך דדרכו בכך, התם נמי ההוא יחף מנעילת הסנדל קאמ'. ממנעלים המטולאים, דאין דרך אדם חשוב לצאת בבגדים מטולאים. אלא מבגדים בלות, שהיה (עושה) [לובש] קרי ליה ערום. שלא יבא רגלך לידי יחוף, כלומ' שיעני ולא יהא לו במה לקנות מנעלים, הכי נמי יחף דהתם דגבי דוד מנעילת הסנדל וקרי ליה עינוי.
<h2>דף עז:</h2>
אם תענה מתשמיש, שלא תעשה אתם תשמיש. ואם תקח מצרות, שתקח עליהם צרות שיהו מצערות (אותם) [אותן], אלמא דתשמיש הוי עינוי. ואימא אידי ואידי מצרות, והכי משמ' אם תענה אתם שתקח צרות, ואכתי תשמיש דאיקרי עינוי מנלן, אמ' ליה מי כת' אם תקח ואם תענה דהוי [משמע] טפי דמצרות משתעי אם תקח מש' לענותן, אם תענה ואם תקח כת' חד מתשמיש וחד מצרות, ואימא אידי ואידי מתשמיש פרכא באנפי נפשא היא, דאמאי מפרשת אם תקח מצרות דיל' אידי ואידי מתשמיש דקא משבע ליה שלא יגרע עונתן דהיינו אם תענה, ועוד השביעו שלא יקח נשים אחרות דתשמיש דאיבעי ליה למיעבד לבנותיו להני, אבל אי בעי למיעבד תשמיש להני ולהני מצי נסיב, ולא מצית למימ' דמזהר דלא יסב צרות, דומיא דאם תקח בענן דמשמע דמזהר ליה מלקיחה גרידה בעלמ', וח"מ גריס אמ' ליה אם תקח בענן, ואימ' חד לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמ', כלומ' אידי ואידי מצרות וחד לצרות דידיה שלא יקח נשים עליהם וחד לצרות שזקוקות לו מעלמ' שאם ימות עשו אחיו לא יקח נשיו אלא יחלוץ, ואית דפרש' איפכא צרות דידיה שזקוקות לו (לו) ליבם, דהוה ליה דומיא דאם תקח דבלקיחה בעלמ' ליהוי להו עינוי, ואכתי עינוי דתשמיש מנלן, מי כת' אם תענה (ו)אם תקח דהוי משמע אם תקח דומיא דאם תענה, ואם תקח כת' דמשמ' דעינוי דאם תענה לחוד כגון מתשמיש ועינוי דאם תקח לחוד כגון בקיחת צרות. אמ' ליה רב פפא לאביי, ומאי חזית דאם תענה היינו דאמ' ליה שלא יענה אותן מתשמיש כלומ' שלא יגרע עונתן מתשמיש, דיל' הכי קא מזהר ליה שלא יעשה להם תשמיש יותר מדיי, דהוי עינוי, דכת' וישכב אותה ויעניה ששימש עמה יותר מדיי. אמ' ליה התם, לאו מש' רוב תשמיש הוא אלא מלמד שעינה מביאות אחרות כגון שלא כדרכה, אבל בכדרכה לא הוי עינוי, והך היל' משובשת היא בספרים והכי עיקר כעין שסידרתיה. מקצת גופו, כגון פניו ידיו ורגליו דאיכא מש' עינוג [כ]בכל גופו. ואינו חושש, מש' עינוג, ואמ' לן מ"צ דכשהוא עומד ממטתו הוי כמלוכלך שהרי ידים עסקניות הן ויכול לרחוץ ידיו, ועיניו נמי יכול לרחוץ מש' כל פעל ה' למענהו. חטטין, מלנץ בלע'. ונותנת פת לבנה קטן באותה יד אחת שרחצה, כלומ' שאפי' ידו אחת לא היה רוצה לרחוץ כשנותן פת לתינוק אלא בלא רחיצה היה מאכילו. וגזרו עליו, שירחוץ שתי ידיו כשמאכילו לפי שרוח רעה שורה על הידים בלילה ואיכא סכנה להאכיל בהן בלא רחיצה, וכדאמ' במסכת שבת [ק"ח ע"ב] יד לפה ויד לעין תיקצץ. שיבתא, שם השד. ההולך, ויש אמת מים בדרך, וביום הכיפור' קמיירי. ואינו חושש, מש' תענוג. הרב אצל תלמיד מאי, דהכא קתני בתלמיד ההולך להקביל פני רבו, אבל אי רב אזיל להקביל פני תלמידו שהולך ללומדו תורה כגון שהתלמיד היה חולה ואינו יכול לילך אצלו מי עובר במים. ואיתיה לזעירי דאזל כול', והיה שם אמת המים. עיבר ימינא, מקום שברוח דרום. למיעבר במיא, למזל לאידך גיסא דמיא ולנטורי פירי. לבני בתרכו, מקום. למזל, לחזור בבתיהן לא שרא להו. מכשלן, שלא ירצו עוד לבוא ביום הכיפורים לשמוע הפרק דמצוה קא עבדי שהולכין לבית הספר, ואמ' ליה אם כן (דרוצה לית אתה שלא יחזור) נמצאת מכשלן כול'. אגודא דנהר פפא אמעברא, על שפת אותו הנהר על המעבר. רמא בהו קלא, שהגביה קולו ושאל להם. ומותי קמי רבנ', כלומ' לפניהם בההוא גיסא. שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו, שלא יהו המים עמוקים כל כך שיהא צריך להוציא ידו דרך בית צוארו, להגביה חלוקו עד בית צוארו שלא ישרה במים, אבל אי אין מגיעין עד צוארו מותר, שהיה דרכם ללבוש בגדים רחבים והיו ידיהם בתוך בגדיהם והיינו דקתני שלא יוציא ידו. בחול מי שרי, לילך במים כל כך בעומק מש' סכנה. עד אפסיים, עד הקרסולים, קביליש בלע'. וליש' דאפסים משמ' מי שיש להם אפס שאינן אלא מועטין. מי מתנים, מים עמוקים עד מתנים מיכן ואילך (ויעבירנו) [ויעבירני] מי נחל אשר לא אוכל לעבור כי גאו המים. מי שחו, עד אשר לא יוכל לעבור לפי שאין לו כח לעמוד על רגליו, ואיכא סכנה במים עמוקים עד מתנים ולמעלה. ת' אמ' אביי שני נחל, דקרא משתעי בנחל שיהא יוצא לעתיד מבית קודשי הקדשים וההוא שני מש' דרדפו מיא. דתניא יכול, שיכולין לעבור אותו נחל לעתיד בסוחי לשוט על פניו, ובלע' נדיר. ת"ל כי גאו המים מי סחו, מלעבור בסוחי מש' דרדיפי טפי. בבורני קטנה, בספינה קטנה. אני שיט, אני כמו אנייה, ספינה של ציידי דגים שהיא קטנה אין לו רשות לעתיד לעבור אותו נחל כדי ליכנס לארץ יש'. משוט בארץ, ואמרי' התם בבבא בתרא [ט"ז ע"א] שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע, והכי קאמ' בל תלך בו אותו הנקרא שיט. כמין קרני סלעים, קצור ביותר. חוט של ערב, עב יותר משל שתי. פך קטן, אנפולא בלע'.
<h2>דף עח.</h2>
מים מפכין, כלומ' שיוצאין משם כפי פך קטן. מתחת מפתן הבית, מתחת מפתן של עזרה. מיכן רמז, מדכת' וליושבי ירושלם. שצריכה לישב, כשהיא יושבת יהו המים עמוקין כל כך שיגיעו עד צוארה, ולא שיהו המים נמוכין ותשטח עצמה במים, דהא מהכא רמזא דדרך טבילה בישיבה. ולית היל' כוותיה, שאפילו אין עמוקין אלא טפח עלתה בהן טבילה במ' סאה. דאיכא מנעל, ואינו יכול לעבור במים במנעלו. מאי, דהיכי ליעביד. דרך מלבוש, שהכניס ידו במנעליו ועשאן כמין בתי ידים. סנדל, שהוא של עץ מלמטה ואינו דומה למלבוש. לכתחילה לא, מש' דלא דמי למלבוש וכן ח"ע נמי וח"מ מש' דיל' נתרי. ה"ג איקלע לדבי דתנא, מקום. לאפוקי לרבינא מדעתיה דריש גלותא, שרצה להוציא רבינא מלב של ראש גולה שלא יהא לו בלבו עליו שום איבה, לומ' שמפני גסות לא רצה והתחיל לשאול לו בפני ראש גולה מאי טע' לא אתא אתמול לפרקא כדי שיאמר אונסו וישמע ראש גולה ולא יהא חושדו מיכן ואילך שלא הניח מפני גסות, דהא רפרם הוה ידע אונסיה. סיים מסאניה, כלומ' אמאי לא נעל מנעלו. גבא דכרעא, שהיה הכאב על גב הרגל ולא הייתי יכול לנעול מנעל. סיים סנדלא, שאין לו מ[ל]מעלה כלום. איכא עורקמא דמיא, אמת המים ולא הייתי יכול לילך בסנדלי במים. תני יהודה גרגרות, כך הוה כינוי שמו. על גבי טיט, כדי להצטנן. על מנת להטפיח, שיכול לטפח דבר אחר בדבר הנטפח בו, דכיון שישנו מים כל כך מיחזי כרחיצה. בפירות, לשפשף עצמו בפירות שהן קרים. בינוקא, בבשר התינוק. בכסא, בדופן הכוס. מלא, מים אסור שמא יפלו מן המים ואיכא רחיצה. חסר, מקצת שרי דהשתא ליכא למיחש שמא יפלו. דפחרא, של חרס. שחיל, שנבלעין בתוכו המים ועוברין דרך דופן הכלי. ובלעז טושטריד. לאזדרוביי, דכי מנענע הכי אי איפשר שלא יקשקשו המים אילך ואילך ומרבין למעלה ונופלין על דופן הכלי מבחוץ ומטפחין אותו כשהוא מצטנן בו והוי כרחיצה. בר אריא, בן תלמ' חכם. ולקנח בה פניו, כשהיה רוצה לרחוץ פניו ידיו ורגליו. ט"ן וח"ע מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן. כמין כלים נגובין, שהן שרויין מעט. למחר מעבירה, כדי לרחוץ, וביום הכיפורים היה נוהג חומרא יתירא שלא היה רוצה לשרות את המפה, אלא רוחץ ידיו ומקנח במפה ולמחר יש בה ליחלוח מעט ורוחץ בה. איפכא אמרת לן, שהיה נוהג חומרא בט' באב ובערב יום הכיפורים שורה אותה במים. ואותיבנא לה סחיטה, דכיון שהיא שרוייה כל כך אי איפשר שאין עושה סחיטה כשמקנח בה פניו וידיו, והכי היל' דודאי אסור לרחוץ אגב מטפחת ביום הכיפו' מש' סחיטה. מאי קמיבעיא ליה, דאמאי לא יהא מתיר בלא רשות, והא חכם בלבד [יכול] להתיר בכורות שיש בהם מום לאכילה. להתגדר, שבדבר זה יהו מכובדין יותר מן האחרים לפי שהן נשאים שלא היו מתירין בכורות אלא ברשותם. חקולא. למעלה מזקינו של זה, לפני רבן גמל' הזקן, זקינו של ר' שהיה שם. החשוד בדבר, דכהנים חשודין להטיל מום בבכור בזמן הזה לפי שאינו יכול לאוכלו בלא מום, ופלוגתייהו בבכורות [כ"ט ע"ב], ולפי שהוא עצמו כהן ר' יוסי היה שואל אם יכול לאוכלו, להתיר ולהעיד בבכור חבירו אם לאו.
<h2>דף עח:</h2>
שעם, מפוול, והוא מין גמי. בדהיטני, בשל קש. הוצי, ענפים דקין של דקל, נזירש בלע'. בדיקולי, שהיה נועל סלים של דקלים ברגלו. הקיטע, מי שרגלו קטוע. יוצא בקב שלו, באותו עץ שהתקין לעצמו כעין רגל, ויוצא בו בשבת. ושוין שאסור, מש' דהוה ליה מנעל ואע"ג דשל עץ הוא, והיכי נפיק רבא בדיקולי. התם דאיכא כתותין, דבר שהוא רך, כגון בלאי בגדים או דברים אחרים רכים, ומשימין בתוך הקב שלא יזיק העץ לשוקו. ומש' תענוג, נגעו בו לגבי יום הכיפו' ולא מש' מנעל, ודיקולי הוי דבר קשה וליכא תענוג, ומשום סנדל מי ליכא, אמ' ליה אם איתא דהא דאסרי לצאת ביום הכיפו' לאו מש' מנעל הוא אלא מש' תענוג, ותענוג דליכא מנעל מי אסיר, כלומ' תענוג בלא מנעלו. ועוד, הא קתני סיפא דהתם במסכת שבת [ס"ה ע"ב]. אם יש לו בית קיבול כתיתין טמא, הואיל ויש לו בית קיבול. מכלל דרישא, מיירי בדלית ליה בית קיבול כתיתין. אלא אמ' רבא לעולם, ודאי חשיב לדברי הכל כמנעל, והיינו טע' דר' יוסי דאסר לצאת בו בשבת דגזרי' דיל' כול', ולא דמי לדיקולי דהתם לא חשיב מנעלו. בכולן, בכל הנך דמתני' באכילה ובשתייה. לא אמרו אינשי עבדו ליה, ואתי למימ' דמותר לנעול. רחיצה וסיכה נמי אמרי' בית נשייהו עבדו ליה, בתימ', ואתי למימ' דרחיצה וסיכה מותר דאי לאו דמותר אינשי לא עבדי להו, וכי ההיא דאמרי התם ביבמות בפרק חרש שנשא [קי"ד ע"א], לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים, ואפי' למן דאמ' דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל למיספי להו בידים אסור, ת' רחיצה וסיכה אמרי עבדי להו מאיתמול. והא מותרין לכתחילה קתני, דקתני מותרין בכולן דמשמ' אע"ג דאידחי שפיר דרחיצה וסיכה דבת יומא היא ולאו מאיתמול, ואת אמרת דרחיצה וסיכה להכי מותרין דאמרי עבדי להו מאיתמ[ו]ל. אלא, היינו טע' דרחיצה וסיכה מותרין ומנעל וסנדל אסורין, דכל מידי דאית ביה רבותא לינוקא כגון רחיצה וסיכה לא גזרי בהו רבנן דאסיר. רבותיה דינוקא, שגדולתו בכך. תשבר מני, שיניחוהו לשבור כלים וגדל יותר. אין מונעין, כשמת אביה או אמה בימי חופתה קמיירי בפרק קמא דכתובות [ד' ע"א]. כל שהוא מש' סכנת עקרב, שמתיירא לילך לשם יחף מפני עקרב שבדרך שלא ישכנו מותר בנעילת הסנדל לכל אדם.
<h2>דף עט.</h2>
בגרעינתה, כלומ' בהדי גרעין או דיל' בלא גרעין אלא בשר של כותבת לחוד, וכן ח"מ. ט"ן וח"ע בגרעינתה כלומ' שיעורה כשהגרעין עדיין בתוך הכותבת או כשגרעינתה לחוץ בלא הכותבת דהיינו שלא בגרעינתה, ומשערין לכותבת ולגרעינתה של חוץ דכיון שנשמטה חוץ לכותבת אי איפשר שלא תחסר קצת ואינה כמו שהיא בכותבת כברייתה. בלחה, שהשעורה לחה דהיינו שיעור גדול. בקליפתה, של שעורה. גסה תנן, דמשמע כמה דגסה טפי, דהיינו בגרעינתה והא לא אצטריך למיבעי. לחה שיבולת, כלומ' דאי איתה דעצם כשעורה בלחה קאמ' הוה בשיבולת שעדיין לא נגמרה כל צורכה, ואי שלא בקליפתה קאמ' חושלא קרו לה, שעורין קלופין, ולהכי קאמ' לא אצטריך למיבעי. יתירה מכביצה, מש' דקים להו לרבנן דבהכי וביותר מכביצה מייתבא דעתה, מתיישב דעתו עליו שאינו לא רעב ולא שבע, ולפיכך חייב דלא הוי עינוי. מיתיבי, במסכת סוכה [כ"ו ע"ב], מעשה והביאו כול' לא מפני שהל' כן [ד]כותבות ליבעו סוכה. נטלו במפה, מפני נקיות דידיו לא היו רחוצות, מש' דפחות מכביצה לא בעי לא נטילת ידים ולא ברכה.
<h2>דף עט:</h2>
השתא ב' כותבות בלא גרעינתן, דהנהו דאתו לרבן גמל' בלא גרעינתן הוו דלא עבדי אינשי דאכלי גרעיני תמרים. לא הוו כביצה, דהא אמרי' הכא הא כביצה בעי סוכה, והתם קתני לא מפני שהל' כך דלא הוה בעי מש' הנהו ב' כותבות סוכה אלמא דלא הוי כביצה, דאי הוו צריכי סוכה, והשתא בלא גרעינתן לא הוו כביצה. כותבת בגרעינתה הויא כביצה, בתימ', ואת אמרת יתירא. אמ' להו רב ירמיה, אין, ודאי הכי הוא דב' כותבות בלא גרעינתן וכול'. תרי קבי תמרי [חד] קבא קשייתא וסריח, כלומ' בשני קביים של תמרים יש קב אחד גרעינין ויותר מקב מש' דבגרעינין הוי טפי מבשר הכותבת ולהכי אע"ג דכותבת הגסה וגרעינתה יתירה מכביצה שתי כותבות בלא גרעיניהן לא הוו כביצה. רבא אמ', לעולם לא קשיא, דלעול' הוה בהו בהנהו ב' כותבות טפי מכביצה והא דקתני לא מפני וכול'. ופירי לא בעו סוכה, ואפי' בכביצה. אכילת קבע לא, והיכי אמרת דפירי לא צריכי סוכה, ת' תרתי קאמ' אכלנום לפירות אכילת קבע ואכלנו שאר מאכל בהדייהו דהוה סוכה אכילת ארעי. אם השלים, בפרק הישן [כ"ז ע"א] קאמ' ר' אלעז' דחייב אדם לאכול (י"ב) [י"ד] סעודות בסוכה ומי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון של חג ישלים בלילי יום טוב האחרון, וקתני עלה בגמ' ר' א' לפיכך אם השלים במיני טרוגימא שאכל בה בלילי יום טוב האחרון כזית ממיני עשבים יצא. ואי סל' דע' פירי בעו סוכה, אמאי משלים (טרוגימא) [תרוגימא] אלא ישלים בפירי, ת' אין הכי נמי אלא הכא במאי עסיק' באתרא דלא שכיחי פירי. ואיב' אימ', הכי נמי קאמ' דמאי מיני תרוגימא פירי נינהו. שאור, היינו השאור לחוד. בכזית, הוי בבל יראה ובאיסור אכילה. חמץ, עיסה חמוצה בככותבת. ניכתוב רחמ' חמץ וכול', אלא להכי כת' רחמ' תרויהו לומ' לך שיעורו של זה לא שיעורו של זה מש' דשאור בכזית כול'. קמהדרי, דלא מהדרי אלא אהא דשיעורו של זה לא יהא כשיעורו של זה, אם כן לימרו כביצה, דהוי בציר מכותבת וטפי מכזית שהיא שיעור של שאור, דלמה לי כולי האי שיעורא טפי מכביצה, ועוד אפי' בעית למימ' דכי הדדי נינהו כביצה וככותבת, אמאי אמרו שיעורא דכותבת לימרו דשיעור כביצה דשיעור ביצה מיתני בכוליה תלמודא. אלא לאו ש"מ, פחות מכביצה ולהכי קאמ' חמץ ככותבת דהוי טפי מכזית ולא הוי כביצה דשיעור בינוני נקט. כותבת סתמא, דגבי חמץ לא תני כותבת הגסה אלא מהכא דכותבת הגסה פחותה מכביצה. עד כזית, שאם שלישי אכל כזית עמהן מזמנין עליו. ה"ג ר' יהו' סבר עד כביצה במאי קמפלגי ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה, ואכילה בכזית משבעא, דקתני אכילה שיש בה שביעה. דעתא לא מייתבא, בתימ', דקתני לעיל קים להו לרבנ' דבציר מכותבת לא מייתבא דעתא, אלא ודאי פחותה, היל' כביצה משבעא ככותבת מייתבא דעתא אבל בציר לא.
<h2>דף פ.</h2>
כל השיעורין, של אכילת איסורין. (מטמאות) [מטומאת] אוכלין, דאוכלין אין מקבלין טומאה פחות מכביצה הואיל ושינה הכת' בטומאת אוכלין כדלקמ', לפיכך (טעו) [שינו] חכמ' בשיעורן. ראיה לדבר, דמשנינן בשיעור מש' דשני קרא במשמעו דיום הכיפו' שינו חכמ' בשיעורו, דכת' אשר לא תעונה דמצי למיכתב קרא אשר תאכל, דהא לא מיחייב כרת אלא אעינוי דאכילה כדאמרי' בריש פרקין [ע"ד ע"ב] אי זהו דבר שיש בו איבוד נשמה הוי א' זו אכילה. מה ראיה לדבר, בתימה דמדקתני ראיה לדבר משמ' דשינוי דלגבי יום הכיפו' לא הוי שינוי גמור, וליכא למילף בהדיא דראיה משמ' מידי דלא נהיר' כולי האי למילף מיניה אלא הכא הא שינוי גמור הוא ומצי יליף מיניה. ת' אי מהתם, בלא תעונה הוה אמינא לא הוי שינוי, דאורחיה דקרא הוא דאפקיה בלשון עינוי, דהא כולה פרשתא כתי' בעינוי ועניתם את נפשותיכם. ט"ן וח"מ מה ראיה, כלומ' ביום הכיפו' מאי כת' טפי מבטומאת אוכלין דילפי' לה מיניה הא כי היכי דשינה התם שינה נמי הכא, אצטריך, דאי מהתם מטומאת אוכלין הוה אמינא לא הוי שינוי דאורחיה דקרא הוא דקא משתעי. טומאת אוכלין מנלן, דהיכא שינה בהן הכת' במשמעו. מכל האוכל אשר יאכל, דדיברה תורה בלש' בני אדם, מכל האוכל אשר יאכל דלא אצטריך למיכתב אלא כל האוכל אלא מדכת' ב' זימני מכל האוכל אשר יאכל משמ' דנקיט שיעורא דאוכל הבא (הבא) מחמת אוכל, דביצה הוי אוכל ותרנגולת הוי נמי אוכל. גדי, קטן דאי נמי בא מחמת אמו שהוא אוכלין טעון שחיטה ובענן אשר יאכל בלא הכשר גופו. בן פקועה, הוי אוכל מזומן שאינו מחוסר שחיטה. ת' טעון קריעה, כדי להוציא את דמן בפרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א]. בר יוכני, היינו עוף גדול, כדגרסי' בפרק אחרון דבכורות [נ"ז ע"ב] שפעם אחת נפלה ביצתו וטבעה ששים כרכים ושיברה שלש מאות ארזים. תפשתה מרובה כול', מידה, דמודדין מידה כלה ואין מודדין במידה שאינה כלה. ביעתא דציפרת, עוף קטן ביותר ונקרא מיצרון, ת' זוטר טפי. ר' אבהו דידיה, דלאו משמיה דר' אלעז'. שיכתוב שיעורו, כמה אכל. אכזית קטן, ושמא יחייבוהו בית דין שיביא לעתיד חטאת שמינה על אותו שיעור קטן שאכל. השב מידיעתו, דבר שאינו עושה מזיד, ואם עושה אותו שוגג מביא קרבן על אותה שגגה. לא שב מידיעתו, והאי לא ליהוי שב מידיעתו דאיהו לא ידע דאיכא חיוב כרת בכי האי שיעור זוטר, אלא היינו שמא ירבה בשיעורין דלא מחייבי קרבן לעתיד על כזית גדול לפיכך יכתוב שיעורו לומ' שלא אכל כזית גדול ולא יחייבוהו קרבן. ת' מאי ירבה בשיעורין נמי שמא ירבה בקרבנות, לחייבו קרבן מחמת שיעורין קטנים שימעט. ה"ג שיעורין מיכתב כתיבי, ארץ חטה ושעורה וגו', ואמ' ר' חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר, בפרק קמא דעירובין [ד' ע"א] מפרש. שיעורין של עונשין, באיזה עונש הוי האי שיעור ובאיזה עונש הוי האי שיעור, דמקרא לא ידע הי שיעור קאי אהי עונש אי לאו הל' למשה מסיני, תניא נמי הכי כול'. תיקנום, שיעורין של עונשין. לחדש דבר מעתה, ואי לאו דמשה אמרה אינהו היכי הוו מצו לחדושי. ויראה, דההוא צד הוי כולו מלא, והעומד מאותו צד יהא סבור ששניהן מליאין דהיינו שיעור קטן. מתיבי, מבית הלל דאמ' מלא לוגמיו קא פריך לרב דאמ' לא מלא לוגמיו ממש. גמיעה, כשיעור שיכול לגמוע בבת אחת, אמ' ליה האי מאי קושיא דמי אלימא ממתני' דקתני מלא לגמיו, הכא נמי מאי מלא לוגמיו נמי דקאמ' בית הלל מלא לוגמיו דחוק, שאפי' צד אחד לא יהא לו מלא לגמרי אלא בצימצום יהא נראה כמלא, לבית הלל דתנו מלא לוגמיו משמ' דבענן כמלא לוגמיו אלא מצד אחד לגמרי לא היה מחלקו לאותו צד לר' יהו' דתני כמלא לוגמיו סגיא אפי' דחוק. מקולי בית שמי, דלא מיחייבי כרת עד כדי רביעית דברביעית איכא טפי ממלא מצד אחד וליתני להאי גבי התם [עדויות פ"ה מ"א] דקתני קולי בית שמי וחומרי בית הלל.
<h2>דף פ:</h2>
כי איתשיל, כלומ' כי קתני כמה ישתה ויהא חייב, דהיינו לש' שאילה. אפי' בעוג מלך הבשן קתני דמלא מצד אחד שלא נפיש מרביעית דהשתא הוו להו בית שמי לחומרא. ולעוג מלך הבשן בכותבת, בתימ', כלומ' דאע"ג דאכיל איניש טפי מחבריה הוי שיעוריה ככותבת כדחבריה. פורתא, כלומ' פורתא מיהא מייתבא (מיהא בדידיה מלא לוגמא שלו) בדידיה בלוגמא שלו מייתבא דעתיה. בשר שמן, שמשביע את האדם בשיעור מעט כשיעור לולבי גפנים, ואפי' הכי הוי שיעוריה רבתי ככותבת בלולבי גפנים. כזית בכדי אכילת פרס, שאם אכל כזית חלב בין ג' פעמ' בתוך כדי אכילת פרס מצרף וחייבין, וכותבת ביום הכיפו' אין מצרף אלא אם כן אכלה בכדי אכילת פרס ואמאי, הא אכילה בכותבת מארכת יותר מאכילה בכזית והיאך מצטרפין כזית וככותבת בזמן אחד. קים להו לרבנ', דככותבת ביום הכיפו' אם אכלה בתוך כדי אכילת פרס מייתבא דעתיה ואי לא לא מייתבא דעתיה, אבל כזית חלב לא בעי יתובי דעתא ולהכי יהיב כי האי שיעורא נמי בכדי אכילת פרס. חצי פרס, לפסול את הגוייה דתנן כל האוכלין טמאין מצטרפין לפסול את הגויה כבחצי פרס, דאע"ג דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אם אכל אוכלין טמאין כחצי פרס פוסלין אותו מדרבנן מלאכל בתרומה, והיינו תימ', דאע"ג דחצי פרס נפיש טפי מכזית אפי' הכי אין מצטרף אלא בכדי אכילת פרס כשיעור צירוף דכזית והכא לא מצינן לתרוצי מש' יתובי דעתא. לטומאת גוייה דלאו דאורייתא, אלא דרבנן הוא דתקון וכי תקון (תקון) בכדי פרס לחוד. ומי אמ' רב פפא הכי, דטומאת גווייה לאו (לאו) דאוריתא והכתיב וכול'. אע"ג, דמלחא לאו אכילה היא אלא כעין תבלין הוא. ציר שעל גבי ירק, ליחלוחית היוצא מן הירק על ידי מלח. כל אכשורי אוכלא, שמתקן את הירק שנותן את טעם האוכל. אכילה גסה, כגון דאכל בלילי יום הכיפור' לאחר ששבע מבעוד יום פטור. דכת' אשר לא תעונה, דצריך להתענות מאכילה שיש בה הנאה פרט (ליה) [לזה] שמזיק עצמו מאכילה זו, דלא עבר על לא תעונה. אכילה גסה, שהיה שבע כבר מן החולין קודם שאכל אותה תרומה. ויסף חמישיתו פרט למזיק, שאינו מוסיף חומש, כך לח"מ, אך לט"ן אכילה גסה שאכל יותר מדיי שאין מהנהו אותה אכילה.
<h2>דף פא.</h2>
שזפין, פרונש בלע'. והקיאן, דשוב אין ראויות לאכילה אלא להסקה בעלמ'. דמי עצים לראשון, לאותו שהקיאן כדאמרי' דלא הוו אלא להסקה בעלמ'. האוכל והשותה, בין שתייה ואכילה ככותבת ואין מצטרף לככותבת לחייבו, דהא שתייה לאו היינו אכילה. במחלוקת (מנויה) [שנויה], במסכת מעילה [י"ז ע"א]. שטומאתו ושיעורו שוה, כגון נבלת בהמה טמאה ונבלת בהמה דזה וזה טומאת ערב וזה וזה שיעורן בכזית. שיעורו ולא טומאתו, ששוין בשיעורן, כגון מת ונבילה דשיעור אחד יש להן, אבל לזה טומאת ערב ולזה טומאת ז'. טומאתו ולא שיעורו, כגון שרץ ונבילה דלשניהן יש לטומאת ערב אבל שרץ בכעדשה ומת [ונבילה] בכזית. לא טומאתן ולא שיעורן, כגון שרץ ומת אין מצטרפין, הכא נמי הואיל ואין שיעור אכילה ושתייה שוה שאכילה ככותבת ושתייה במלא לוגמיו ואין מצטרפין, אבל רבנן פליגי עליה התם דאמ' מצטרפין. אבל לגבי טומאה, דאע"ג דאין שיעורן שוה מצטרפין מש' דשם טומאה אחת היא, אבל הכא ביום הכיפו' טע' הוי מש' יתובי דעתא והא לא מייתבא דעתיה מקצת אכילה ומקצת שתייה אלא אם כן יש באחד מהן כשיעורו, וה"ג והא לא מייתבא דעתיה.
(משנה) אכל ושתה בהעלם אחד, שאכל כשיעור ושתה כשיעור אין לו אלא חטאת אחת, דהא לא כת' אלא חד עינוי אאכילה ושתייה ותו דשתייה בכלל אכילה. אכל ועשה, בהעלם אחד. מלאכה חייב ב' חטאות, דאכל חד וחד כת' עונשיה באפי נפשיה. שאינן ראויין, דמוסרחין הן. ציר ומורייס, אין דרכן בשתייה אלא לטבל בו את הפת. (גמרא) אזהרה בעינוי, להזהיר שלא להניח מל[ה]תענות. קום אכול הוא, דהוי משמ' לא תעונה אלא אכול. ליכתוב לא תאכל, אכילה משמ' בכזית ורחמנא אמ' לא בעי למיסר אלא בככותבת דשינה במשמעו וכדלעיל. נפישי להו לאוי, דהשמר ופן הוו להו תרי לאוי. השמר במצות עינוי, שלא תניח מלהתענות. אם כן השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו, כלומ' אם כן דהכי הוה כת' הוה ליה השמר דעשה דמשמ' הזהר שתעשה מצות עינוי, וקים לן במסכת מנחות [ל"ו ע"ב] דהשמר דעשה כגון שמור את חודש האביב ועשית פסח לא הוי לאו אלא מצות עשה, והשמר דלאו כגון השמר בנגע הצרעת דמשמ' שלא תקוץ צרעת ההוא השמר לא הוי לאו, ואי כת' כדקאמרת אפי' הכי הוי עשה ולא לאו. מייתי לה, לאזהרה דעינוי מהכא, ועיניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו כול'. אם על תוספת מלאכה, אם עושה מלאכה באותו תוספת שהוא מוסיף מחול על קודש דמבעוד יום מניחין לעשות מלאכה. על עוצמו של יום, על מלאכה שעושה ביום הכיפור' עצמו. על תוספת עינוי, אם הוא אוכל בערב לאחר שאכל מבעוד יום. יכול לא יהא בכלל עונש, כלומ' דהעושה מלאכה באותו תוספת ליכא עונש, אלא יהא בכלל אזהרה דעובר בלאו. ודין הוא, דאינו מוזהר על תוספת עינוי, מקרא ליכא לאפוקי דהא בעצם היום גופיה ליכא אזהרה בהדיא. ומה מלאכה, איסור מלאכה. שנוהגת וכול' עינוי שאינו נוהג, דבשבתות וימים טובים ליכא עינוי. אבל אזהרה, כלומ' ודאי על תוספת דין הוא דלא הוי מוזהר להכי לא כת' אזהרה אתוספת, אבל אזהרה לעינוי עצמו של יום לא למדנו ומניין דהכא. לא יאמר כול', ענש אשר לא תעונה ונכרתה מלאכה וכול', ואם כן למה נאמר, אלא מופנה הוא עונש דמלאכה להקיש כול'. איכא למיפרך מה לעינוי, דהיכי אקשת עינוי למלאכה דעינוי אימא דענש אע"פ שאינו נוהג בשבתות דחמירי כולי האי שהרי לא הותר מכללו ביום הכיפו', תאמר במלאכה שהותרה מכללה אצל מילה וביום טוב אצל אוכל כל נפש היל' לא מצית לאפוקי מלאכה מעינוי ואצטריך למיכתב עונש במלאכה אלא ודאי מלאכה מעינוי לא איכא לאפוקי. אלא לא יאמר עונש בעינוי כול', מה למלאכה בדין הוא דענש אע"פ שהותר כול' תאמר בעינוי כול', ולהכי אצטריך למיכתב עונש בעינוי ולאו מופנה הוא. עצם עצם גמר, לה, דלא מפיק לה מקל וחומר דודאי איכא למיפרך בתרתי לישני בין דקאמ' לא יאמר עונש בעינוי בין דקאמ' לא יאמר עונש במלאכה, אלא גזירה שוה גמר, נאמר כאן עצם במלאכה ונאמ' עצם בעינוי מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, ולא הזהיר אלא על עוצמו של יום אף גבי עינוי נמי. ומופנה, הוא האי עצם. דאי לאו מופנה למיפרך כדפרכי', מה מלאכה שכן נוהגת כול'. מאי מופנה, כלומ' היכי מופנה, ג' קראי כתיבי והדר שנינהו לעיל דאמ' דמנא מייתי לה ותו לא מידי, ומאי מופנה איכא, אמ' ליה דהאי חמשה קראי כתיבי במלאכה, חד באחרי מות דכת' והיתה זאת לכם לחוקת עולם בחד' השבי' בעש' לחו' תענ' את נפש' וכל מלאכ' לא תעשו בע' היו' הז' כי יום כיפורים הוא, ותלתא באמור אל הכהנים דכת' בפרש' אך בעשור לחו' השביע' וכל מלאכ' לא תעש' בעצם היו' הזה, וכת' נמי כל הנפש אשר תעשה מלאכ' בעצ' היו' הזה וגו', וכת' נמי בתריה כל מלאכה לא תעשו וגו' הרי ג', וא' בפנחס דכת' ובעשור לחוד' השביעי הזה מקרא קד' יהי' לכ' ועני' את נפש' כל מלאכה לא תעשו הרי ה', וחד לאקושי עצם עצם בגזירה שוה עינוי למלאכה דתרי עצם כתיבי ביה חד לגופיה וחד לגזיר' שוה. ונאמ' להלן עינוי, על דבר אשר ענה את אשת רעהו. משבת בראשית, שבת סתם דעלמ' דכת' נמי שבת שבתון. מה להלן, בשבת בראשית וכול'. רב פפא [אמר] יום הכיפו' גופיה שבת היא דכת' תשבתו שבתכם, ואיקרי שבת גרידא (בשבת) [כשבת] בראשית דכת' תשבתו וכל מאי דכת' בשבת בראשית דמי כמאן דכת' הכא, ובשבת בראשית כת' לא תעשה מלאכה, וגבי יום הכיפו' אם אינו עניין לאזהרה דמלאכה דהא בהדיא כת' בהו תנהו לעניין אזהרה דעינוי.
<h2>דף פא:</h2>
בשלמ' רב פפא לא אמ' כרב אחא בר יעקב, דיליף משבת שבתון, מש' דקרא דכת' בגופיה דיום הכיפו' עדיף ליה גמר [עינוי] דיום הכיפורים מתשבתו שבתכם דכת' בגופיה דשבתכם גרידא משמ' שבת, אבל שבת שבתון לא משמ' שבת אלא לש' שבות הוא, דהא בראש השנה נמי כת' שבת שבתון. אמ' לך רב אחא בר יעקב ההוא, האי שבתכם מיבעי ליה לכדתניא ועניתם את נפשותיכם וגו'. ה"ג יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא למדת, מריבויא דהאי קרא שכל מקום שנ' כול'. ותנא דעצם עצם, דגמר לעיל גזירה שוה וקאמ' מה להלן לא הזהיר אלא על עוצמו של יום מכלל מדממעט תוספת דלית ליה דמוסיפין מחול על קודש, אם כן האי בתשעה לחודש דאמ' מיכן דמוסיפין מחול על קודש מנא ליה. ט"ן ותנא דעצם עצם דלית ליה עונש אתוספת האי תשעה לחודש מאי עביד ליה, דהאי דדריש מיניה דמתחיל מבערב אית ליה נמי דאיכא עונש אתוספת. כל האוכל ושותה בתשעה בו כול', דאי אתי קרא מש' לאורויי שיתענה בתשעה נמי ליכתוב קרא ועיניתם את נפשותיכם בתשעה, [ו]בערב לא ליכתוב, ואי בעי למימ' מש' שיתחיל להתענות מבעוד יום ליכתוב קרא ועניתם את נפשו' בערב תשעה לחודש, אלא ודאי הא אשמעי' דכל האוכל בו כאילו התענה תשיעי ועשירי, דהכי משמע קרא הרי הוא כאילו התעניתם בתשעה לחודש כי התחילו להתענות מבערב דהיינו היכא דאכיל כולי יומא והתחיל העינוי מבערב, דאי הוה מתענה יום תשעה לא הוה ליה התחלה בערב. זנגבילא, ופלפלי לאו מאכל הוא, דלא עבידי אלא לטעמא ולא למיכלינהו בעייניהו. ממשמ' שנ' וערלתם ערלתו את פריו, דכת' פריו איני יודע שעץ כול'. זה פלפלין, וקרי ליה מאכל דחשוב כשאר פירי. רטיבתא, הוי מאכל. יבישתא, לא הוי מאכל. כס זנגבילא כול' פטור, בתימ'. הומילתא, מאכל, ועושין אותו מקמח וזנגביל. שריא, דלית ביה מש' בישלו גוים ולא מש' גיעולי גוים. בורא פרי האדמה, אלמא דחשיב מאכל. יבישתא, אינו לאכילה אלא לתבלין בעלמ' עבידא. עלי גפנים, עלין ממש. לולבי, פנפנש בלע'. כל שליבלבו, כלומ' דכל עשרה יומין משהתחילו לחנוט אחריהן ראויין לאכול מיכן ואילך קשין הן כעץ בעלמ' ואינו ראוי לאכילה. משיב את הנפש, אלמא דראוי לשתייה. בבירי דנרש, מקום. אין הל' כר', דחומץ אינו ראוי לשתייה ופטורין עליו ביום הכיפו'. לשנה, לשנה אחרת. מזגו, עירבו בתוכו מים. חייא, שאינו מזוג. לכתחילה, מי אמרי' דמותר לשתותו.
<h2>דף פב.</h2>
מחנכין אותן, שמענין אותן ב' שע' או ג' על שעה שרגילין לאכול בה קודם שיגיעו לכלל מצוות, בתינוק קודם י"ג תינוקת קודם י"ב. (גמרא) בחולה, שנה לחוד. בבריא, שתים. בן שמונה בן תשע, מחנכין לשעות וכאן בחולה וכ[א]ן בבריא. בן י"ב משלימין מדאורייתא ובתינוקת, וה"ג אתינוקת הוי שנה אחת קודם לתינוק לפי שהאשה ממהרת להביא יותר מן האיש, ועוד דבינה יתירה יש בה ולהכי הוי זמנה בת י"ב בין רב נחמן ורב הונא לא פליגי, אלא דרב הונא מיירי בתינוקת ורב נחמן מיירי בתינוק. השלמה מדרבנן ליכא, כלומ' מדרבנ' אין משלימין כלל דאין משלימין אלא בזמנו שמן התורה. בשלמא לרב הונא ולרב נחמן, לא קשיא דלדידהו איכא לתרוצי דלאו בחולה ובריא דהא דקתני מחנכין אותן בפני שנה קודם השלמה. בפני שנה לדבריהם, כלומ' בפני שנה קודם השלמה דרבנ', דהכי נמי אמ' רב הונא דמחנכין שנה אחת קודם להשלמה דרבנן ואין שנת השלמה בכלל דקאמ' בן תשע מחנכין ובן י"א משלימין מדרבנ' דהיינו שנה אחת קודם להשלמה לבר משנה דהשלמה והיינו בפני שנה דקתני במתני', ובפני שתים משמ' [שתי] שנים קודם השלמה דרבנן לבר משנה דהשלמה דהכי נמי אמ' רב הונא בן תשע מחנכין לשעות דהיינו ב' קודם לי"ב דהוי השלמה דאורייתא לבר מי"ב גופיה דהיינו י' ואחת עשרה לדברי תורה, והוא הדין לרב נחמן. אלא לר' יוח', דאמ' השלמה דרבנן ליכא ואין משלימין אלא מדאורייתא לחוד קשיא, ומאי בפני שנה. ה"ג אמ' לך ר' יוח' תני שנה או שתים, כלומ' דלאו בפני שנה קמיירי אלא הכי קתני אבל מחנכין אותן שנה או שתי שנים ואיהו נמי הכי קאמ' בתינוקת מחנכין בין עשר וב[י]ן אחת עשרה, דהיינו שנה או שתים. אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים סמוך לפרקן,
כלומ' סמוך לפרקן מדאוריתא דהיינו לתינוקת בי"ב ולתינוק בי"ג. בשלמ' לר' יוח' ניחא, דאיהו נמי קאמ' לפני שנה
ולפני שתים דהשלמה דאורייתא בין י' וי"א לתינוקת דפרקא בי"ב מדאורייתא וב[י]ן י"א וי"ב לתינוק דפרקו בי"ג דהיינו לפני שנה ולפני שתים סמוך לפרקן. אלא לרבנן, לרב הונא ולרב נחמן קשיא, דרב הונא אמ' בן תשע מחנכין לתינוקת דהיינו ג' שנים סמוך לפרקן שנת י' י"א וי"ב, ורב נחמ'
אמ' בן עשר לתינוק דאיכא נמי י"א י"ב וי"ג קודם השלמה דאוריתא, ומאי לפני שנה ולפני שתים סמוך לפרקן דקתני הכא. ת' אמרו מאי חינוך דקתני השלמה, דהאי תני אבל מחנכין לפני שנה וכול' והכי קאמ' אבל משלימין אותן מדרבנן לפני שנה ולפני שתים סמוך לפרקן דאוריתא והכי נמי קאמ' בן י' וי"א משלימין מדרבנן, דהיינו שנה ושתים קודם השלמה דאורייתא דהויא בי"ב וכאן בבריא וכ[א]ן בחולה, ורב נחמ' אמ' בין י"א ובין י"ב משלימין מדרבנן, דהיינו שנה ושתים קודם י"ג דהוי השלמה דאוריתא דהיינו סמוך לפרקן, כאן בבריא כאן בחולה. וחינוך השלמה הוא, דאמרת מאי חינוך השלמה בתמיה. והתניא איזה חינוך אם היה רגיל כול', אלמא דחינוך לא הוי אלא משעות ואת אמרת היינו השלמה. תרי חינוכי הוו, דאיכא תרי חינוך, השלמה ואיכא דקאמ' חינוך חינוך דשעות.
(משנה) עוברה שהריחה, מעוברת שהריחה ואפי' ביום (ואפי' ביום) הכיפור'. מאכילין אותה, מה שהריחה. על פי בקיין, כלומ' אם א' ר[ו]פאים שהוא צריך דמסתכן הוא מאכילין אותה. (גמרא) או דבר אחר, חזיר. תוחבין לה כוש ברוטב, ששורין ראש הכוש ברוטב ונותנין לתוך פיה דהיינו דבר מועט. כוש פושל בלע'. ה"ג תוחבין לה דבר עצמו, הבשר קדש או הבשר דבר אחר. לכך נאמר בכל נפשך, דיהרג ואל יעבר ע"ז. ה"ג, והכי נמי איירינן בסנהדרין בפרק בן סורר ומורה [ע"ד ע"א], וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורסה, מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, ומה רוצח יהרג ואל יעבר, והכין פירושא בא ללמד על נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, שאם היה אדם שם היה יכול להורגו לבועל להצילה שלא יבעלונה היינו ניתן להצילה בנפשו של בועל, ונפקא לן התם מואין מושיע לה הא יש מושיע לה כל דבר שאתה יכול להושיע תוכל להושיעה. שפיכות דמים מנלן, דהא דאמרי' מה רוצח יהרג ואל יעבור, ההוא גופיה לא ידעי' מהיכא.
<h2>דף פב:</h2>
מרי דוראי, אדון של כפר שלו. דוראי כפר כמו דיר. קטליה לפלניא, הרוג לפל'. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כלומ' שחייך יפין מחייו, שארוכין מחייו. דיל' דההוא גברא סומק טפי, שמיתתך קרובה לך היום ולמחר והוא עתיד לחיות ימים רבים, ולפיכך תהרג ואל תהרגנו דשמא בלא כך תמות היום או למחר. דאורחה, שהריחה, ויום הכיפור' היה. ואתיא לקמיה דר', לומר אם יכולה לאכול. ואילחש, כלומ' שקיבל העובר הלחישה ולא דחק עוד אמו לאכול, שהרי מה שעוברה מתאוה מחמת עובר שמריח הוא. בטרם אצרך בבטן ידעתיך, שקיבל מה שלחשו לו שאותו יום היה יום הכיפו'.
<h2>דף פג.</h2>
זורו רשעים מרחם, דמרחם היו רשעים. שבתי אוצר פירי, שהיה אוצר פירות ומפקיע השער, וכדגרסי' בבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה [צ' ע"ב]. קים לה טפי, ואין מאכילין קאמ' לן דלב יודע מרת נפשו. מאי טע' תונבא, אישדרדושון בלע'. הוא דנקט ליה, ולהכי קאמ' אינו צריך [ו]ודאי צריך הוא. וספק נפשות להקל, ולפיכך מאכילין אותו. על פי עצמו לא, ותיובתא דר' יניי דאמ' אין מאכילין אותו על פי עצמו. הכא במאי עסיק', דאזלינן בתר בקיין ולא על פי עצמו. דאמ' לא צריך, שהוא עצמו א' איני יודע [אם] צריך, היל' אי איכא דאמרי צריך מאכילין אותו. וליספו ליה על פי בקי אחד, בתימ' דמאי צריך בקיין הא אמרי' לעיל דאי אמ' איני צריך ואפי' רופא אמ' צריך מאכילין. לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה, דחולה דאמ' לא צריך, דהשתא איכא תרי דאמרי לא צריך חולה ואידך, היל' צריך ב' בקיין. ה"ג אי הכי על פי בקיין פשיט', דתרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל. לא צריכא דאיכא תרי אחרינא בהדיה ואע"ג דאמ' רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לעניין עידות אבל לעניין אומדנא בתר דיעות אזלינן, עד כן מילתיה דרב ספרא, ומיכן ואילך דייק תלמוד עלה, כלומ' פשיט' דמאכילין אותו על פי תרי מיהא ליכא אלא ב' דיעות דאמרי לא צריך והני נמי [ד]אמרי צריך הויין ב' וכול', תרי אחרינא בהדיה דהשתא הוו להו ג' דאמרי לא צריך חולה גופיה ואידך ב' ליכא אלא ב' דאמרי צריך, ואע"ג דאמ' רב ספרא דהא אמרי' בעלמ' תרי כמאה דהנהו מאה לא חשיבי אלא כתרי, דהני מילי דאמרי' הכי לעניין עדות שהרי כת אחת יכולה (אחת) להכחיש כמה כיתי עדים אבל לגבי אומדנא לאמר דבר אחד בתר רוב דיעות אזלינן, והכא נמי גבי האי חולה דאיכא רוב דיעות דאמרי לא צריך, שאומדין אותו שיוכל להתענות ובתר רוב אזלינן. הני מילי בתר אומדנא דממון, כלומ' היינו דאשמעי' מתני' דאפי' הכי דאיכא תלת דאמרי לא מאכילין אותו על פי בקיין תרי דהני מילי דבתר אומדנא אזלינן. אבל הכא, בהאי חולה ספק כול' ולא אזלינן בתר רוב דיעות. אומדנא דממונא כגון ששמין דבר אחד. מכלל דרישא דאמ' צריך, דהכי משמע דקתני רישא מאכילין אותו על פי בקיין ולא על פי עצמו אם יש שם בקיין, אבל אם אין שם בקיין מאכילין אותו על פי עצמו, מדקאמ' מאכילין מכלל דצריך קאמ', והדר קושיין לדוכתיה כדמעיקרא על פי בקיין אין מאכילין אותו על פי עצמו לא, דהשתא לא מצית לתרוצי הכא במאי עסיק' לא צריך אני, ת' לעולם אותו על פי עצמו ולא משמ' כדייוקין לעיל על פי בקיין אין ועל פי עצמו לא, אלא חסורי מיחסרא והכי קתני במה דברי' אמורי' דמאכילין אותו על פי בקיין בא' אין צריך אני ובקיין אמרי צריך. ה"ג אבל אם אמ' צריך אני אם אין שם בקיין תרי דאמרי לא צריך אלא חד מאכילין אותו על פי עצמו, אלא חד כלומ' דליכא דאמ' לא צריך אלא חד מאכילין כול'. מר בר רב אשי אמ' כל היכא כול', ואמרי לא צריך לא צייתינן להו דהואיל ואמ' איהו צריך מאכילין מאי טע' לב יודע מרת נפשו. הא מדקתני סיפא אם אין שם בקיין מאכילין אותו על פי עצמו, מכלל דאמ' צריך אליבא דמר בר רב אשי דאמ' אפי' מאה לא חשיבי לגביה ולא מידי הוא מהדר ופריך כדמעיקר' דפרכי לעיל, הא מדקתני סיפא כול', דהא למר בר רב אשי לא מצינן לתרוצי כדתרצינן חסורי מיחסרא אם אין שם בקיין שנים דאמרי לא צריך כול', דמשמ' הא יש שם בקיין שנים שא' אינו צריך אע"פ שהוא א' צריך אני אין מאכילין, דהא מר בר רב אשי אמ' אע"ג דאיכא מאה ואמרי כול', ת' אפי' אליבא דמר בר רב אשי ליכא למיפרך למתני' דהכי קאמ' חולה מאכילין אותו על פי בקיין. במה דברי' אמור' דאמ' לא צריך אבל אם אמ' צריך אין שם בקיין כול', כלומ' אפי' יש שם בקיין לא חשבינהו להו כלל לגבי דידיה דאע"ג דאינהו אמור לא צריך הואיל ואיהו אמ' צריך מאכילין אותו על פי עצמו דיודע לב מרת נפשו. ט"ן הא מדקתני סיפא וכול' מכלל דאמ' צריך וקאמ' אם אין שם בקיין הוא דמאכילין אותו על פי עצמו הא יש שם בקיין במקום תרי לא הויא מילתא כלל דעל פיהן מאכילין אותו, ותיובתא דמר בר רב אשי דאמ' אע"ג דאיכא מאה וכול' הכי קאמ' במה דבר' אמור' כול' אין שם בקיין כלל דהיינו כמר בר רב אשי. ה"ג לישנא אחרינא תנן מאכילין אותו על פי בקיין, על פי בקיין אין על פי עצמו לא היינו היא גופה דפרכי לעיל אלא מש' דלא מתריץ כדמתריץ לעיל הכא במאי עסיק' דאמ' לא צריך להכי מייתו לה דהיינו לישנא אחרינא, ת' אימא על פי בקיין אין על פי בקי לא, דהיינו כדאמ' ר' יניי ורופא אמ' אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו דרופא חד לא חשיב, ת"ש אין שם בקיין כול' טע' דליכא בקיין הא איכא בקיין לא, דבמקום בקיין אין מאכילין אותו על פי עצמו ותיובתא אדלעיל דקתני מאכילין אותו על פי עצמו, ת' (היכא) [הכי] קאמ' כל היכא דקאמ' צריך אני אין שם בקיין כלל ומאכילין אותו על פי עצמו.
(משנה) בולמוס, חולי שמכהא את העינים, ומתוך כך מטרף נמי דעתו של אדם. אפי' דברים טמאים, שיהיו לו אם אין שם דבר כשר לאכול. ובטעמא, שיודע להבחין בין מאכל טוב למאכל רע, כדאמרי' דדעתו נמי נטרף עליו. אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, דליכא רפואה מעליא בהא מילתא אליבא דרבנן ואש[א]ר ימות השנה נמי קאי. (גמרא) הקל הקל, שאם אין שם דברים של היתר שיכולין להאכילו אלא איסורין מאכילין לו איסור קל שיש שם, שאם יש ב' איסורין כגון טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית דטבל חמירא דאיכא מיתה מש' תרומה דאית ביה. בדאיפשר לחולין, כלומר שיכול להמתין כל כך עד שיתקנו לו טבל. כול' עלמ' לא פליגי, אפי' בן תימא. ה"ג דמתקנינן וספינן ליה, ויאכלו לו קודם שיאכילוהו לא טבל ולא תרומה. בדלא איפשר בחולין, שאינו יכול להמתין עד שיתקנו לו הטבל. טבל חמור, דהא לא חזי לשום איניש אבל תרומה מיהא חזיא לכהן. תרומה חמורה, דלעול' אין בה היתר לזר, אבל טבל איפשר דמתקן ליה וחזי לזר.
<h2>דף פג:</h2>
לא צריכה בשבת, דאע"ג דשבת הוא מעשרין לו קודם שיאכילוהו באיסורא. בשבת נמי טילטול מדרבנ' הוא, כלומ' דהיכי עבדינן אנן איסורא אטו דידיה מטלטלינן טבל דהוא מוקצה דאיכא איסור טילטול מדרבנ' דמוטב שיאכל הוא איסורא ואחרים לא יחללו עליו שבת. ת' בעציץ שאינו נקוב, כלומ' דהויא אותה תבואה מעציץ שאינו נקוב דמדאורייתא לאו טבל הוא ולא הוי תיקון ולית ביה טילטול אפי' מדרבנן דהא מדרבנן ליכא טילטול אלא במידי דאיסור מדאורייתא. נימא כתנאי, הא דאמ' בן תימא דטבל חמור וצריך לעשר, דתניא מי שנשכו כול'. וגוזזין לו כרישין, שהן מחוברין עדיין. ואין צריך לעשר דברי ר' אליע' א' וכול' לימ' ר' אליע' ביר' שמע' הוא, דאמ' צריך לעשר דהיינו כבן תימא ולא ר' דאמ' אין צריך לעשר. אלא גבי מעשר ירק מדרבנן, ולפיכך לא מיחייב כגון הכא לעשורי. אבל מעשר דגן מדאוריתא, דאע"ג דעציץ שאינו נקוב הוא מכל מקום מההוא מין קאתי דהוי טבל מדאורייתא כגון מין פירות או מין דגן, אפי' ר' מודה דלא יאכל עד שיעשר ואפי' בשבת. ט"ן נימא הא דבדאיפשר לתקוני מעשרינן כתנאי דתניא כול' ר' אליע' ביר' שמע' היא דאמ' לא יאכל עד שיעשר, ובדאיפשר להמתין עד שיעשר וכגון שגדל בעציץ שאינו נקוב דאי בעציץ נקוב ליכא דפליג דודאי צריך לעשר, ואי בדלא איפשר בדחולי לדברי הכל אין צריך לעשר. ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט הדבש הזה. מאי אע"פ שאין ראיה לדבר, כלומ' דהאי מסתברא מילתיה מהכא דדבש מאיר את העינים, אמ' ליה דהתם לאו בולמוס הוה, ולהכי לאו ראיה גמורה היא לגמרי. לא שנו, דאוכל דבש ואהכי. ומגרד גריד, לבו של אדם לאכול יותר (שנ') דודאי לאחר אכילה מיבעי לי[ה] למיתב [שנ'] וימצאהו איש מצרי בשדה (ויביאהו) [ויקחו אותו] אל דוד ויתנו לו לחם וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבילה ושני צימוקים ותשב רוחו אליו, ודוד קים ליה שאחזו בולמוס. אליה בדבש, דהיינו דבר שמן בדבש. למזרחה, לפי שמאותו צד זורח שמש עד חצי היום והוא עיקר חמימותן ולפיכך מתוקים הפירות... [במזרח] כדכת' ממגד תבואות שמש. קפחיה לרועה, שדחקו עד שנתן לו לחמו. ואכליה לריפתא, כדאמ' דאכילה מהניא לההוא חולי. מצער ליה ר' יהו' לר' יוסי, שהיה מזכיר לו מה שקיפח את הרועה. אהדריה לוגי וצעי, שהביאו לו בני העיר לוגין מליאין מים (וקרעות) [וקערות] מליאות מאכל, ע"א פלגי וצעי חתיכות של לחם וככרות שלימות, וח"ע גריס פלחי וצעי, כלומ' פלח דבילה וקערות מליאות מאכל. דייק בשמא, שאמר משמעות שמו של אדם מחזיק אותו כדסמוך. אשלימו ליה, הפקידו לו. אזל, ר' מאיר. ואותביה, לרישיה בכ(ב)דא. וקבריה בקברא דאבוה, בקבר אביו של אושפיזו ובא בחלום והגיד לו לבנו מה שעשה ר' מאיר. דבי שמשי, של ערב שבת בטילין אינון כי הכיר ר' מאיר בדבר. אמרו ליה, ר' יהו' ור' יוסי לההוא הב לן כול'. אימור דאמרי אנא, למידק בתר שמא למיחש לחושדו, לאחזוקי בגזלן מי אמרי כלומ' שיהא א' עליו שהוא גזלן. משכוה ועיילוה לחנותא, משכוהו בדברים עד שהביאוהו לחנות, והיו רוצין להשכירו כדי שיודה להן. אשפמיה, גרנון בלע', כמ' ולא עשה שפמו כול'. אזול יהבו סימנא לאיתתיה, שאמרו לה שאמ' להן שעל פי אותן סימנין שהוא אכל אותו היום עדשים תיתן להם כיסיהם. והיינו דאמרי' מים הראשונים מאכילין בשר חזיר, מפרש במדרש ר' תנחומא [בלק ט"ו] שבימי השמד היו מוכרין קצבי ישראל בשר שחוטה בצנעה וכל מי שהיה נכנס לבית(ו) [ה]מאכל אם היה נוטל ידיו קודם שנכנס לחנות היה יודע שיש' הוא והיה מניח לפניו בשר שחוטה ואם לאו בידוע שגוי הוא, פעם אחת נכנס אחד ולא נטל ידיו וכסבור היה הקצב שגוי הוא והאכילו בשר חזיר, לאחר שאכל שאל לו דמי חזיר לפי שדמיו יקרין ואמ' לו הלה שיש' היה, והיינו מים הראשונים האכילו בשר חזיר. אחרונים הרגו את הנפש, דכשאדם נוטל ידיו לאחר אכילה רגיל להעביר ידו על פניו ומדיח והיל' אם זה היה נוטל ידיו לאחר אכילה והיה מדיח פניו לא היו נראין העדשים על שפמו ולא היו נותנין הסימנין לאשתו ולא הורגה. הוו דייקי, ר' יהו' ור' יוסי. ורירו, ביבא בלע'. נוטף, כל שעה. סרוחות, גדולות ותלויות כלפי מטה, כמ' וסרח העודף. ממאי הוי, שוטה שמזיק כל כך. משחקות בו, שמכשפות אותו ובודקות כישופן בו.
<h2>דף פד.</h2>
למיקטליה בדבר הנזרק דאליבא דשמו' אין הורגין אותו בדבר שיהא נוגע באדם בשעה שהורגו כגון בסייף וברומח אלא בדבר הנזרק מידו קודם לכן כגון חץ או אבן שזורק אחריו שמא יקפוץ עליו השד, ואליבא דרב אינו הורגו ואפי' בדבר הנזרק דאין נוגעין בו כלל (כלל) הואיל ודבר כישוף הוא. דחייף ביה, מי שמשפשף בו באותו כלב שוטה. תניא כוותיה דשמו', דבדבר הנזרק יכול להורגו. לקמיה, בפני הכלב. מאי תקנתיה, דלא לימות. אפא דכרא, קוף זכר. קלידוס. ה"ג, ולישלחינהו למאניה וניקברינהו בי קברי, בית הקברות, תריסר ירחי שתא, ולבתר תריסר ירחי שתא ניבדרינהו וליפקינהו וניקלינהו לנורא וליבדרי לקטמיה אפרשת דרכים, ובהנך תריסר ירחי שתא כד שתי מיא לא נישתי מיא אלא בגובתא דנחשא, בשפופרת שאין פיו רחב, דאי הוי פיו רחב דיל' חזי ביה בבואה ורוח רעה שורה על כך. אבא בר מרת' כול' גוריא, אורצל בלע', שהיה שותה ואינו רואה בתוכו. צפדינא, יינציבא בלע'. מטרוניתא, גויה הות. בשבתא מאי, כלומ' שלא יהא יכול לבוא אצלה. והא אשתבע לה, דלא הוה מגלי ליה, אמ' ליה הכי אשתבע לה לאלהי יש' לא מגלינא דבלאו הכי הוה ידע קב"ה, אבל לעמיה כול'. והאיכא חילול השם, דקא חשדא ליה שנשבע לשקר, ואיכא חילול השם דאמרה אדם גדול שבהם נשבע לשקר ומה אמונה יש בהם. דגלי לה מעיקרא, דאמ' לה לאלתר לא אשתבענא לך שפיר. מי שאור, מים [ש]שאור בתוכה. בגדפא דאווזא, שמושחין לו לשם בנוצה של אווז. עבדית לכולי, האי הא דאמרה ליה. דלא תלו תילתא, לא הביאו (שלוש) [שליש]. אמרה חדתא, על מרה חדשה, בלא בלע', שאין עליו אפר כלל. בבי דרריה, באותה שורה של שינים שיש לו חולי וכן ח"מ נמי. ט"ן בבי דרריך, במקום שהחולי אוחזתך. מחמימי חמימי בחיטי, ממה שאוכל לחם של חיטים חם ביותר. ומשיורי כסא דהרסנא, וממה שאוכל שיורי אותו מאכל שעושין מדגים קטנים שנשאר מאמש. רמי מידי בככי ואתי דמה מבי דררי, כשנכנס לו כלום בין השינים במקום אחד יוצא הדם מכל השורה. אמ' לך ר' חייא בר אבא לר' יוח' כמאן, כלומ' כמאן עבד איהו הכי דעבד רפואה בשבת. כר' מתיא בן חרש דאמ' במתני' החושש וכול', ושביק רבנן ועבד כר' מתיה בן חרש. אמ' לו שאני א' רפואה בזו ולא באחרת, כלומ' הכי קא הדר ליה אנא דאמרי אפי' לרבנן, דבהא דבמטילין סם לא פליגי רבנן עליה דר' מתיה דסבירא לי דהא דקאמרי חכמ' לקמ' בזו אין בה מש' רפואה הכי קאמ', בזו אין בו מש' רפואה בהך קמייתא אבל באחרת החושש פליגי דקסברו מטילין בו סם דאיכא ביה רפואה ולקמ' קאמרי בהדיא הכי. נימא מסייעתא, לר' יוח' דאמ' בזו ולא באחרת דבסם לא פליגי עליה דר' מתיה. מי שאחזו ירקון כול' לא למעוטי סם, דבסם יש בו מש' רפואה ומטילין. לסרונכי, חולי הגרון, אישטרונגוליון בלע', דיש בו מש' רפואה. ומקיזין, אפי' בשבת ומיהא לא תסייעיה. הכי נמי מסתברא, דבמקיזין דם לסרונכי לא פליגי עליה אבל בסם פליגי. דתנן שלשה דברים, מקיזין, מי שנשכו (נחש) והחושש. מאי לאו אתרתי בתרייתא, קאי האי באילו אמי שנשכו ואחושש דבאילו אין בהם מש' רפואה. ולמעוטי דרישא, מקיזין דם דסברי רבנן דיש בה מש' רפואה. ודקאמרי באילו אין בהן מש' רפואה אחרת [אתרתי] דרישא קאי אמקיזין ואמי שנשכו, דאהני תרתי ודאי פליגי עליה, והכי נמי מסתברא דאמטילין סם לא פליגי עליה.
<h2>דף פד:</h2>
דתני רבה בר שמואל, עוברה שהריחה כול'. ה"ג, וחכמ' א' בזו אין בה משום רפואה בזו למעוטי מאי אילימא למעוטי עוברה, בתימ', עוברה מי איכא למן דאמ' דלא אכלה בזו אין בו מש' רפואה אבל סם יש בו מש' רפואה ש"מ, והכין פירושא מי איכא למן דאמ' דלא דאין בה משום רפואה כול', אלא ודאי הכי קאמ' כי אין בה מש' רפואה במי שנשכו כלב להאכילו מחצר כבד שלו, אבל בסם (ליכא) [איכא] רפואה, אבל במי שנשכו כלב לא פליגי דהא חזינן בהדיא במתני' דפליגי במי שנשכו כלב שוטה. מתני' נמי דייקא, דבסם לא פליגי דקתני וכול'. אי סל' דע' דפליגי, נמי בסם כי היכי דפליגי ברישא. ליערבינהו וליתנינהו, דליתני הכי מי שנשכו כלב מאכילין והחושש בפיו מטילין דברי ר' מתיא בן חרש. וליפלגי רבנ' בסיפא, דליתני וחכמ' אוסרין דהוי משמע אתרויהו, אלא לאו ש"מ כול' היא דהדר ותני. וכל ספק נפשות כול', מאי קאתי לאייתויי. אמ' רב יהו' אמ' שמו' הא אתי לאייתויי, דלא תימא דמש' ספק זו דוחין א[ו]תה אלא אפי' מש' ספק נפשות של שבת אחרת דוחין אף שבת זו. והיכי דמי, כגון שאמדוהו שצריך להטיל סם בפיו משבת זו עוד ח' ימים דהיינו משבת זו לשבת אחרת. ט"ן וח"ע לתמניא יומי, כלומ' שאמדוהו שצריך להטיל סם בפיו משבת זו עד שבת אחרת קודם שיבריא. מהו דתימ' נמתין ליה עד לאורתא, שלא נטיל לו סם היום עד שתחשך הואיל וספק הוא. כי דלא נחיל, שלא נחלל עליו ב' שבתות שבת זו ושבת אחרת. קמ"ל, דלאלתר מטילין שספק נפשות להקל. להברותו, לרוחצו בהן. אלא אפי' ספק שבת אחרת, כגון שאמדוהו לרחוץ בשבת אחרת. על ידי גוים, שיהו גוים מחמין אותו בשבת. על ידי נשים ועל ידי כותים, כלומ' על פי נשים שאומרות שרפואתו בכך דאי לא אמרי אלא נשים או כותים לא חיישי' להו.
אבל מצטרפין לדעת אחרת, כגון שנים א' צריך ושלשה א' אין צריך ואשה או כותי א' צריך מצטרפין למיהוי פלגא ופלגא לספק נפשות להקל. פיקוח, דישקוברומנט בלע', בכל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת מות. ואע"ג דצייד כוורי, עמו כל הני אע"ג דקאמ' הכא משנה יתירא דייק דקתני ואינו (ואינו) צריך ליטול רשות, למה לי דתני הכי, הא תנא ליה והזריז הרי זה משובח אלא הא אתי לאשמועי' שאפי' הוא צריך לדבר. עוקר חוליא, כדי להשפיל שפת הבור ויהא נוח ליכנס. ננעלה דלת, והתינוק נבעת. למיתברה בשיפי, נסרים שצריך להם, ל"א בשיפי קיסמים להדלקה. ומפסיקין מפני הדליקה, בכלים של חרס או של מתכת מליאין מים, ובדליקה שיש בה סכנת נפשות קאמ'. דקא מכיך מכוכי, משפיל ומציע גחלים לצלות לערב עליהם. דאדהכי והכי, אם ילך לבית דין לישאל עליהן ילך לאיבוד. משבש ליה, מפתהו ומקרקש ליה אגוזים. דאפי' בחצר אחרת, דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת, והם חולים או קטנים. אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, דאם ספק יש' ספק גוי הוא מפקחין ואע"ג דרובא גוים הוו התם. אי נימא ט' יש' וחד גוי, ונפל מפולת על אחד ואין ידוע אם יש' אם גוי הוא. אלא דאיכא תשעה גוים וחד יש', ואשמעי' דאע"ג דרובא [גוים] חייש' שמא יש' הוא ומפקחין הא נמי פשיטא דקיימ' לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, דנפקא לן בסנהדרין ובכתובות מוארב לו פרט לזורק אבן לגו. לא צריכא דפרוש לחצר אחרת, ושם נפלה על האחד מפולת דבכל דוכתא אמרי' כל דפריש מרובא פריש במידי דנייד והכא לא אמרי הכי ואע"ג דבפרישתן כולהו ניידי. הא דפריש כולהו, הואיל ואיתחזק יש' בהא חצר שנפלה בו מפולת מפקחין ואע"ג דניידי לא אזלינן בתר רובא. הא דפריש מקצתייהו, ולא ידעי' אי הוה יש' בהא חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא איתחזק. והתנן מצא בה תינוק מושלך, משנה היא בסדר טהרות בעיר שיש' וגוים דרין בה. לא שנו, דאם רוב יש. מחזקינן ליה יש' אלא להחיותו. אבל לייחסו, כגון אם נקבה היא שיהא כהן מותר בה לא, ואפי' ליכא למיחש לאוסופי כגון הנך דאמרי' בקידושין תלי בדקלא תלי (פיטקא) [פיתקא] רמי חומרא משלטי הדמיה חייש' שמא גויה היא וגיורת אסורה לכהונה ואע"ג דרוב יש' מעלה עשו ביוחסין דבענן תרי רובי כדאמרי' בכתובות פרק קמא [י"ג ע"א].
<h2>דף פה.</h2>
שמו' אמ' לפקח עליו את הגל, קאמ' דאם רוב יש' אבל במחצה על מחצה לא [ו]כל שכן ברוב גוים. אינו כן, דאפי' ברוב גוים מפקחין. למאי היל', הוי גוי. להאכילו נבילות, עד שיגדל ויקבל עליו גירות. אם רוב יש' יש' למאי היל', הוי יש' ברוב יש' טפי ממחצה על מחצה אי שלא להאכילו נבילות במחצה על מחצה נמי לא ספינן ליה. לנזקין, שור של יש' שנגח שור של נכרי פטור ושל נכרי שנגח של יש' בין תם בין מועד משלם נזק שלם ושל יש' שנגח של יש' תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה, וקאמ' דמחייבינן ליה לשלומי. נייתי ראיה, דיש' הוא וישקול וכל זמן שלא טבל בבית דין לשום גירות לא מצינן לחיוביה ליש' לשלומי. פלגא, משלם כיש' אידך פלגא אם תם הוא וזה תובעו נזק שלם כדין נכרי אמ' ליה אייתי ראיה דלאו יש' אנא ושקול. מאי קאמ', כל הני ספיקי דקתני מאי אתא לאשמועי'. שמצילין את המת, לחצר המעורבת דליכא איסור טילטול. אבל הכא, כי לא שרית ליה לפקוחי מאי אית ליה למיעבד דתיהוי איסורא דאורייתא דנשרי הא מקמי הא. עד היכן הוא בודק, אם דומה למת שאינו מזיז איבריו עד היכן הוא מפקח לדעת האמת. עד חוטמו, ואם אין חיות שאינו מוציא רוח ודאי מת הוא ויניחוהו. ה"ג אמ' רב פפא מחלוקת ממטה למעלה, מחלוקת דהנך תנאי דמר אמ' עד לבו ומר אמ' עד חוטמו מלמטה למעלה, שמצאו דרך מרגלותיו תחילה והולך ובודק כלפי ראשו, דמר אמ' בלבו יש להבחין אם יש בו חיות שנשמתו דופקת שם, ומר אמ' עד חוטמו דזמנין דאין חיות ניכר בלבו ניכר בחוטמו. גזי נזרך, ונזר הוא הראש. אפי' תימא אבא שאול, נמי סבירא ליה עד חוטמו, ולוי הסדר לא פירש לי מהו. ושפיכות דמים, שהותר לבעל הבית לשפוך דמו של זה להצלת ספק נפשות, עבירה חמורה שמטמאה את הארץ כדכת' ולא תטמאו את הארץ גבי פרשת רוצחין. וגורם לשכינה שתיסתלק, כדכת' אשר אני שוכן בתוכה הא אם תטמאוה איני שוכן וגבי רוצח כת'. מעם מזבחי, אם כהן הוא שבא לעבוד עבודה. ולא מעל מזבחי, אם התחיל בעבודה אין מפסיק לבא ולדון אלא משלם עבודתו.
<h2>דף פה:</h2>
אבל להחיות, כגון שיודע ללמד זכות על אחד שנידון בבית דין ליהרג. ועבודה, חמורה שדוחה את השבת מפסיקה להצלת נפשות. ומה מילה, שהוא תיקון אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן כך שנויה בתוספת דשבת. יכול לכל, אפי' לפקוח נפש. ושמרו בני יש' את השבת, כדי לעשות שבתות אחרות יזהרו בשבת זו בקיום שמירת [שבתות] הרבה. אין אדם מעמיד עצמו, מלהציל את ממונו על ידי גנב, והאי גנב דאתי במחתרת מידע ידע דקאי בעל הבית באפיה ואדעתא דהכי אתא דמימר אמ' אי קאי לאפיי קטילנא ליה, ואין זה ספק נפשות אלא ודאי נפשות והתורה אמרה לו כאן אחרי שהוא בא להורגך השכם להורגו. דאמ' אביי, בסנהדרין, על היוצא ליסקל ואמ' יש לי ללמד זכות על עצמי דקתני התם מחזירין אפי' ד' וה' פעמ' ובלבד שיהא ממש בדבריו, והוינן בה מנא ידעי, ואמ' אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן שמלוין אותו לבית הסקילה ואם אמ' יש לי זכות ללמד על עצמי ישמעו אם יש ממש בדבריו אם לאו, הכא נמי גבי כהן העובד אי איכא למימ' נמי דהכי עבדינן ליה. ואשכחן, מהכא דאמ' ודאי פיקוח נפש מחללי' אבל ספק לא שמעי' מינה וכולהו נמי כגון אם חלק איכא למימ' דודאי פיקוח נפש קא ממעט ולא ספק, וכן ולא אתם מסורין בידה למות ודאי וכן לחלל עליו כדי שישמור ודאי שבתות הרבה. דשמו' לית ליה פרכא, אשר יעשה אתם האדם, המצוות שיחיה בהם ודאי ולא שיבוא בעשייתן לידי ספק מיתה, אלא מחללין על הספק. חדא פלפלתא, גרעין אחד.
(משנה) חטאת ואשם ודאי, הן אשם גזילות ומעילות, ויש שם אשם אחר שהוא תלוי הבא על שגגת ספק כרת ובגמ' פריך והא ביה נמי כפרה כתיבה. חטאת ואשם ודאי מכפרין, מסתברא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן. (גמרא) הא כפרה כת' ביה, וכפר עליו הכה' על שגגתו אשר שגג באשם תלוי כת'. אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה, אלא תולה להגן עליו מן הייסורין עד שיוודע לו שודאי חטא ויביא חטאת, הכי ילפי' לה בכריתות. חוץ מפורק עול, כופר בהקב"ה. מגלה פנים בתורה, דורש את התורה לגנאי, כגון מנשה שהיה דורש בהגדות של דופי,
לא היה לו למשה לכתוב אלא ותמנע היתה פלגש וגו'. ומיפר ברית בבשר, מילה ובמסכת שבועות יליף לה מקראי.
<h2>דף פו.</h2>
חוץ מלא תשא, קס"ד מש' דכת' לא ינקה. וכל דדמי ליה, לא תעשה גמור. לפי שנ' בחורב [תשובה] ונקה, לאחר מעשה העגל כשעלה משה להתפלל עליהם ולקמ' מפרש לה. יכול אף לא תשא, ינקה בתשובה. אי איפשר לומ' נקה שכבר נאמ' [לא] ינקה, דכת' נקה לא ינקה גבי הדדי. חלוקין כפרה, שחלוקין בכפרתן זה כך וזה כך. אמ' לו, שלשה הן הנחלקין, יש עבירה שהיא צריכה לכולן. שובו בנים, ומיד ארפא, למדתה שיש עבירה [שמכפרת] בתשובה לבדה. כי ביום הזה יכפר, למדת שיש עבירה שצריכה כיפורים. ופקדתי בשבט פשעם, למדת שיש עבירה שצריכה ייסורין ומסתברא הקל לקלה והחמור לחמורה. חילול השם, חוטא ומחטיא אחרים. באזני ה' צבאות, אמ' הנביא שאמ' הקב"ה אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון למדנו שיש עבירה שאין בה כפרה אלא במיתה. ולא יהיב דמי לאלתר, וכשאני מאחר לפרוע הוא א' שאני גזלן ולמד ממני שהוא מזלזל בגזל. באתרא דלא תבעי, שאין דרך הטבח לילך ולתבוע הקפותיו, ועל הלוקח להביא לו מעותיו. ומתא מחסיא, מקומו של רבינא. יהיב זוזי להאי וזוזי להאי, שמא לא ידע חבירו שנתתיו לזה ויש כאן חילול השם. ועביד חושבנא, וחוזרין ונותנין לו בשר כנגד מה שנטלו. כגון אנא דמסגינא כול', ואין הכל יודעים שנחלשתי בגרסתי ולמידין הימני להיבטל מתלמ' תורה. מחמת שמועתו, מחמת שם רע שיצא עליו. שרא ליה מריה, (ומחול) [ימחול] לו יוצרו על מעשיו. מתאהב על ידך, לחביריך. קורא, מרקא. ושונה, משנה. ומשמש תלמ' חכמ', ללמוד תלמוד הוא יישוב טעמי המשניות מה טעמן ומהיכן למדו. באמר להם עם ה' אלה, את זו קרא הכת' חילול השם כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו והכל א' מה הועיל לו, ראה החכמים והחסידים רעה באה עליהם שנ' ויחללו את שם קדשי ובמה חללוהו באמור עליהם האומות שגלו ביניהם ראו עם ה' ולא יכל להצילם שלא גלו נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט. דמעיקרא שובבים אתם, כשתעשו תשובה מעלה עליהם הכת' כאילו תחילת החטא על ידי נערות ושטות. וכת' ארפא, משמ' מיכן ואילך כבעל מום שנתרפא, שמקצת שמו עליו. כאן מאהבה, השב מאהבה נעקר עוונו מתחילתו. כת' שובו בנים אלמא בעלי תשובה קרויין בנים. וכת' כי אנכי בעלתי וגו', אלמא עבדים מיקרו. כאן מאהבה ומיראה, קרויין בנים. כאן על ידי ייסורין, שלא שבו עד שנתייסרו ביסורין קרויין עבדים, ואית דגרסי כת' שובו אלי ואשובה אליכם וכת' כי אנכי בעלתי בכם וכת' אשובה אליכם לאחר תשובה וכת' כי אנכי בעלתי כבר קודם שתשובו, כאן מאהבה או מיראה קאמ' כי אנכי בעלתי בכם.
<h2>דף פו:</h2>
לא תעשה שבתורה, לא יוכל בעלה הראשון וגו'. כי כשלת בעונך, עונך יחשב כמכשול שהיא שגגה. עליהם חיו יחיה, על כל מה שעשה ואף על העבירות. מתפייס הימנו, מקבל פיוסים. ונשלמה שפתינו, במקום פרים. נדבה, מקובלת ברצון יותר מחובה. ארפא משובתם, של רבים לפי אשר שב אפי מן היחיד. שבא דבר עבירה לידו, אותה עבירה שנכשל בה כבר. ואותה אשה ואותו מקום, שעבר שם כבר העבירה ואותו הפרק דמתוך שדומה מכל וכל לזמן שנכשל בו כבר יצרו מתגבר עליו וא' לו ראה פלנית ואותו מקום ואותו פרק הוא, קום עשה מה שעשית כבר. כסוי חטאה, שלא נתגלה עונו. בחטא מפורסם, טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו. בחטא שאינו מפורסם, לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא. עבירות שבין אדם לחבירו, יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו. וחטאתי לנגדי תמיד, איני סבור שכפרת עלי והרי הוא תמיד כאילו לנגדי עומדת. וצריך לפרט את החט, כשהוא מתוודה א' חט פל' חטאתי. כדר' יניי, לא הזכיר העון אלא למעטו ולומ' אתה גרמת להם משל לאדם שהיה לו בן נאה ומאכילו ומשקהו ותולה לו כיס של דינרין בצוארו והושיבו בפתח זונות מה יעשה הבן שלא יחטא. הכי גרסי' בסיפרי משה אמ' יכתב סורחני שנ' יען אשר לא האמנתם, בכל מקום שנכתב שם מיתתו נכתב סירחונו אלמא ניחא ליה למיכתביה זמנין טובא. לשתי נשים, שלוקות. אחת קלקלה, זינתה והתרו בה למלקות, כך דור המדבר מתים במדבר שהאמינו למרגלים ומשה מת במדבר על שאמ' שמעו נא המורים, אמ' יכתב סורחני שלא יאמרו אף אני קלקלתי כמותכם. פגי שביעית, תאינים שלא בישלו כל צרכן ורחמ' אמ' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא להפסד. מפרסמין את החניפין, שהם רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיהם מצוה לפרסמן מפני חילול השם שבני אדם למידין ממעשיו שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד כשהפורענות באה עליו בני אדם א' לו מה הועיל לו זכותו. שנ' ובשוב צדיק וגו', סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו אני ממציא לו חט גלוי לכל שיכשל בו וידעו את מעשיו. המוחלטין, רשעים גמורים. שלות רשעים סופה תקלה, מתוך שלוותם הם יושבים ומהרהרין בעבירות. והרשות, הרבנות. מקברת את בעלה, שנ' וימת יוסף תחילה ואחר כך כל אחיו. ולא שתהא יציאה, ממנה בלא חט כביאה. נפיק לדינא, להיות דן דין.
<h2>דף פז.</h2>
בצבו נפשיה, ברצון נפשו. לקטלא אזיל, לישא עונש חט חט ישגה בדין ועל עצמו א' כן. וצבו בייתיה לית הוא עביד, בכל זה לא יעשה צרכו ולא ישתכר כלום בדבר. ולא שתהא ביאה, כשישוב לביתו בלא חט יציאה. אמבוהא, גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו. אם יעלה לשמים וגו', סופו בגללו לנצח יאבד וכל זה א' כדי שלא תזוח דעתו. מכתפי ליה, זקן היה ונושאין אותו באל[נ]קי על כתפיהם בבית המדרש שלא להטריח את הציבור לקום מפניו. שנ' הנותרים, אלמא אף הן היו ראויין לישרף וניתותרו. אין חט בא על ידו, הקב"ה מדחה את העבירה מלפניו שלא תבא לידו. כי לא תעזב נפשי, למדנו שהקב"ה מונע את החט מלהכשילו. עשוק בדם נפש, מחוייב בנפש שאבדה לו. אל יתמכו בו, שלא יפול אלא מניחין אותו ויפול בבור גהנם. כדרב הונא, דכיון דחטא תרי זמני שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו היתר. לימא דלא כר', דאמ' אפי' לא עשה תשובה. מכל חטאתיכם לפני ה' ולא חטאתי' שבין זה לזה. והכת' ופללו אלהים, וקס"ד ופללו לש' תפילה ופיוס הוא, שהק' מפללו ומפייסו ומכפר לו. מאן אלהים דיינא, והאי ופללו לשון ונתן בפלילים הדין ישפט ביניהם. אי הכי, דפללו דקרא לש' משפט מנהו אימא סיפא מי יתפלל לו מי ישפטנו בשביל המקום וכי אין שלוחים הרבה למקום ליפרע ממנו. הכי קאמ', הכי נמי דפילול דקרא לש' פיוס הוא והכי קאמ' אם יחטא איש לאיש ופיללו לחבירו ודייניהו אלהים ימחול לו. ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו, אם אינו שב מן העבירות שבידו, כך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם. בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך, בשביל זר לערבו בממון או אם נוקשת באמרי פיך שהקנטתו בדברים עשה זאת איפוא בני והנצל כי באת בכף רעך על עסקי ממון. לך התר לו פס, ופרע לו, ועל מוקש אמרי פיך אם הקנתטו רהב רעיך, הרבה רעים לבקש הימנו מחילה, רעיך בתרא דקרא מלא כת' לפי שהוא לש' רבים. בשלש שורות, ג' פעמ' יפייסוהו בשלשה אנשים בכל פעם שנ' ישור לש' שורה ואין שורה פחותה מג' בני אדם. חטאתי, הרי פעם אחת וישר העויתי הרי שתים ולא שוה לי הרי שלש. אנא שא נא ועתה שא נא, אין נא אלא לש' בקשה. הוה ליה מילתא לר' אבא בהדיה, ר' אבא היה לו להתרעם
על ר' ירמיה שחטא לו אזל ר' ירמיה יתיב אדשא דר' אבא. זרזיפי דמיא, הטפת טיפי שופכין שהיתה השפכה שופכת זרזיפי טיפין ודומה לו וכרביבים זרזיף ארץ, בספר תילים. ממצי נפשיה, למי שחטא לו אולי יבקש ממנו מחילה דימחול לו. חליף ותני, עובר ושונה ומשלש פעמים רבות. בהדי טבחא, הטבח חטא לו. קאזיל אבא, רביה. למקטל נפשא, עכשיו הוא מענישו למות. תבר רישא, משבר עצמות ראש של בהמה. בקועיה, גרגרתו. סדרא, פרשת מקרא של נביאים או של כתובים.
<h2>דף פז:</h2>
אתא ר' חייא, וגם הוא היה חפץ לעסוק עמו וחזר בשבילו לראש הפרשה. רב שאני, מחמיר היה לעצמו. חלמא חזא ליה לרב, ראה חלום על רב שתלאוהו בדקל והוא סימן נשיאות ראש וגדולה, ור' חנינא ראש ישיבה הוה כדאמ' ר' בשעת פטירתו חנינא בן חמא ישב בראש וכשראה חלום זה על רב דאג למות לפי שאין מלכות נוגעת בחבירתה אמ' אידחייה מהכא ויברח לבבל מפני ושם יהיה ראש ולא נדחיין למות בשבילו. עם חשיכה, לאחר אכילה כשקיבל עליו יום הכיפור'. שמא תטרף דעתו, מחמת שכרות. דבר קלקלה, של חט. ממעמקי הלב, תפילה היא. בתורתך כתוב, כי ביום הזה יכפר וגו'. רבן כל העולמים, לא על צדקותינו וכול'. בתענית, של גשמים. ובמעמדות, ארבעה ימים בכל שבת שאנשי משמר יש' מתכנסין בעריהם ומתענין וקורין במעשה בראשית כדאמ' במסכת תעניות, והתם מקשינן ותעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ומשנינן הכי קאמ' כהנים נושאין כפיהם כל זמן שמתפללין ואפי' במנחה לפי שג' פרקים הללו תעניות הם ואין שכרות במנחה אבל שאר ימות השנה אין נשיאות כפים במנחה ויש מהן ד' פעמים ביום. צלותא יתירתא, מתפלל שבע כשאר התפילות. ושמו' אמ' מה אנו ומה חיינו, א' ואינו מתפלל. אור יום הכיפו', ליל יום הכיפור'. וחותם בוידוי, גרסי' בתוספתא אינו חותם מקדש יש' אלא האל הסולחן וחכמ' א' כל מקום שזקוק לשבע אף בשאר התפילות אם רצה לחתום בוידוי חותם, כך שמענו אבל לא גרסי' בתוספת' הכי, וחכמ' א' מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם ואנעילה קיימי, קתני מיהת נעילה מתפלל שבע ומתודה תיובתא דשמואל תיובתא. נחית קמיה דרבא, בנעילה ובלש' נעילה פליגי אמוראי בברכות ירושלמיות חד אמ' נעילת שערי שמים וחד א' נעילת שערי עזרה. וכיון דצלי, משחשיכה תו לא צריך. והאמ' רב, במסכת ברכות תפילת ערבית רשות ומאי פוטרת דקאמ'. לדברי הא' חובה קאמ', דזו פוטרתה. מיתיבי כול', קתני נעילה וקתני ערבית. שבע מעין שמונה עשרה, ג' ראשונות וג' אחרונות כתיקנן ואו' הביננו באמצע שיש בה מעין י"ג ברכות והיא תפילה קצרה שתיקנו לעוברי דרכים ולמוצאי יום הכיפו' התירו לצאת בה מפני הטורח.
תנאי היא, אי פטרה נעילה את של ערבית אי לא. הכי גרסי' בתוספתא [פ"ד ה"ז] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכיפו' נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכיפור'. בעל קרי, שאסור בדברי תורה כדקיימ' לן עזרא תיקן טבילה לבעלי קריין. טובל והולך עד המנחה, אם אירע קרי קודם לכן טובל כדי שיוכל להתפלל תפילת המנחה, אבל ראה קרי מן המנחה ולמעלה אין מותר לטבול אלא ימתין עד שתחשך ויטבול דסבירא להו לרבנ' דתפילת נעילה בלילה ולדידהו פוטרת את של ערבית כרב, והא דקתני אינה פוטרת ר' יוסי היא דאמ' כל היום הוא מותר לטבול ואפי' ראה קרי לאחר תפילת המנחה טבל ביום כדי להתפלל תפילת נעילה קסבר תפילת נעילה אין זמנה בלילה ולדידיה אינה פוטרת את של ערבית. ה"ג בתוספת' [שם] ורמינהי הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נידה וטמא מת טובלין כדרכן ביום הכיפו', נידה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכיפו' בעל קרי הולך וטובל כל היום כולו ר' יוסי א' מן המנחה ולמעלה אין יכול לטבול, קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דרבנן אדרבנן. לא קשיא, הא דאמ' ר' יוסי הכא מן המנחה ולמעלה אין יכול לטבול. בדצלי תפילת נעילה, ביום קודם שראה קרי, והא דאמ' לעיל כל היום בדלא צלי תפילת נעילה כשראה הקרי. אי דצלי מאי טעמ' דרבנן, דמתניתא בתריתא דאמ' כל היום. קסברי טבילה בזמנה מצוה, וזמנה ביום הוא דכת' והיה לפנות ערב ורחץ, הילכך דחייא רחיצה דיום הכיפו' ולא היינו הך רבנן דלעיל, ותרתי פלוגתא נינהו, במתניתא קמייתא פליגי בזמן תפילת נעילה דלרבנן בלילה ולר' יוסי ביום, ורבנן דהתם סבירא להו טבילה בזמנה לאו מצוה דתדחי יום הכיפו' ובמתניתא בתרייתא פליגי בטבילה בזמנה מצוה. לא ירחץ, שלא ימחוק השם. כורך עליו גמי, להגין עליו משטף המים. וקיימ' לן, במסכת שבת דבטבילה בזמנה מצוה פליגי, דלרבנן טבילה בזמנה לאו מצוה ואם אין לו גמי ימתין עד למחר ויבקשנו. ההיא, דאמ' לעיל ר' יוסי א' מן המנחה ולמעלה לא יטבול עד שתחשך דטבילה בזמנה לאו מצוה ר' יוסי ביר' יהו' דאמ'. דייה לטבילה שתהא באחרונה, ברייתא היא דמייתינן לה במסכת נידה בפרק המפלת, האשה שיצאת מליאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו שלשה שבועים טהורים ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור משמשת אור לשלשים וחמשה ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות דברי בית שמי ובית הלל א' שלשים וחמש וכולהי מפרש' להו התם וטע' מש' טבילה בזמנה מצוה ור' יוסי ביר' יהו' א' דייה לטבילה שתהא באחרונה דטבילה בזמנה לא מצוה ור' יוסי דגמי הוא ר' יוסי ביר' חלפתא. ולערב ישפשף, משו' חציצה. לערב סל' דע', מכי טביל וסליק מאי אהני ליה שיפשוף חציצה דהואי הואי. אימא מבערב, דאיתמל ישפשף כל אדם עצמו בחמין שאם יראה קרי למחר יוכל לטבול בלא חציצה. הרואה קרי ביום הכיפורים, ולא במתכוין. עוונותיו מחולין, סימן טוב הוא זה יראה זרע מאריך ימים. ידאג כל השנה כולה, שמא לא קיבלו תעניתו והשביעו במה שבידם להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושופך לו קיתון על פניו. ואם עלתה לו שנה, שלא מת מובטח לו שמעשים טובים יש בידו שהגינו עליו ובן עולם הבא הוא. תדע שהרי כל העולם כולו רעב, מתשמיש והוא שבע ולא נתענה בזאת ושלא מדעתו השביעוהו ואעפ"כ עלתה שנה, יש לדעת שצדיק גמור הוא. מפיש חיי, זה שראה קרי ביום הכיפור'. סגי ומסגי, בבנים ובבני בנים שכן הסימן יראה זרע יאריך ימים.
